- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
אחד הטיעונים הראשונים שעולים כמעט בכל דיון על מדינה יהודית הוא החשש מכפייה דתית. מה יהיה עם מי שלא רוצה לשמור שבת? האם המדינה תחליט לאדם כיצד להתחתן, מה לאכול, איך לחנך את ילדיו? נגענו בשאלה הזו מכמה זוויות במאמרים הקודמים. במאמר הזה ננסה לשרטט הגדרה לייעוד של מדינה יהודית, ואיך הוא נפגש עם החשש מכפייה, והצד השני של המטבע - שאיפת החירות. כדי לענות על השאלה הזו, צריך קודם כל להגדיר למה אנחנו קוראים "כפייה"
במובן הפשוט, כפייה היא פעולה די ברורה: אני רוצה שאדם אחר יעשה משהו, והוא אינו רוצה לעשות אותו, ולכן אני מפעיל עליו כוח כדי לגרום לו לעשות את רצוני. אם המדינה סוגרת ליהודי את העסק בשבת מפני שהיא רוצה שהוא ישמור שבת – זו כפייה. האדם הוא המטרה, ושינוי ההתנהגות שלו הוא תכלית הפעולה. בשיח כיום כפייה התרחב הרבה מעבר לכך. אם העירייה הופכת רחוב למדרחוב, הנהג אינו יכול עוד לנסוע בו. החירות שלו הצטמצמה, אבל איש לא ניסה "לכפות עליו לא לנסוע". מניעת הנסיעה היא תוצאה של החלטה כיצד רוצים שהרחוב ייראה. ובכל זאת, ככל שהתרגלנו לזהות חירות עם מספר האפשרויות העומדות בפני האדם, הגבול בין שני הדברים היטשטש.
מה שקרה בעידן המודרני שהשימוש במילה "כפייה" הפך מתיאור של פעולה, לשם של חוויה סובייקטיבית. יש לתהליך הזה שורשים עמוקים. תפיסת החירות המודרנית הרחיבה בצדק את המבט מעבר לשוטר, לכלא ולאיום הישיר. היא לימדה אותנו שגם מבנים כלכליים, מוסדות, נורמות חברתיות ותרבות יכולים לצמצם מאוד את החירות הממשית של האדם. אדם יכול להיות "חופשי" על הנייר, אבל בפועל להיות תלוי לחלוטין במעסיק, בלחץ החברתי או במבנה הכלכלי שבתוכו הוא חי.
יש בכך הרבה אמת. הטעות מתחילה כאשר מתוך התובנה הזאת נמחקות ההבחנות בין כפייה, אילוץ, השפעה, מגבלה ועיצוב. אם כל מצב שבו אינני יכול לעשות כרצוני הוא כפייה, אין בעולם חברה שאינה כופה. כל חוק מונע ממני אפשרויות מסוימות. כל מערכת חינוך מעצבת אותי. כל תכנון עירוני מאפשר דברים מסוימים ומונע אחרים. גם לוח השנה, השפה, התרבות והכלכלה יוצרים מרחב שמעודד צורת חיים אחת ומקשה על אחרת.
העולם המערבי, הלך ומתח את תאוות החירות של האדם עד לקצה, ומשם עוד ועוד. זה בא לידי ביטוי במובנים רבים ותחומי עניין שונים, ממתירנות מינית, פירוק המבנה המשפחתי, גם הזוגי וגם בן הורים לילדים, ועד לתפיסות עולם פילוסופיות ומסגרת של קום הדיון. אבל היכן נמצאת היהדות במנעד הזה שבין כפייה, לאוטונומיה המוחלטת של האינדיבידואל לחיות את חייו כרצונו, ללא כל מגבלה.
האמת היא שאין נייטרליות. כפי שטענתי במאמר הראשון בסדרה, גם כאשר האדם ניסה להפוך את עצמו לאינדיבדואל, המחליט על חייו, הוא לא הצליח להשתחרר מהעובדה שהאדם הוא "מדיני בטבעו" (רמב"ם). וממילא מעוצב לפי הסביבה שבה הוא חי, ובאותה מידה שבה מערכת שבה כללים וחוקים מגבילה את האדם, כך החברה המתירנית, החופשית לחלוטין בעיני עצמה, כופה למעשה את עצמה על השחקנים בה, ומצמצמת את החירות שלהם, לבחור אחרת. ממילא, השאלה האמיתית איננה האם המדינה תעצב את המרחב. היא תעצב אותו בכל מקרה. השאלה היא איזה מרחב אנחנו רוצים ליצור כאן.
המאבק הפוליטי שהתפתח למאבק ברחובות סביב הרפורמה המשפטית, עמד על העניין הזה עצמו, לא לחינם הפכו מובילי המחאה את מגילת העצמאות לדגל שלהם, או הפך המאבק ביום כיפור על מחיצות בתל אביב לסמל במאבק. התפיסה החילונית התקוממה על הניסיון לטעון שהיא נייטרלית לחלוטין, והתעקשה על האמירה שהדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא מערכת ערכים שמתעקשת על זכותה לעצב את המרחב, וגם לכפות במקרים מסויימים על כך.
אז מה היחס של התורה לכפייה? נתחיל מההתחלה, התורה אינה מתחילה מחירות, והיא גם לא ליברלית. כפי שנראה מיד, החירות היא ערך משמעותי ביהדות. אבל כלפי הטיעון הפשוט ביותר נגד כפייה דתית אומר: מי אתה שתחליט בשבילי מה נכון? לך יש תפיסת טוב משלך, לי יש תפיסת טוב משלי, ואין לך שום זכות להעמיד את האמת שלך מעל האמת שלי. אנחנו מאמינים בתורת אמת, וכאמת היחידה, זה חלק מהותי מהאמונה בתורה מן השמים. התורה אינה מציגה את עצמה כאחת מתוך כמה אפשרויות שוות שאדם רשאי לבחור ביניהן. היא טוענת שיש אמת ושקר, טוב ורע, מצווה ועבירה. יש ברית שכרת הקב"ה עם עם ישראל, והברית הזאת מחייבת. ממילא, אי אפשר להכחיש גם מושג הכפייה כשלעצמו איננו זר לתורה. בתורה יש סנהדרין, בית דין, תוכחה, ועונשים, ואפילו הגדרה הלכתית מפורשת על המקרים שבהן כופין על המצוות. כלומר, אי אפשר לפתור את שאלת הכפייה הדתית באמצעות הזדהות עם עולם הערכים הליברלי וניסיון לערבב אותו עם היהדות.
ובכל זאת, כידוע אין אדם בעולם היהודי - הדתי. שמאמין בצורך או אפילו שנכון לכפות קיום חיי תורה ומצוות. הבסיס לזה הוא כי עיקר האמונה היא עבודת הלב, בלעדיה אין שום משמעות לעשייה, ועליה, כמובן, אין שום משמעות לכפייה. אבל מעבר לכך יש כאן ענין עמוק יותר. הרי בסופו של דבר, רובנו, דתיים, חרדים בכל הסוגים, מזדהים עם הטענה החילונית של "מי אמר שהאמת אצלך", וכן מוצאים בה מקום. אז איך זה מסתדר עם האמונה בתורת אמת? אנחנו מתייחסים לעובדה שהעולם נמצא בתקופה של העלם של האמונה בבורא, אנחנו חיים בעולם שבו אדם יכול להיות חכם, ישר ורציני – ולא להאמין בתורה. לא רק כאל תקלה, אלא כבחריה של הקב"ה להסתתר, וממילא אי אפשר להתעקש כלפי חוץ על זה שהאמת עמנו. העובדה שהאמת אינה כופה את עצמה על תודעת האדם היא בעצמה חלק מאופן הנהגת הקב"ה את העולם.
ההסתרה הזו היא חלק מרצון של הקב"ה להנהיג את העולם, כך שהאמונה תגיע מבחירה, ושהעולם ייפרד בשביל לחזור פנים אל פנים. ולכן אי אפשר להתייחס לאמת נסתרת כאילו היא אמת גלויה. זה בעיני, מה שהתכוון החזון איש כשביטל הלכה למעשה, באופן שהתקבל אצל כל עם ישראל והגדיר את כל החילונים (כולל כאלו שנולדו דתיים) כתינוקות שנשבו. וקבע "שאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמשת בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית" ומבחין בין תקופה שבה "השגחתו יתברך גלויה" לבין מצב של "העלם", שבו שימוש בכוח אינו מתקן אלא מוסיף פירצה, ואז הדרך היא "להחזירם בעבותות אהבה".
כאמור בתחילת המאמר, מושג ה"כפייה" עבר בדורות האחרונים מתיחת פנים, מפעולה לחוויה סובייקטיבית. כאמור, במאמר הקודם התשתית למדינה יהודית היא חידוש הברית. אבל הברית הזו עצמה משמעותה, קיום מרחב חיים ציבורי של תורת ישראל. כאן יש נקודה חשובה שמבדילה בין התפיסה היהודית לבין למשל האסלאם או דתות אחרות, היהדות מאמינה באמת אוניברסלית. הקב"ה איננו אלוהי היהודים בלבד. הוא בורא העולם כולו ומנהיג את העולם כולו. אבל באופן שבו יש להמליך את ה' בעולם, התורה בוחרת לצמצם את הבחירה שלה לעם וארץ. אם באסלאם, למשל, ישנו ג'אהד שמטרתו להשליט את דין מוחמד על העולם, ביהדות ישנה בעצם דרישה טריטוריאלית מכוח הזכות - ארץ ישראל כמרחב למימוש מדינה יהודית, ולא רק כלפי חוץ - כלפי אויבי ישראל, אלא גם כלפי פנים בשאלה של זהות המדינה היהודית.
דווקא משום שיש גבול, יש גם מקום אחד שבו התביעה הזאת מקבלת משמעות אחרת. במאמר הקודם הרחבנו על כך שארץ ישראל איננה רק מקום שבו יהודים יכולים לחיות בביטחון, אלא המרחב שניתן לעם ישראל כדי שיוכל לחיות בו חיי תורה ומצוות כעם ובאופן שלם. היהדות אינה דורשת להפוך את העולם כולו למרחב יהודי. היא אינה דורשת מכל אדם להיות יהודי ולא מכל ארץ להפוך לארץ ישראל. אבל דווקא משום שהתביעה מוגבלת, יש מקום אחד שבו היא קיימת במלוא עוצמתה. ארץ ישראל היא המרחב שניתן לעם ישראל כדי לחיות בו חיים יהודיים. ממילא, הדרישה שהמרחב הציבורי בארץ ישראל יתנהל כאילו לזהותו היהודית אין שום משמעות, מחמיצה את עצם מטרתה של הארץ.
ופה אני רוצה לומר בכוונה משפט קצת פרובוקטיבי: מי שאינו רוצה לחיות במדינה יהודית – מוזמן ללכת. אנחנו לא דורשים שכל פריז, ניו יורק או טוקיו יתנהלו על פי התורה. אנחנו לא אומרים לעולם: אם היהדות אינה מתאימה לכם, נהפוך את המרחב שלכם ליהודי. ולכן ממילא, הדרישה במרחב לממש מדינה יהודית היא לא נועדה לכפות על מי שלא רוצה בחיים האלו. מי שלא רוצה - תמיד יוכל ללכת, הוא כמובן יתווכח על זכויותו, ובזה כבר עסקנו בפעם הקודמת. כמובן מדובר באמירה תיאורטית, הרי אנחנו רוצים את כל עם ישראל איתנו "ולא ידח ממך נידח" וכו', וכמו שכתבנו קודם קבלת הברית היא המפתח למדינה יהודית. אבל התפיסה הבסיסית של היהדות, בעיני, תובעת את הזכות על ארץ ישראל כדי לקיים בה מדינה יהודית שתשמש מרחב לעיצוב חיים ציבוריים על פי התורה.
וכאן, צריך לחזור לשאלה שבה פתחנו, כאמור, התפיסה של החירות הלכה והתפתחה במשך השנים. ובתוך כל התהליך הזה היו גם נקודות רבות של אמת שתיקנו ושכללו את החברה ואת העולם. אבל באופן יסודי לדעתי התורה לא מקבלת את התפיסה הזו. מאחורי חלק גדול מהדיון על כפייה מסתתרת תפיסה מסוימת של האדם: ישנו "אני" עצמאי, בעל רצונות, והמרחב הטוב ביותר הוא זה שנותן לאותו אני כמה שיותר אפשרויות ומפריע לו כמה שפחות. אבל התורה כאמור מתארת אדם אחר. הרמב"ם כותב בהלכות דעות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו".האדם אינו רק בוחר בתוך המרחב. המרחב שותף ביצירת האדם שבוחר.
אם החברה לא מעצבת, מישהו אחר יעצב. השוק יעצב. הפרסומות יעצבו. הטכנולוגיה תעצב. הרשתות החברתיות יעצבו. התרבות הפופולרית והאינטרסים הכלכליים יעצבו. לשוק החופשי יתרונות רבים בתחומים שונים, אבל כמעט לכולם ברור שישנם צרכים ציבוריים שרק המדינה יכולה לספק, כאלו שאינם כלכליים, כמו משטרה וצבא למשל. בנוסף ברור שהמדינה מתעדפת ויוזמת כדי לקדם ערכים חברתיים שונים.
כאמור, אם לומדים להבדיל בין שני סוגי ה"כפייה", בין הרעיון של לגרום ליהודי לקיים תורה ומצוות בכוח ובלחץ, שכאמור הוא פסול ובלתי רלוונטי כיום, לבין ההבנה שישנה מסגרת חיים עם מגבלות שאינה מאפשרת לכל אחד את כל מלוא תאוותיו. וזו למעשה ההגדרה של מדינה יהודית - כמדינה שמעצבת מכוח הזכות על הארץ, מרחב לחיי תורה ומצוות. מרחב שבו הברית, או מה שקוראים לו היום חוקה, זו הבחירה להיות קשורים לה' ולקיים את תורתו.
מדינה שיש לה שבת אינה יכולה להיראות בשבת בדיוק כפי שהיא נראית ביום חול. מדינה שבה התורה משפיעה על המשפט, הכלכלה, החינוך, התרבות, המשפחה, הצבא והחקלאות לא תהיה מדינה שבה כל האפשרויות הציבוריות שקולות זו לזו. אבל לא כל הגבלה היא כפייה, ולא כל צמצום אפשרויות הוא אותו מעשה מוסרי.השאלה איננה רק מה אסור לאדם לעשות, אלא מה המדינה מנסה לעשות.
האם היא מבקשת להשתמש בכוח כדי לבצע את עבודת ה' באמצעות האזרח, או שהיא מבקשת ליצור מרחב שבו עם ישראל מסוגל לחיות חיים יהודיים? מטרתה של מדינה יהודית אינה לכפות על יהודים לקיים תורה ומצוות. מדינה יהודית היא מדינה שתפקידה לבנות את המרחב שבו עם ישראל יכול לחיות חיי תורה ומצוות באופן שלם. איך בדיוק צריך להיראות המרחב הזה? איפה עובר הגבול בין עיצוב נכון לבין כפייה? מהי שבת של מדינה, מהו משפט יהודי, כיצד נראית כלכלה יהודית, ומה מקומם של מי שאינם יהודים או אינם שומרי תורה בתוך כל זה?
אלו כבר השאלות הבאות.
ועוד דבר, הרעיון הזה לא חף מסכנות. להפך, הוא מועד לסכנות רבות. הרי כבר היו דברים מעולם של שימוש באותם רעיונות כדי לייצר מנגנוני כוח. נגעתי בנושא הזה מעט במאמר הראשון, ועוד ארחיב עליו בהמשך בעזרת ה'.
