דעה: הפגיעה במתיישבים - תוצאה של השפלת צה"ל בכפרים

ניצן אלון וחבר יועציו חתומים על הפגיעה הקשה בביטחוננו, לא בגלל שהם לא שלחו מספיק חיילים להגן עלינו, אלא בגלל שהם צבעו את צה"ל בצבעים של צבא תבוסתני שאינו מסוגל להגן על כבודו ומעמדו. 

בחודשים האחרונים רמת האירועים האלימים ביהודה ושומרון נמצאת במגמת עליה מתמדת. יש המכנים זאת "אינתיפאדה שלישית" ויש המכנים זאת בשמות אחרים. השטח בוער, ולא נראה שגובה הלהבות בכיוון של דעיכה, אולי להיפך.

הנטייה הטבעית של המתיישבים היא להתמקד באירועים הקשורים אליהם, בצירים ובישובים. כשצה"ל מאבטח את הצירים ושומר על הישובים אז הם רגועים, וכשזה לא קורה הם מרגישים תסכול. פחות מעניין את המתיישבים איך מתנהל הצבא מול התפרעות קשה בג'נין או בשכם, והרבה יותר מעניין אותם ההתנהלות הצבאית ביחס לזריקת אבן בודדת בכפרים היושבים על צירי תנועה כמו חווארה או אל ערוב. האמת שזה טבעי, אדם קרוב אצל עצמו. אלא שמדובר באותו עניין עצמו, ומי שסופג בשקט השפלות בג'נין ובשכם יחטוף בהכרח אבנים על בתי מגורים בתוככי היישוב בית אל, בקת"ב בכביש המנהרות או פיגוע דקירה בצומת תפוח.

סדרת האירועים הנוכחית לא התחילה כתוצאה מאירוע בודד. היה כאן פיחות זוחל ומתמשך במעמד צה"ל בשטח, באופן שגירה את הערבים לתקוף עוד ועוד, בתעוזה גוברת והולכת.

הנקודה החשובה בעיני היא דווקא לא הפגיעה במתיישבים ובנוסעים בכבישים, אלא היחס אל הפגיעה הערבית בחיילים, וליתר חידוד, התרת המצב של השפלת צה"ל ע"י הפורעים הערבים.

אין צבא בעולם אשר מוכן לקבל פגיעה רציפה בכוחותיו, ובעיקר בכבודו בתדמיתו כריבון. ההגדרות בצה"ל כיום הן שג'יפים הנעים בשטח ונפגעים מאבנים, צריכים להמשיך בנסיעתם כאילו מדובר היה בגשם.

לאחר שהערבים נכחו שמדיניות האיפוק הגיעה לרמה זו, הם התקדמו צעד נוסף. התופעה של עלייה המונית על גגות ומכסי המנוע של הג'יפים והנפת דגלים מתריסה נהפכה לסמל המאבק. ושוב, התגובה הצבאית – אין תגובה ("הכלה").

בחודשים האחרונים הורגלנו לרצף אירועים בסדר גודל של פעמיים שלוש בשבוע. אנו צופים שוב ושוב באירועים שבהם שיירות ג'יפים נרגמות באבנים, ברזלים ומה לא, פורעים נתלים על הג'יפים, מניפים דגלים, והחיילים אפילו לא מוציאים את אפם החוצה. לירות ? זה כבר מזמן לא בלקסיקון.

החשיבה הילדותית שאם אף חייל לא נפגע (וגם אף פורע לא נפגע ח"ו) אז הכל בסדר, והעסק ידעך מעצמו בסופו של דבר, מצביעה על חוסר הבנה מהו תפקידו של צבא.

"הכלה" היא מושג המתאים להתנהלות משטרה מול אזרחים מוחים, כדוגמת מחאת פועלי מפעל שפוטרו מעבודתם. לאמור: תן לאנשים לשחרר את הכעס, במקום לריב איתם. גם אם הם קצת עוברים את הגבול, עדיף שזה ישתחרר כאן, תחת שליטה, מאשר שמישהו יוציא את זה במקום אחר.

החלת המושג הזה על אוכלוסיית אויב תומכת טרור, היא מעשה שטות. הציבור "האזרחי" הזה אינו משחרר לחץ רגעי אלא הולך ובונה לעצמו תדמית של צבא שחרור. כל ויתור על סמלי הריבונות שלך נתפש בעיניהם כהוכחה נוספת לצדקת הדרך, ורק תגדיל בהכרח את העימות.

(במאמר מוסגר, למרבה האירוניה עוצמתו ואי סובלנותו של צה"ל באה לידי ביטוי בימים אלו דווקא מול האזרחים היהודים. שוב ושוב מתאמתים לנגד עינינו דברי חז"ל "כל המרחם על אכזרים סופו מתאכזר על רחמנים".)

התוצאה של ההתנהגות הצבאית המבישה הזו באי פגיעה במי שמבזה את צה"ל תהיה בהכרח התגברות ההתגרויות, ולא דעיכתן.

השלב הבא המתבקש הוא התגברות הפגיעה בנו המתיישבים.

ניצן אלון וחבר יועציו חתומים על הפגיעה הקשה בביטחוננו, לא בגלל שהם לא שלחו מספיק חיילים להגן עלינו, אלא בגלל שהם צבעו את צה"ל בצבעים של צבא תבוסתני שאינו מסוגל להגן על כבודו ומעמדו.

אובדן המעמד מיתרגם לפגיעה בחיילים ובמתיישבים 

מי שמוכן שיירקו עליו, ואינו מגיב לכך בתקיפות, יקבל בהכרח באיזה שהוא שלב גם אגרוף לפרצוף. אלה הם חוקי הג'ונגל.

הרצח בצומת תפוח הוא תוצאה ישירה של בריחת החיילים בכפר קדום ושל כל האירועים המבישים הדומים. על כן, הדרישה מצה"ל אינה צריכה להיות תוספת הגנה למתיישבים באמצעות מאבטחים בטרמפיאדות, אלא הריגת פורעים ערבים בעימותים בשכם בחברון ובג'נין כשהם רק מנסים להתקרב לג'יפים.

השאלה "מי אמור לתת ביטחון ליהודים" במקומה עומדת וביתר שאת, אך אם צה"ל טוען להיותו הריבון בשטח, עליו להוכיח זאת במעשים, בשמירה על כבודו ומעמדו ככזה. אם צה"ל אינו רואה עצמו ככזה, ונותן יד חופשית לפגוע בו, מה הפלא שאחרים לא רואים בו את הכתובת למתן מענה ביטחוני ?