- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
ההסלמה החריפה בעימות סביב סוגיית הגיוס, ובפרט המעבר לטקטיקה של צווי מעצר ופליליזציה של הציבור החרדי, מעוררים טלטלה גדולה דווקא בקרב מי שנושאים כיום בנטל המרכזי: הציבור הדתי-לאומי. מלב הציונות הדתית – קצינים מכהנים, רבני התיישבות ופעילים מרכזיים בשטח – עולים כעת קולות רמים שיוצאים בקריאת השכמה. הם דורשים עצירה דחופה וחישוב מסלול מחדש של מערכה, שלתפיסתם הולכת ומידרדרת לתהום.
הקריאה הזו לשינוי כיוון נשענת על שני צירים מרכזיים, שמתלכדים למסקנה אחת ברורה.
בעיני חלקם האזהרה היא אסטרטגית ותודעתית: הם מזהים כי הכעס האותנטי והשחיקה העמוקה במערך המילואים הסרוג מנוצלים כעת בציניות כדי לרסק את "הברית הלאומית-אמונית" ולהחריב במכוון את השותפות ההיסטורית בין המגזרים.
בעיני אחרים – ובהם מי שמקדישים את חייהם באופן אקטיבי למען שילוב חרדים בצבא – הזעקה פרקטית לחלוטין: חרב המעצרים והרדיפה המשפטית אינה מביאה אפילו חייל אחד לבקו"ם. ההפך הוא הנכון, מדובר בחבלה מעשית של ממש במאמצי הגיוס ובסיכול ממוקד המרסק את המסגרות הצבאיות המותאמות שכבר החלו לפעול.
באמצעות עדות מהשטח, שיחות כנות עם דמויות מפתח סרוגות ומסמכים פנימיים שנדחקו הצידה מתבררת תמונה מדאיגה: המאבק הנוכחי כבר מזמן אינו עוסק בביטחון אלא בפירוק החברה מבפנים.
מי שמסרב להביט על סוגיית הגיוס דרך החור הצר של המכסות הוא הרב מאיר הילביץ', רב היישוב ברוכין.
הרב הילביץ' חולל לאחרונה טלטלה בציונות הדתית כשפרסם מכתב פומבי נוקב תחת הכותרת המהדהדת "והרשיעו הצדיק".
בבסיס הטיעון של הרב הילביץ', כפי שהוא מנתח אותו לעומק, עומד עיוות תפיסתי ומוסרי חמור של המערכת. בהישענו על משנתו של הראי"ה קוק זצ"ל ב"אורות התחיה" (סעיף יח) הוא מזכיר כי החברה החרדית איננה אוסף מקרי של אנשים, אלא היא מייצגת את "כוח הקודש" – אחד משלושת הכוחות הציבוריים המרכזיים המרכיבים את שיעור קומתה של האומה, הכוח שנלחם על קודשי ישראל והמסורת.
החטא הגדול של המערכת המשפטית והציבורית כיום, לשיטתו, הוא רמיסתו של הכוח הציבורי הטהור הזה והפיכתו, באבחת חוקים וצווים, לחבורה של "עבריינים ועריקים" הנמלטים מן החוק. "איך אפשרנו שברגל גסה, מתוחכמת, מרושעת וגיבורה להרע עד אימה, יהפכו את בני הציבור הזה לחבורת עריקים ועבריינים משוללי זכויות יסוד?" הוא זועק במכתבו.
מבחינת הציבור הדתי-לאומי, הרב הילביץ' יוצר הקבלה היסטורית שמטרתה לנער את הזיכרון הקולקטיבי המגזרי מימי ערב הגירוש מגוש קטיף. הוא מזכיר את דבריהם של אדריכלי ההתנתקות דאז, שהודו בגלוי: "יש לנו שנתיים ימים להפוך אתכם לחלאת החברה הישראלית... נהפוך אתכם לחברה שראויה לכל אסון שיושת עליה". הרב הילביץ' מזהה בדיוק את אותה מערכת משומנת, מרושעת ודורסנית, הפועלת כעת באותן שיטות נלוזות של השחרה והכפשה – אלא שהפעם הקורבן הוא הציבור החרדי, והכלי הוא חוקים וסנקציות השוללים זכויות בסיסיות כמו סיוע במעונות יום, דירה בהנחה ואישורי סעיף 46.
הרב הילביץ' מדגיש, הן במכתבו והן בשיחותיו, כי יש לו מחלוקת עמוקה ובלתי מתפשרת עם אחיו החרדים. הוא חלוק עליהם בהבנת תהליכי הגאולה ובייחוסם למדינה ומוסדותיה, והוא מטיח בהם ביקורת קשה על שהימנעותם משירות פוגעת במושגי יסוד בסיסיים של ערבות ונשיאה בעול, ואף יוצרת "עיוותים וסיבוכים בנפשות הצעירים", שנאלצים לעבוד ולחיות "בשחור".
אבל הוא מתעקש להפריד בין הוויכוח הפנימי ובין הרדיפה החיצונית. "הביקורת המוצדקת של הציונות הדתית על החרדים אינה מתירה לה להפוך ל'אידיוט השימושי' של קמפיין משפטי ואגרסיבי שמובל על ידי היועמ"שית וסוללתה". המטרה האמיתית של אותם כוחות, לטענתו, איננה גיוס חרדים – שהרי ברור לכל בר דעת שכפייה כוחנית משיגה את התוצאה ההפוכה ורק עוצרת את תהליכי השילוב הטבעיים והא-לוהיים שקרו בשטח. המטרה היא פירוק "הברית הלאומית-אמונית" ההולכת ונרקמת בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החרדי, ברית שהאליטות הישנות מבועתות ממנה.
העמדה המורכבת הזו של הרב הילביץ' חשפה אותו, כצפוי, לביקורת משני הצדדים – מהצד הדתי-לאומי, בטענה שכל אמירה בשבח החרדים היא פגיעה ישירה ויריקה בפניהם של המילואימניקים המדממים בשטח, ומנגד נבהלו פלגים חרדיים קיצוניים מהחיבוק החם והציוני של רב מההתיישבות ומיהרו להבהיר לו כי הם רואים בו דמות מסוכנת דווקא משום שהוא מנסה לקרב אותם למדינה ולמצוא נקודות שיתוף אמוניות.
עם זאת לצד חיצי הביקורת הגיעו לדבריו בעיקר קולות אחרים, חרדיים ודתיים-לאומיים, שבירכו אותו על האומץ לשקף את הקול הרחב שקורא לעצור את ההיסחפות אחרי מי שמנסים לזרוע פירוד ושנאה.
כדי להבין עד כמה קמפיין ההשחרה הזה פוגע בצה"ל עצמו – פגיעה אנושה, מיידית ומוחשית – צריך לרדת מהדיונים בבג"ץ אל השטח הבוצי. ושם, בשטח, עומד הרב אליאב תורג'מן.
הרב תורג'מן מגלם באישיותו את חיבור הקצוות של הציונות הדתית: מצד אחד רב קהילת קוממיות בדימונה וחבר איגוד רבני קהילות, ומצד שני רס"ן במילואים המשמש מ"פ בחטיבת חשמונאים – אותה חטיבה שהוקמה בקול תרועה רמה כדי להיות בית ללוחמים החרדים. כשהרב תורג'מן מדבר, הוא לא מדבר מפוזיציה תאורטית בבית המדרש, אלא מתוך שיח יום-יומי עם החיילים החרדים שנמצאים כעת על מדים.
והתמונה שהוא מתאר מדאיגה.
"אנחנו עומדים במקום לא-טוב עכשיו. הגיוס במצב מאוד קשה", חושף הרב תורג'מן בכאב ומצביע על תהליכים פנימיים לא-פשוטים בספינת הדגל של השילוב החרדי. המוטיבציה של החיילים החרדים, דווקא של מי שקרובים יותר למיינסטרים, פשוט התרסקה. החיילים החרדים הרציניים, מי שהצבא קיווה שיהפכו לשדרת הפיקוד הבאה, מסתכלים על הרדיפה בחוץ ומאבדים עניין במסלולי התפתחות, בחתימה על קבע או ביציאה לפיקוד. "האווירה ברחוב החרדי מאוד מתוחה וקשה, ואין בית שלא מרגיש את זה", הוא מסביר. זה אפילו מחלחל למערך המילואים, וחיילים חרדים חוששים להגיע לתעסוקות מבצעיות בחגים מחשש לעימותים או מסתם חוסר מוטיבציה שנובע מתחושת הניכור.
הרב תורג'מן אינו נותן הנחות. כיוון שהוא מפקד סרוג שרואה את חבריו נופלים ונפצעים, הוא מזהה היטב את הפצע המדמם של הציונות הדתית, אבל מחלק את הזעם הסרוג כלפי החרדים ל"נקודות אמת" ו"נקודות שקר".
מצד האמת הוא מכיר בשחיקה הנוראה של הציבור הדתי-לאומי; יש בו כעס אידאולוגי אותנטי ("איך יכול להיות שאני מקיים את המצווה הזאת ואתה לא?"), לצד מחירים כבדים מנשוא של דם, פציעות, קריסת עסקים ומשפחות. מול כל אלה – הציבור החרדי פשוט לא שם. ועם זאת, לצד הביקורת הנוקבת, הוא מבקש להביט באמפתיה עמוקה ובאהבה גדולה אל "מסירות הנפש המפוארת של הציבור החרדי, השומר בכל מחיר על ערך היסוד הנצחי של עם ישראל – עמלה ולימודה של התורה הקדושה".
אבל לתוך הכאב המוצדק הזה נמזג רעל מסוכן. מי שמרוויח מההתפרצות הזו אינו צה"ל ולא המדינה. "יוזמי הקמפיין הזה, בוודאי ראשי הדיפ-סטייט, מחככים את ידיהם בהנאה", קובע הרב תורג'מן. הם השיגו מהלך של רווח לכול מכל הכיוונים: "את פירוק הגוש מבחינה פוליטית, ואת פירוק הברית ההיסטורית עם החרדים. הוא השיג שנאה ואיבה לא קטנה בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החרדי".
הסכנה הגדולה ביותר, לשיטתו של הרב תורג'מן, היא העיוורון שגורם לאנשים בציונות הדתית להשוות בין החרדים לערבים במשוואת ה"איום הדמוגרפי". זוהי טעות תאולוגית ואסטרטגית חמורה. החרדים, על כל מורכבותם, הם חיילים במערכה הגדולה של שמירת הזהות היהודית של המדינה. הניסיון לנרמל אותם בכוח ולשלוף אותם אל החברה הישראלית עלול לגרום לתוצאה הפוכה: השתלבות של אותם יוצאי מגזר דווקא באליטות הפרוגרסיביות שמפרקות את המדינה היהודית מבפנים.
כדי להבין כיצד התגלגלנו למציאות הזו, הרב תורג'מן מבקש להסיר את המסכות ולשים זרקור על הכוחות שמלבים את האש מאחורי הקלעים. לדבריו, התסכול של הציבור הסרוג אינו מתפרץ בחלל ריק, אלא מתוחזק על ידי חבורה הממוקמת עמוק בשמאל הדתי ובמרחב הפוליטי של דמויות כבנט, איזנקוט וגנץ, אשר מצאה לעצמה כר פעולה פוליטי להתגדר בו.
הקבוצה הזו, הוא מאשים, לוקחת את הקושי האותנטי והמוצדק של המילואימניקים הדתיים ומשתמשת בו ככלי נשק שנועד לפרק את גוש הימין כולו. "צריך לקרוא לילד בשמו", מדגיש הרב תורג'מן. "מדובר באנשים בעלי עמדות אנטי-חרדיות מובהקות, שפועלים בניגוד לסנטימנט הבריא של רוב העם השפוי – המסורתי, האמוני והלאומי. הם פשוט לוקחים את נושא הגיוס הכאוב ומתנגחים דרכו בגוש האמוני, ואת זה צריך להגיד בכל הכוח".
מעניין להקשיב דווקא למי שנמצא עמוק במאבק האקטיבי נגד חוק הגיוס של ביסמוט, ופועל למען גיוס חרדים. סרן (מיל') סאני אייזנברג, מפורום המילואימניקים הדתי-לאומי, מקדיש בשנה וחצי האחרונות מזמנו וממרצו מצד אחד להתנגדות עזה לחוק הגיוס, ומצד שני להבאת חרדים לבקו"ם. אייזנברג אינו מסתפק בהידברות והסכמה בלבד. יש לו ביקורת חריפה על ההנהגה החרדית, שלדבריו "יושבת רגל על רגל ולא מוכנה לשבת עם הצבא אפילו כדי לחפש פתרונות". יותר מכך, הוא מאמין גדול בסנקציות ורואה בהן כלי אפקטיבי. "אני מאוד מאמין ביעילות של הסנקציות הכלכליות, וממפגש עם חברה חרדים אני מבין כמה האיסור יציאה מן הארץ משמעותי", הוא מבהיר.
דווקא משום כך ההתנגדות הנחרצת שלו לאסטרטגיית המעצרים הפליליים הנוכחית מספרת את הסיפור כולו. "מעצרים הם פשוט סנקציה לא-טובה. היא גורמת לכולם להתאחד תחת הקריאות של גזרת שמד, דוחקת את כולם לקיצונים ומרחיקה את המתלבטים", הוא פוסק, וחושף שגם בקבוצות המתנגדות לחוק ביסמוט יש לרוב הסכמה בנושא המעצרים: "אני יכול להביא לך ציטוטים של הרבה חבר'ה, גם גדולי הנאבקים בחוק הגיוס, שמסכימים שהמעצרים הם דבר רע ולא תורם למאבק".
ההתנגדות של אייזנברג לפליליזציה של החרדים נובעת מהמפגשים שלו עם המתגייס החרדי. בניגוד למחשבה הרומנטית שרווחת לעיתים בציונות הדתית על "התעוררות לאומית המונית" ברחוב החרדי, אייזנברג מנתח את המציאות בצורה קרה, פרקטית ומפוכחת.
אומנם יש צעירים חרדים שמפתחים רגשות לאומיים מאז 7 באוקטובר, מתגייסים בתודעת שליחות מפעימה ומשלמים על כך מחירים מבית, אך רבים מהמתגייסים – כמו בכל חברה אנושית נורמלית – מונעים ממניעים תועלתניים. הצעיר החרדי הממוצע מסתכל על המציאות העכשווית ואומר לעצמו: "סבבה, אני לא רוצה שירדפו אותי, אני רוצה לטוס לחו"ל, אני רוצה להוציא רישיון, אני רוצה הנחות וסבסודים מהמדינה. אני אלך לצבא, ואם כבר אני מתגייס, לפחות שזו תהיה תוכנית שארוויח ממנה מקצוע".
כדי להמחיש זאת אייזנברג מספר על המפגשים שלו: "כשאנחנו נפגשים עם חבר'ה שמתחילים לשקול להתחיל תהליך של גיוס, אחת השאלות הראשונות שהם שואלים היא: רגע, אם אתחיל איתכם את התהליך, זה אומר שאוכל לטוס כבר עכשיו?". דוגמה אחת, אפילו קיצונית יותר, היא של בחור שפנה אליו ושאל אם יש ביכולתו לרשום אותו במערכות הצבאיות כאילו שירת או למצוא מקום שלא באמת ידרוש ממנו להגיע ולעלות על מדים, כדי שיוכל לטוס.
מנקודת מבטו של אייזנברג, כמי שתומך במוצהר בהפעלת לחץ דרך סנקציות כלכליות, הוא טוען כי המציאות בשטח מראה שצעירים חרדים רבים וראשי ישיבות מסוימים מחפשים פתרונות שקטים. לתפיסתו, כל עוד הסנקציות נשארות במישור הכלכלי, מנהלי והתועלתני (כמו שלילת הטבות, טיסות או רישיונות), הצעיר החרדי יכול לעשות את החשבון האישי שלו ולהתגייס בשקט לחשמונאים או למסגרת שתעניק לו מקצוע.
אך לדבריו, כשהשיח מולהט וכשהמערכת המשפטית גוררת את האירוע אל מחוזות הפליליזציה והמעצרים, היא הופכת את ההחלטה התועלתנית למלחמת דת על עצם הקיום. אייזנברג סבור כי הפיכת החרדים לעבריינים נמלטים אינה משרתת כלל את מי שרוצים באמת לראות אותם מתגייסים. מבחינתו ומבחינת ארגונים נוספים שמתנגדים לחוק הגיוס, ההסלמה הנוכחית למראה המעצרים רק פוגעת במאבק שלהם לחוק גיוס אמיתי ולגיוס חרדים בפועל.
אייזנברג מבהיר: ״אני לא מתנגד למעצרים כי אני חושב שמדובר באיזו מזימה זדונית של הדיפ-סטייט לפירוק הגוש, אלא מהמקום הכי פרקטי, שזה פוגע ביכולת ובמגמה של גיוס חרדים ורק מגביר את ההתנגדות״.
בשורה התחתונה, הציבור הדתי-לאומי נמצא כעת בצומת דרכים. העומס במילואים, השחיקה ונהר הדם והשכול אמיתיים, מוחשיים וכואבים מנשוא. ואולם על דבר אחד יכולים להסכים גם המתנגדים למעצרים בשל הפחד מפירוק הגוש הלאומי-אמוני וגם המתנגדים בשל ההרחקה של המתגייסים החרדים והפגיעה במאבק בחוק הגיוס: המעצרים הם דבר רע, והם אינם מקדמים את התהליכים שאנחנו רוצים לראות ולקדם.
