- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
קשה לתפוס את מציאות החיים של יפתח קווין. הוא נשוי ואב לשני ילדים, ומתגורר כיום עם משפחתו בגבעת "אור בנימין". "עד עכשיו היינו גרים באוטובוס, שנה פלוס," הוא מספר בטבעיות. משם, לאחר שהקימו חווה חדשה, הם עברו למבנה עץ עשוי לוחות OSB, אך המבנה נהרס באחד הפינויים. היום הם חיים במבנה עשוי פאנלים בגודל של חמישה על שישה מטרים.
את המים הם מביאים בעוקב שהם ממלאים ביישוב הסמוך נחליאל וגוררים איתם לגבעה. החשמל מגיע ממערכת סולארית שבתחילה קרטעה וכעת לאט לאט משתפרת, והשירותים מורכבים מאסלה רגילה שהפסולת ממנה נשטפת ישירות אל תוך בור ספיגה שנחפר בשטח.
כשאני מנסה להבין איך מתמודדים עם זוגיות וגידול משפחה בתוך עראיות מוחלטת, יפתח מודה שהמחיר המשפחתי נוכח ביומיום. "בגלל שהרסו לנו את הבית אז אשתי עוד לא במאה אחוז גרה פה," הוא מסביר. "אני רוב הזמן בגבעה... ואשתי עושה גיחות לכאן, ושבתות".
"אני אמנם לא אשקיע בבית עכשיו את המאה אחוז... כי יש סיכוי שמחר יבואו ויהרסו לי," הוא אומר, אבל המבט שלו מופנה קדימה, אל העתיד הרחוק שבו המקום יהפוך, כמו מקומות אחרים, ליישוב קבע – תהליך שלדבריו דורש הקרבה. הוא עובד לעיתים, אך נעזר לא פעם באנשים טובים שמגיעים ותורמים "מעשרות". "זה לא משהו שהוא אישי שלי... מחוברים ליישב את ארץ ישראל, אז זה משהו ששייך לכולם".
אגב מבחינתו, הסוכה שיקימו לחג פשוט תישאר שם גם אחרי סוכות - בתוך מציאות שבה הם חיים הסוכה תהפוך בסוף החג לעוד מבנה קבוע בחווה.
נעם וגנר, בן 29 ונשוי, בחר לעזוב עבודה מסודרת כדי לחיות בתנאים שרובנו היינו מתקשים לשרוד בהם אפילו שבוע. כיום הוא ממוקם בחוות בני אהרון, אזור אסטרטגי הממוקם בין עוורתא, חווארה וביתא. "בארבעה חודשים האחרונים... אנחנו חיים מתחת לצילייה. אין מבנה," הוא מתאר. הסיבה לכך היא שטרם התמקמו בקרקע באופן סופי, וגם חוסר בתקציב ואי-ודאות לגבי פינויים אפשריים עיכבו את הבנייה. רק לאחרונה שדרגו מעט את התנאים ובנו אוהל המורכב מ"קשתות מברזל ועליהם שמים יריעה כזאת כמו של פרסומת".
"הבאנו מערכת סולארית ברוך השם, אז יש מאוורר ומקרר... ביום יש תאורה בלילה ומתחיל להתייצב". כשזה מגיע לשירותים, המציאות בסיסית אפילו יותר – פשוט יוצאים לשטח, למרות שיש תכנון עתידי לבנות שירותים מסודרים.
נעם, שעד לא מזמן עבד כמתקין דלתות עצמאי, מספר שיצא לגבעה בתור שליחות, ולא עבד בארבעת החודשים האחרונים. "אשתי אלופה, מחזיקה את הבית מה שנקרא," הוא מספר. היא מתגוררת עם הילדים ביצהר, בעוד הוא שוהה בחווה עם עדר של כשמונים כבשים ועוד כמה בחורים, ועושה הביתה גיחות מדי פעם.
הם מנסים להבין תוך כדי תנועה "איפה המערכת בולעת את האירוע", במטרה להפוך בסופו של דבר את החווה ליישוב עם מבני קבע. מבחינת המדינה זה אולי לא נראה ריאלי כרגע, אבל נעם מבהיר בפשטות: "אנחנו אנשים מאמינים". את הכוח והציוד הם שואבים מ"קרן הגבעות" ומתושבים מהאזור שתורמים מכספי מעשרות.
לקראת החג, שאלתי אותו אם יש לו תובנות או מחשבות מיוחדות על סוכות בתוך החיים בעראיות היומיומית, הוא מחייך ועונה בפשטות: "עכשיו בעזרת השם אנחנו בונים סוכה".
הסיפור של ציונה להונגדים הוא סיפור על הישרדות יומיומית ומלחמת התשה שקשה לעכל. היא מתגוררת עם משפחתה בגבעה הממוקמת בשטח B, מעל מזבלה באזור קוצרא וג'לוד – אזור שהגישה אליו קשה ומסוכנת, ועוברת בדרכי עפר שלעיתים מחייבות נסיעה בשיירות. במשך חודשים ארוכים המציאות שלהם הוכתבה על ידי שגרת פינויים בלתי פוסקת. "היינו שם בעצם שבעה חודשים בממוצע של פינוי כל שבועיים-שלושה," היא מתארת בשלווה. "ידענו שזה יהיה ככה, אז תמיד השתדלנו שבין 5 ל-10 שעות אחרי פינוי כבר יהיה אוהל חדש".
הגישה לגבעה דורשת רכב 4x4, והנסיעה מאש קודש אורכת כעשרים דקות דרך עליות קשות שכמעט השביתו להם את הטנדר בחורף. מים לשתייה הובאו בבקבוקים מג'ריקנים, ולשאר השימושים שאבו מים מהבורות הפזורים בהר. השירותים בשיטת ה"קומפוסט", שזה בפועל "דלי וחציר" – פתרון ששימש בעיקר את הבנות, בעוד הבנים "העדיפו את השטח". הם ניסו להעניק לאוהל תחושה של בית באמצעות חשמל סולארי, חימום ורהיטים.
תקופה מסוימת נראה היה שהמצב מתייצב והם התחילו לבנות מבנה קבע, אך חיכוך עם תושב מקומי מקושר לאמריקאים, טרף את הקלפים. ציונה מתארת מציאות קשוחה שעוברים בחורי הגבעה כיום: "יש שם בחורים שחיים שם ממש בלי כלום... מדי פעם באים מחרימים להם את הכיסאות, זה הרמה".
אין בה שום תחושת ייאוש. היא מאמינה בניסים של ארץ ישראל ובנחישות של האנשים שלא מתכוונים לוותר. לקראת חג הסוכות, כשאני מציין בפניה שלחיות בסוכה נשמע פתאום הרבה יותר קל ממה שהיא מתארת כימי חול, היא מסכימה בפשטות. עבורם, בניית הסוכה היא לא חריגה משגרת החיים אל דירת עראי – היא פשוט עוד שלב, ואולי קל יותר, במלחמת ההתשה היומיומית שלהם על הארץ.
אפרים גוזלן מתגורר עם אשתו ושני ילדיו במערב בנימין, באזור גוש טלמונים וואדי זרקא, סמוך ליישוב נילי. הוא מתאר מבנה עץ פשוט מלוחות OSB שעליו מונח גג פח (איסכורית). את המבנה הזה הם בנו רק לפני כחודשיים, מיד לאחר שהבית הקודם שלהם נהרס. בתוך הבית יש חדר אחד בלבד, שבו ישנה גם פינה לבנות, ואת הסלון הם מיקמו בחוץ – אם כי עכשיו, לקראת החורף, הם ייאלצו לשפץ ולסגור אותו.
איך משפחה עוברת פינוי וחורבן של הבית ביומיום? אפרים ענה בפשטות: "בפינוי האחרון הגיעו באמצע הלילה, אז הלכנו לישון אצל משפחה פה באזור... מיד בבוקר באים, מביאים חומר ובונים מחדש". הוא מסביר שהם מודעים לכך שכל לילה יכולים לבוא ולהרוס להם, והם מגיעים מראש על דעת זה. בגלל החשש מפינויים נוספים, בהתחלה הם הביאו רק ציוד בסיסי שלא אכפת להם לאבד, ורק ככל שעובר הזמן הם מתחילים לטפח ולייפות את המקום כדי שירגיש כמו בית.
התשתיות במקום דורשות יצירתיות של הישרדות. את פתרון השירותים, למשל, הם מצאו בתוך מבנה אבן ישן וקטן שערבים השאירו בשטח, במרחק של כ-20 או 30 מטרים מהבית. "יש לנו פה בורות מים, אנחנו פשוט שואבים מהבורות מים ושופכים בשירותים" הוא מסביר איך הם מתפעלים אסלה רגילה המחוברת לבור ספיגה.
מים לשתייה הם מביאים בג'ריקנים מחווה סמוכה ושומרים בצל, ולפעמים נעזרים בבקבוקי קרח בתוך צידניות כדי לצנן אותם.
החשמל מבוסס על גנרטור, פרוז'קטורים סולאריים קטנים ומטענים ניידים שהם מטעינים בחווה הסמוכה, עד שיצליחו להביא מערכת סולארית שלמה. "אני לא אומר שזה קל... אבל ברוך השם, מוכנים הכל בשביל ארץ ישראל".
כשהעליתי את המחשבה על כך שהבית שלהם גם ככה דומה לסוכה, אפרים התחיל לצחוק. מסתבר שהוא חשב על זה לגמרי ברצינות: "חשבתי כבר לפרק את הגג ולשים סכך פשוט," הוא אומר. "יש לי כולה גג איסכורית, כמה ברגים ואתה מוריד... ושם במקום סכך".
אבל יותר מכל, חשוב לו להבהיר נקודה אחת מרכזית שסוגרת את הסיפור שלהם, ושל שאר החלוצים שפגשתי: "אנחנו לא מסכנים או משהו, בכלל לא, אני לא אומר שזה קל, אבל עושים את זה בשמחה בשביל ארץ ישראל".
