שתי נשותיו של יעקב, לאה ורחל, מייצגות את עולם הנסתר ועולם הנגלה. בלימוד הנסתר אנו מגלים עוד ועוד סודות, אך דוקא לימוד הנגלה מלמד אותנו לחוש פליאה מול ה'. כבני יעקב, עלינו 'לשאת' את שתי התודעות גם יחד.
בפרשתנו מסופר על נשואי יעקב אבינו ולידת רוב ילדיו, "שבטי י-ה" (מלבד אחרון השבטים, בנימין, שנולד בארץ, אך גם לידתו רמוזה בפרשה, בלידת יוסף "יוסף ה' לי בן אחר").
משפחתו של יעקב אבינו היא "הבית היהודי" השלם, שממנו משתלשל ונמשך העם היהודי עד עצם היום הזה, בניגוד לביתם של אברהם ויצחק שעדיין היו בו יסודות זרים שנפלטו החוצה, ישמעאל ועשו. אכן, המושג בית מיוחד דווקא ליעקב אבינו – החל מזה שבתחילת הפרשה יעקב קורא למקדש "בית אלקים", "יעקב קראו בית", ועד לפרשה הבאה שבה נאמר "ויבן לו בית", וכן הנביא קורא לעם ישראל כולו "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'". כל פרט המוזכר בפרשה בהתפתחות בית יעקב הוא בעל משמעות רבה, והפעם נעמוד על המשמעות הפנימית של הקשר בין יעקב לנשותיו, רחל ולאה.
קשה להחליט מי מבין שתי הנשים היא העיקר. אמנם בעיני יעקב התשובה ברורה – הוא אוהב את רחל מהתחלה ועד הסוף, הוא רוצה אותה, ודוקא אותה, ובעבורה הוא עובד שבע שנים, שהופכות לארבע-עשרה שנים. ואילו לאה נכנסת אל הבית רק בדיעבד, ברמאותו של לבן, וגם בהמשך היא שניה במעלה, כמו שמפרש רש"י על הכתוב בפרשה "ויקרא לרחל וללאה" – "לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עיקר הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים 'כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל', הקדימו רחל ללאה". ולא נשכח שלאה נקראת "שנואה" (לפחות יחסית לרחל)!
לעומת זאת, מנקודת המבט של ההשגחה האלוקית, נראה שיש ללאה מעמד בכיר. בפשטות, עיקר 'השלד' של עם ישראל לדורות הוא מבניה של לאה, המהווים גם רוב בולט מבחינה מספרית: כך למשל שבט לוי הוא הנבחר לעבודת ה', הכהונה והלויה, וממנו עתיד לצאת משה רבינו נותן התורה, ושבט יהודה הוא הנוטל את "כתר המלוכה" (והרי לפנינו שלשת הכתרים, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות). יתירה מזו, כבר הרבה דורות שרוב בניה של רחל אינם מהווים בפועל חלק אינטגרלי מעם ישראל (מאז גלות עשרת השבטים בסוף ימי הבית הראשון), וכיום העם היהודי הוא בעיקר מבני לאה (ואף השם יהודי פירושו משבט יהודה).
בל נשכח כי גם רחל וגם לאה הן אמותנו, כל אחת מהן היא האמא של כל אחד ואחת מאיתנו, ולא משנה מאיזה שבט הוא. כל יהודי הבא אל קבר רחל אמנו בבית-לחם או אל קבר לאה אמנו במערת-המכפלה, יכול ממש לדבר אל אמא, כמו תינוק המתרפק אל חיק אמו או כבן אובד השב הביתה אל סינרה של אמא (ולמי שעוד לא הרגיש את החוויה הזו, מומלץ בחום לעלות בהקדם על האוטובוס לקבר רחל או מערת המכפלה, ובעצם גם וגם).
אנו נוגעים בשיתין של הבית היהודי, ביסודות הכי עמוקים, שרשי נשמות ישראל – ואנו מגלים שהם בנויים משני העמודים גם יחד, רחל ולאה, לכל אחת הפן המיוחד שלה שבלעדיו אי אפשר.
לאחר כל ההקדמות נגיע לעיקר. בספרי הקבלה והחסידות מבואר שרחל היא בחינת 'עלמא דאתגליא' – העולם הגלוי – ולאה היא 'עלמא דאתכסיא', העולם המכוסה. כדי להמחיש את החלוקה הזו בין העולמות נזכיר את החלוקה שיש בלימוד התורה בין העולם הגלוי – עולם ההלכה, ה'נגלה' של התורה – לבין העולם הנסתר, סודות התורה ופנימיותה, החל מהמדרש ועד לספרי הקבלה והחסידות הכי עמוקים.
ההתאמה בין רחל ולאה לעולמות הנגלה והנסתר מעוגנת כבר בפשט (הנגלה) של הפסוקים. רחל היא "יפת תאר ויפת מראה" – בעולם הגלוי לעין כל. רחל היא שיוצאת לבדה למרעה עם צאן אביה, בעוד לאה אחותה נסתרת כנראה בבית. על לאה אנו רק יודעים שעיניה רכות, אין זה אומר שהיא אינה יפת-תאר, אבל בהחלט היופי שלה אינו ניכר כאחותה הקטנה. רש"י מפרש שעיני לאה היו רכות מרוב בכי, תכונה נוספת המתאימה למי שעסוק בעולם פנימי, לעומת איש המעשה שאין לו יותר מדי זמן לבכי ודמעות...
גם היחס של יעקב לרחל וללאה משקף את החלוקה לנגלה ונסתר. רחל היא הזיווג הגלוי של יעקב, הוא נמשך אליה במודע, ובהכרה שלו היא בת-זוגו. לעומתה, לאה נסתרת מיעקב – באמת גם היא בת-זוגו אלא שזהו זיווג נסתר גם מיעקב עצמו, עד כדי כך שגם כשהוא נמצא איתה בפועל (בלילה הראשון) הרי במחשבתו הוא נמצא עם רחל! במלים אחרות: יעקב אוהב מאד את הנגלה, ולכן הוא קשור לרחל הגלויה, אבל הנסתר לא כל-כך מדבר אליו, ולכן הוא לא מגלה עניין מיוחד בלאה הנסתרת. בדרך מליצה נוכל לומר שבמשך ארבע-עשרה שנות לימודיו של יעקב, בבית-המדרש של עבר, הוא למד כנראה הרבה ש"ס ופוסקים אך עוד לא הגיע אל מדף ספרי הקבלה והחסידות...
ניתן אולי לחשוב שרק איש הנסתר קשור אל ה', ואילו איש הנגלה מתעסק בעולם הגלוי ולא בקשר עם ה' – שהרי מה יותר נסתר מה' עצמו? אבל זו טעות. גם לאיש הנסתר וגם לאיש הנגלה שאנו עוסקים בהם חשוב מאד הקשר עם ה', אבל זהו קשר שונה, אפשר לומר: קשר בכיוון שונה.
איש הנסתר – משרש לאה אמנו – פונה למעלה ומחפש את ה'. הוא מעמיק עוד ועוד בדעתו ומתבונן בהפשטה אחר הפשטה, "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ". הוא יודע שבעולם הגלוי ה' הוא נסתר מאד, העולם מעלים על מקורו, ולכן יש לפנות אל העולם הנסתר – שם ה' נמצא יותר בגלוי. באמת, ההתבוננות של איש הנסתר אינה מסתיימת לעולם, כי כמה שאתה מעמיק ומגלה רבדים נוספים ועולמות עליונים יותר, תמיד תגלה שיש סוד מאחורי סוד, עומק לפנים מעומק וגבוה מעל גבוה, וכמה שתמריא לשמים תמצא מעליהם עוד שמי-שמים, "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה [עדיין אתה שָם, רחוק רחוק]". זהו סוד עיניה הרכות של לאה – העינים מעיינות ומביטות עוד ועוד, עד שהן מתעייפות מרוב הבטה באורות עליונים (וכן השם לאה בא מהשרש לאה – לשון לאוּת ועייפות).
לעומת זאת איש הנגלה המתוקן – משרש רחל אמנו – אינו מרבה לעסוק בנסתרות, "הנסתרות – לה' אלהינו". אבל הוא פוגש את ה' בפשטות כאן למטה, כמו ההלכה הפותחת את השלחן ערוך (הספר, בה"א הידיעה, של הנגלה): "'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים". זו התבוננות קצרה, מעשית ותכליתית, כדרכו של איש הנגלה: בכל מקום שאני נמצא ה' הוא המלך המביט עלי. אין כאן סודות, הכל גלוי וברור, קצר וקולע אל המטרה. אמנם זה לא פשוט 'להחזיק ראש' כל הזמן, לחיות במודעות תמידית כזו ללא הרף, ולכן זו מעלת "הצדיקים ההולכים לפני האלקים" – אבל זו עבודה של התחזקות בממד הנגלה, עד להכרה שבכל מקום בעולם אליו אני מסתכל אני רואה את ה' לנגדי [ממולי]. כך היה נוהג ר' לוי יצחק מברדיטשוב לנגן שיר מיוחד, הידוע בכינוי דודל'ה – דוּ פירושו באידיש אתה: "מעלה – דו. מטה – דו. דרום – דו. צפון – דו" וכו'. בכל מקום שאני מביט – אתה אתה ושוב אתה (ניתן לשמוע את השיר הנפלא בקישור הבא).
ויעקב – הוא מזדהה דוקא עם רחל. כמה שיעקב "יושב אהלים", וכמה שהוא יושב על התורה ארבע-עשרה שנים תמימות מבלי לתת שינה לעיניו – הרי מה שמעניין אותו הוא העולם הזה, העולם הגלוי, בו צריך לעבוד ואותו צריך לברר ולתקן (כמו שדובר בפרשה הקודמת על עבודת הבירורים של יעקב). לכן יעקב אינו מתפעל מלאה. התבוננות שאינה נגמרת בסודות האלוקות היא שעשוע יפה, אבל אנחנו צריכים לתקן את העולם הגלוי! כך גם מבואר בחסידות שעיקר הגאולה תלויה ב'בנין פרצוף רחל' – שהרי העולם הנסתר כבר מתוקן ועומד, ועיקר החידוש הוא לתקן את העולם הגלוי.
אלא שבניגוד לדעתו הגלויה של יעקב, ה' רוצה שהוא יתחתן גם עם לאה – אסור לוותר על העולם הנסתר, ובסוף צריך לחבר גם אותו אל העולם הגלוי. אם מסתפקים רק בהכרה פשוטה וגלויה שה' הוא המלך ובכל מקום הוא לנגדי – ללא החיות והעומק של עולם הסוד – עלולים ממש 'להתיבש' (צא וראה מה קורה למי שחושב שבתורה יש רק את ממד הנגלה). חייבים להעמיק עוד ועוד בסודות, לצלול במים עמוקים ומכוסים, ואז גם היציאה החוצה אל העולם הנגלה נראית אחרת לגמרי – כמו ר' לוי יצחק מברדיטשוב שודאי יכל לשיר את הדודל'ה רק מפני שהיה קשור בכל לבו גם לעולם הנסתר.
באותה מידה, אסור לוותר על העולם הגלוי – כי באמת כמה שאנו משיגים את ה' בהפלאת ההתבוננות של לאה, חושפים עוד ועוד סוד, הרי בהכרה הישירה של רחל, "שיויתי ה' לנגדי תמיד", יש משהו יותר מופלא. ומדוע? כי כשאנו עולים למעלה, לעבר עולמות ואורות עליונים, אנו קולטים עוד ועוד אלוקות, אבל כאמור לעיל זהו תהליך שאין לו סוף, ובכל פעם שאני משיג עוד משהו סופי הרי הוא כטיפה בים לגבי האין-סוף שיחסית אליו כל התקדמות היא כדריכה במקום (כמו שאחד ומליון שוים ביחס לאין-סוף). במושגי החסידות, התבוננות בעולם הנסתר היא עליה עוד ועוד באור האלוקי "הסובב כל עלמין" – סובב בגימטריא סוד (כאשר שתי אותיות בי"ת של סובב מתחברות) – וככל שעולים מגלים רמה גבוהה יותר של אור, גילוי גבוה יותר של ה'. אבל הכל גילויים, וכל גילוי צופן מאחוריו סודות נוספים. לעומת זאת, ההכרה הפשוטה הרואה בעולם הזה התחתון את מלכות ה' – מגלה פלא עצום, את ה' עצמו הבוחר בעולם שלנו ומהווה אותו. במושגי החסידות, זוהי התבוננות באור "הממלא כל עלמין" – ממלא בגימטריא פלא (כאשר שתי אותיות מ"ם של ממלא מתחברות). במקום רק לעלות לשמים ולחפש "אורות גבוהים", צריך לדעת להביט בארץ ולגלות שם את העצם המאיר בעצמו.
מתוך שיעור ו' כסלו תשע"ג
ערך: יוסף פלאי
