פרשת נגעי בתים פותחת "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם", עד הסיום של "ונתץ את הבית". "ונתתי נגע צרעת" נוטריקון ונתץ. והנה חז"ל דורשים פרשה זו על בית המקדש:
"בבית ארץ אחוזתכם" זה בית המקדש... "ובא אשר לו הבית" זה הקדוש ברוך הוא... והגיד לכהן זה ירמיה... "כנגע נראה לי בבית" זו טינופת עבודה זרה, ויש אומרים זה צלמו של מנשה... "וצוה הכהן ופנו את הבית" – "ויקח את אוצרות בית ה'"... "ונתץ את הבית" – "וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ". "והוציא אל מחוץ למחנה" – "וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל". יכול לעולם? תלמוד לומר "ולקחו אבנים אחרות", שנאמר "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י אלהים הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ".
חורבן בית המקדש הוא "סותר על מנת לבנות [בניין טוב יותר]". לכן לשון הפסוק היא של בשורה טובה, "כי תבואו... ונתתי".
הדרשה מסתמכת גם על הלשון המיוחדת "בית ארץ אחזתכם", משמע שמדובר בבית אחד ומיוחד בארץ. ממילא, ניתן להסב את הדברים היום על בית אחד שמבטא את השלטון המנוכר הקיים בארץ הקודש. כך אמר הרבי מליובאוויטש – לאחר חתימת הסכמי "קמפ דייויד", כשהוא זועק על הפשע והאיוולת בזה שמוסרים שטחי ארץ-ישראל לגויים, וחושבים להשיג בזה שלום. ובתוך הדברים אמר[1]:
ואלו הסבורים שע"י הצבעתם בעד מסירת חלקים מארץ ישראל לגוים, אע"פ ש"אני נותן לכם לאחוזה", ימנו אותם לחברי כנסת – עליהם לדעת שצריכים ל"ונתץ את הבית". הכנסת כפי שהיא עכשיו איננה הבית האמיתי, כיון שבבית זה יושבים קומוניסטים, מוסלמים ונוצרים, עד לכאלו שרוצים למסור חלקים מארץ ישראל, שעליהם לא יודעים איזה תואר לומר, ובכלל לא זקוקים לומר עליהם תואר, משום שהם בעצמם צועקים שבשביל השלום הכל כדאי, אפילו למסור את כל ארץ ישראל... ולכן צריכים ל"ונתץ את הבית", ולבנות בית חדש שיהיה בית אמיתי.
אמנם לפני "ונתץ את הבית", יש אפשרות של תיקון חלקי, לחלץ את האבנים המנוגעות ולטוח את הבית מחדש. אבל אם הנגע חוזר הדבר מעיד על קלקול בשרש, ואין ברירה אלא לנתץ מן היסוד. כך בהקשר שהרבי דיבר עליו, הנגע החוזר שוב ושוב בפנים שונות (כמו למשל הפגם היסודי בחוק "מיהו יהודי") מוכיח שהקלקול הוא יסודי ומצריך תיקון מן היסוד. בהקשר הזה כמובן ש"ונתץ את הבית" צריך להיות בדרכי נעם – כלומר, להכיר בכך שהיסוד של "בית המחוקקים" בארץ ישראל אינו נכון – וצריך להגדיר מחדש את מהות השלטון היהודי.
"ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית" – "מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר"[2]. בהקשר שלנו: אבנים אלו הנחות היסוד של אותו בית בירושלים, אבני הבניין של השלטון. עצים אלו העצות, הדרכים שבהם פועלים, כמו הרעיון הנואל של "שטחים תמורת שלום". והעפר הוא העצלות, רפיון הידים מלהגן כראוי על היהודים. שלשת אלו מקבילים לשלש העברות החמורות: הנחות יסוד מוטעות הן כמו עבודה-זרה, העקרונות שסוגדים להם. העצות הלא-נכונות באות מתאווה, המעקרת את השיפוט הנכון, בבחינת גילוי-עריות. ורפיון הידים קשור לשפיכות דמים, כמובן.
מתוך התוועדות ח' ניסן תשע"א, אזכרה לשלמה נתיב הי"ד
ערך: יוסף פלאי
