אנו באנו ארצה ● נעם לבנת

[caption id="attachment_15147" align="alignleft" width="116" caption="נועם לבנת (צילום:עופר מאיר)"]
כך נפתחה כתבה ב'קול היהודי': "לאחר שבית המשפט הצבאי בשומרון גזר חמישה מאסרי עולם על רוצחם של משפחת פוגל. אמר ראש המועצה האזורית גרשון מסיקה, כי "המענה הנכון איננו בהכרח עונש מוות אלא תשובה ציונית הולמת של הקמת חמישה ישובים יהודיים חדשים בשומרון -  ישוב חדש על כל נרצח. הרוצחים הברבריים הללו לא בטוח שירתעו על ידי עונש מוות, אך אם כוונת הטרור היא להבריח את עם ישראל מארצו, התיישבות של חמישה ישובים חדשים בשומרון לזכר הנרצחים היא התשובה הנכונה ואף היעילה. כך נהגה הציונות מאז ומעולם", טען מסיקה.
דבריו של מסיקה עוררו פליאה בשומרון. "התגובה היהודית ההולמת היא כמובן עונש מוות. זה דבר פשוט מאד – לפי השכל הישר ולפי תורתנו הקדושה" אמר לקול היהודי הרב יוסף פלאי, "כמובן שבנוסף לעונש מוות -  חמשה ישובים חדשים זו תהיה תשובה נפלאה. אבל אסור לטשטש את התביעה היסודית על שפך-הדם היהודי"."
בהמשך מובאת אמנם תגובת המועצה, אך הכתבה מסתיימת באיזכור, שלאחר הרצח באיתמר אמר הרב יצחק שפירא שאין לדרוש בניה לאחר פיגוע, אלא דווקא נקמה; ובסרטון המוטמע אומר הרב שפירא "הדרישה צריכה להיות הרג המחבלים... לדרוש בתים זו חנופה, זה לא מה שצריך להיות... דרישת בתים זו התעסקות ברמה העירונית... כשיש מצב של מלחמה צריך לעלות לרמה הלאומית ולדבר ברמה הלאומית... כי הנושא הוא נושא לאומי".
צודק הרב שפירא שאנו במצב של מלחמה, שעל הכול 'להתעסק' במלחמה ושיש לדבר ברמה הלאומית; אך טועה הוא באומרו שאין לדרוש בתים, אלא את הרג הרוצחים. ההפך הוא הנכון.
יש לעשות סדר בדברים.
שלושה דברים הם: הרג הרוצחים; נקמה; ובניה.
הרג הרוצחים איננו דיבור ברמה לאומית. זה אפילו לא קשור למלחמה. זה עניין פרטי, מקומי לגמרי: גוי פלוני הרג, ח"ו, יהודי – ובכן יש להורגו, על פי דין תורה. אך דווקא במלחמה ישנם שיקולים אחרים לגמרי ולעתים נכון להפנות את המשאבים לכיוון נחוץ ודחוף יותר[1], ולא לעסוק בהחלת דינים פרטיים. כל חיילי האויב בני מוות הם וצריכים להיות 'על הכוונת', ולא רק מי שהצליח לממש את זממו ולפגוע ביהודים – שכן בדין המלחמה אין ביניהם שוני[2]; וממילא מיצוי הדין עימם דווקא איננו עניין לאומי.
[caption id="attachment_7999" align="alignleft" width="280" caption="בני משפחת פוגל הי''ד"]
נקמה, לעומת הרג רוצחים, יש בה כבר מימד לאומי. בדומה לעונש, נקמה היא גמול על פגיעה; אך, בשונה מעונש, נקמה איננה 'מידתית'. נקמה באה לא על הפגיעה בפועל, אלא יותר בבחינת 'כאשר זמם'. כך שקריאה לנקמה, כלומר לפגיעה בצוררים לנו בנכליהם להורגנו היא ביטוי לעלבון ולזעם הלאומיים[3] – אך שוב, יש להדגיש, מדובר בפגיעה במעגלים רחבים יותר מן המפגעים עצמם ובגמול מוּעצם[4].
ואולם כמעט מאליו מובן שהנקמה היא 'לוקסוס', שדינו להידחות מפני עניינים בוערים יותר. במילתא גדולה היא[5].
אך שונה הדבר כאשר מדובר בבנייה. מצוות יישוב הארץ היא תכלית הכיבוש. על זה, בדיוק, ניטשת המלחמה. אחיזתנו בארץ חלקית ורפה היא, ובמיוחד בשטחים אשר נסוג מהם האויב במלחמת שת הימים. בעומק הסוגיא, אין המחבלים – והפלשתינאים כולם[6] - מנסים לשמיד את עם ישראל, אלא לקעקע את ריבונותנו ונוכחותנו בארץ. ודאי, תאוות רצח יהודים בליבם, ושיר הקרב בפיהם עת טובחים הם ביאהוד; אך זהו בבחינת צ'ופר צדדי. הן ברור שאין הם מדמים בליבם שיוכלו כך לדלל את מספרנו כאן, אלא להחליש את ההינטעות בארץ; ואמנם נוחלים הם הצלחה: עם כל 'פיגוע' נחלשת העמידה הלאומית וקרב והולך יום הנטישה. ביטול ה'הקפאה', בניית בתים, הקמת יישובים – זהו ה-Grand Prize, על כך מתחוללת המלחמה. אם נשוב ונבנה, לא רק שניישב, בפועל את הארץ, אלא אף נעביר מסר של גאון, שירפה את ידי האויב: זו חרדתו הגדולה, זו תבוסתו ומפלתו. אם טרור יגרום להשתרשותנו כאן, יחדל הטרור: פשוט, לא יהיה להם כדאי.
ויתר על כן: תהיה זו חזרה לדרך המלך. היפוך המגמה הנואלת של עקירה ונסיגות, יקיצה מחלום בלהות, הבראה, תיקון[7].
"ובאחת: דווקא בדרישה 'לחסל את המחבלים' (דייקא) ישנו מימד של הקטנת משמעות פעלם מן המישור הלאומי למישור הפרט, ממלחמה לרצח; ואילו הרחבת יישוב הארץ, עילת המלחמה, הינה אקט מלחמתי מכוון ויעיל, וככזה – תכלית לאומית גבוהה".
נ.ב.
נכון להעיר שבדיבורים על 'דרישה' נשמט נושא חשוב: ממי דורשים? ממדינת ישראל, שאין לה ולתורה דבר וחצי דבר? הרי אפילו תעתר המדינה, משום מה, לדרישה כלשהי של המתנחלים, לא יהיה בכך, בשום פנים ואופן, משום התפכחות 'לאומית', אלא כניעה פוליטית בלבד; ואם כן שוב נכון 'לדרוש' את מה שהוא בר השגה.
לא לטעות: לדבר ולהצביע על הפעולה הראויה צריך בלי חישובי תועלת פוליטית מיידית; אך לדרוש אין טעם אלא אם כן ישנו רווח, ולו שיווקי, בדעת הציבור.

נעם לבנת הוא תושב אלון מורה ומאנשי שכם.