כולם מבינים שחשוב להתמודד עם חדירת הזרים, ערבים ומסתננים, לשכונות היהודיות. לכאורה זה מובן מאליו. אז מה יש לדבר על זה?
בכל זאת, אם נתבונן מדוע זה חשוב, נגלה שיש כאן כמה סיבות שונות, שכל אחת מהן מציגה פן אחר של הבעיה והפתרון.
ראשית, חדירת הזרים מסכנת את האופי היהודי של סביבת החיים שלנו. מאחר שחוקי המדינה ממילא אינם משקפים כל יהדות (ועל כך עוד בסעיף הבא), מה שקובע את אופיה היהודי של הציבוריות הוא בעיקר מי המשתתפים בה בפועל. כאשר כל הילדים בגן הם יהודים, אין בעיה לחגוג את חנוכה. מה עושים כשבכל גן ילדים יש ילדים ערבים? וזה עוד לפני בעיית ההתבוללות הנוראה. במקומות רבים היום כבר לא ברור איזו שפה היא השולטת ברחוב. זה כבר לא רק בדרום תל אביב, זה כבר גם באוטובוסים בירושלים, ואפילו בחצר ציון הרשב"י במירון...
קיומו של מאבק על הזהות היהודית ששותפים לו גם תושבים מהשטח, מכל רחבי הארץ, וגם הנהגה ארצית (המתבטאת היום בסיסמאות המשותפות – יהודים בואו ננצח ובגיבוי, הדרכה ועידוד לפעילויות המקומיות) מהווה התחלה למהלך של הפיכת המדינה למדינה יהודית מלאה.
בשנים הקודמות התרגלנו שכאשר יהודים וערבים עומדים משני צידי המתרס, מייצגת מדינת ישראל את היהודים. זאת למרות שבחוקי המדינה מעולם לא היה לכך כל זכר. בכל זאת, המדינה שקמה בשם העם היהודי הרגישה מחויבות לעמוד בעד האינטרסים היהודיים בפועל, גם אם לא בהצהרה.
בשנים האחרונות המצב הולך ומשתנה יותר ויותר, ובמקביל מחלחלת ההבנה שהמצב שונה לשכבות מתרחבות של הציבור.
גם ביהודה ושומרון המצב הולך ומשתנה. רק השבוע הגישה המדינה תצהיר בו היא מודה שהמינהל האזרחי עוסק בעיקר במניעת בניה יהודית, למרות שהבניה הערבית הלא חוקית משתוללת. אבל בערים בפנים הארץ המצב הרבה יותר גרוע.
תחושת חוסר האונים של תושב שכונה יהודית שהוא או בתו הוטרדו או הותקפו על ידי ערבים והמשטרה מסרבת לסייע לו, ולנגד עיניו מצב שכונתו הולך ומדרדר – היא קשה מנשוא.
התוצאה היא שהתושבים מבינים שהמדינה איננה מתכוונת לשמור על שכונה או עיר יהודית, והם לוקחים את האחריות על עצמם. גם כאן, השילוב של פעילים מקומיים עם הכוונה ארצית מתחיל להצמיח תנועה עממית, שמתגבשת לדרוש את מה שחשבנו שיש לנו כבר מזמן: מדינה יהודית.
במדינה מתוקנת יש שלטון מרכזי שדואג לאזרחים. כשהמדינה מפסיקה לדאוג ליהודים בכל מקום, זה הזמן שלנו, של כולנו, להתחיל לדאוג להם. בשנים האחרונות דובר על תופעת עמותות החסד והרווחה, שזיהו ליקוי בתפקוד הממשלתי, והציבור הרחב התגייס כדי לתקן אותו והקים מגוון רחב של עמותות לשם כך. גם כאן, יהודים בכל רחבי הארץ מתחילים להתגייס. מתחילים בערבות הדדית שכונתית, של תושבי שכונה שמתחילים לשתף פעולה יחד נגד אויב משותף, דרך הערבות ההדדית בין מתיישבי יש"ע לתושבי השכונות, וכלה בערבות ההדדית בין התושבים בכל מקום ואתר – בין תושבי השכונות הנפגעות ליהודים חמים בכל מקום.
הזהות הקולקטיבית הצומחת כאן, הזהות שבה אנחנו מתאחדים, איננה זהות חדשה. היא זהות ישנה, שנעלמת לנו לפעמים מתחת מעטה של מחלוקות, או מתחת מעטה של מוסר צבוע. היא פשוטה מאד: אנחנו יהודים.
אם נאסוף יחד את כל מה שכתבנו כאן, נראה שיש כאן מעבר מהישענות על הממסד להישענות על הציבור. כאשר הממסד מתפרק מערכיו, כאשר הוא פועל נגד האינטרס הציבורי היהודי, מרכז הכובד עובר ממנו אל הציבור שבחר בו. הציבור, כמו ציבור, עובד בצורות אחרות ובכלים אחרים, אבל הוא לא חלש יותר. ההיפך, הוא החזק, ואת זאת יוכיח כל פוליטיקאי שחי מהסקרים.
השילוב בין צמיחה של אכפתיות מהשטח, להכוונה מסודרת, הכוונה שמגיעה מהצדיקים שאכפת להם מיהודים ולכן לקחו על עצמם לכוון את הציבור בנושאים המורכבים האלו, השילוב הזה יוכל לגרום גם שנצליח לשנות את הראש – ואת הממסד, וגם שנצליח לעשות זאת בדרך בריאה ומתוקנת.
וכל זה מתחיל, כאמור, בערבות ההדדית של כולנו ובלקיחת אחריות על המצוקה, שלנו ושל הזולת.
צביקי ב 2 י' אדר ב תשע"א 23:35 צביקי ב
ירושלמי 1 ה' אדר ב תשע"א 14:17 ירושלמי