בזוית חדה - עוד בהשראת מצרים: על צבא מול אזרחים ועל סירוב פקודה

ההפגנות במצרים שבו והעלו לכותרות את סוגיית יכולת העם להשפיע על השלטון.

מה שהשאיר, ככל הנראה, על כנו את המשטר של מובארק – וכך הדברים נראים כרגע לפחות – הוא התמיכה של הצבא.

הדיונים על ההפיכה שאולי תתבצע היו מלאים בהערכות שונות על עמדת הצבא. הצבא יתמוך במובארק – ההפיכה תיכשל, הצבא יתמוך במפגינים – ההפיכה תצליח.

מדוע הצבא ולא המשטרה?

מפני שאפילו במדינה טוטליטארית, קל וחומר במדינה דמוקרטית, המשטרה לא נועדה לשלוט בהמונים. היא נועדה לפקח על החריגים שאינם מקבלים על עצמם מרצון את החוקים. רוב העם, כל עם, מעוניין בדרך כלל בשימור הסדר והמשטר וגם אם הוא רוצה בהחלפתו, לא יפעל באלימות לשם כך. לכן המשטרה תמיד היא מוגבלת בגודלה, ביחס לצבא – שגודלו מושפע מיחסי החוץ של המדינה, ויכול להיות לפעמים הגוף הגדול ביותר, ובודאי החזק ביותר, במדינה.

אם כך, מה זה אומר כאשר נזקקים להשתמש בצבא כנגד אזרחי המדינה עצמה? מה זה אומר כשהפגנות או מהומות גדלות כל כך עד שהמשטרה אינה יכולה לכסות אותן?

המשמעות היא באופן ברור חריגה מסמכות של השלטון.

כי כל עוד השלטון מייצג את העם באמת, לעולם יהיו מתמרדים – אך לעולם הם יהיו שוליים יחסית לכמות ההולכים בתלם. וכשכמות המתמרדים גדלה מכפי יכולת המשטרה לטפל, הרי שהשלטון אינו מייצג עוד את העם.

לא נצטרך להצפין הרבה ממצרים כדי להיתקל בתופעות אצלנו, המתקשרות לנושא: גוש קטיף, כמובן – אבל גם ערביי הנגב.

מי שטען בהתנתקות נגד סירוב הפקודה הצבאי, התעלם מההבנה הפשוטה שעצם השימוש בצבא כנגד אזרחי המדינה הוא חריגה מהותית מסמכות. הצבא אינו אמור לגבות את המשטר כנגד אזרחיו שלו. לא בשביל זה התגייסנו. סירוב הפקודה הוא הצעד הכי דמוקרטי והכי מתבקש, דווקא כאשר השלטון שוכח את גבולות הכח.

דווקא הטיעון הכי מרכזי ששימש את מתנגדי הסירוב הוא הממחיש את האבסורד. הם טענו שאם אנחנו נסרב לפגוע בעצמנו, יסרבו אחרים לפגוע בערבים – בלבנון, ביו"ש, בגליל ובנגב.

הבנתם?

הטענה הזו נאמרת מפי מי שאינו מסוגל לומר – היהודים הם העם שלי, והערבים לא. הצבא פועל נגד אויבים, לא נגד אזרחים. את החלוקה הפשוטה הזו, מי איתנו ומי נגדנו, לא הצליחו מתנגדי הסרבנות לעשות. לכן הם הרגישו שהסירוב מושך אותם אל קרקע לא יציבה, של אנרכיה, של "איש את רעהו חיים בלעו".

אבל מי שיודע להבחין בצורה פשוטה בין אויב לידיד, בין העם שלי לעם השני – לא מרגיש אנרכיסט כשהוא עוצר את השלטון מלפעול. הוא מבין מצויין מה גבולות הגזרה, מתי צבא אמור לפעול ומתי לא.

וכאן נסגור את המעגל: מי שלא היסס להפעיל את הצבא כנגד מתיישבי גוש קטיף והשומרון, שאינו מהסס להפעיל גם היום את הצבא כנגד מתיישבי יו"ש – דווקא הוא אינו מוכן להפעיל את הצבא כדי להשליט את הסדר בנגב ובגליל. כי לא הצדק נר לרגליו, אלא הכוחנות. ומהערבים הוא מפחד.

מי שרוצה שלטון של העם צריך להבין, שהצבא אינו מתערב בסכסוך פנימי. ואם המפקדים אינם מבינים זאת, הוא יסביר להם זאת בצורת סירוב.

אבל כל זה מתחיל ונגמר בנכונות להחליט, מי העם שלי ומי לא. אתה עם היהודים???