בשקט יחסי, מאחורי רעמי הסערה הציבורית בנושא גיוס חרדים, נבנית מערכת שמקדמת את הנושא לטווח הארוך. הדיונים הנלהטים בתקשורת נוגעים מצד אחד לחוק או העדרו, ולעיצומים שיקבעו בו או לא, ומצד שני למספרי החרדים שמתגייסים כאן ועכשיו. לעומת הדיונים האלו כדאי לעסוק יותר לעומק בישיבות ההסדר והמכינות החרדיות - קבוצת מוסדות שמשרטטת כעת את העתיד בתחום השתלבות החרדים בצבא וגם בתעסוקה. מתברר שהוא דווקא נמצא בגידול אדיר בזמן המלחמה, למרות קשיים חריפים והזנחה מצד המדינה.
בחינת התמונה של ישיבות ההסדר והמכינות החרדיות חשובה משתי סיבות. ראשית, מי שמתחיל ללמוד בהן היום יתגייס בעוד שנה, שנתיים או שלוש - וכך אנו מציצים למעשה אל העתיד. שנית, ככל הנראה המניע החזק ביותר להתנגדות לגיוס בקרב הציבור החרדי הוא הפחד מנטישת דרך החיים החרדית. בדומה לישיבות ההסדר והמכינות הדתיות, גם מוסדות חרדיים כאלו משמשים להעמקה וייצוב של דרך החיים אצל תלמידיהם. כפי שהצבא מנסה בחטיבת החשמונאים לוודא שמי שנכנס חרדי לשירות גם יצא ממנו חרדי, ישיבות ההסדר והמכינות תורמות תרומה גדולה בתקופה שלפני הגיוס לחידוד המחויבות הדתית, וכך מאפשרות לגבור על החשש.
ישיבות הסדר חרדיות קיימות כבר שתים עשרה שנים. אך משתי ישיבות בקו ההתחלה, 'ברקאי' שבחספין ו'דרך חיים' שבגן יבנה, המפעל גדל במהירות מפתיעה. עד לשנת הלימודים תשפ"ד, שהנרשמים לקראתה עשו זאת עוד לפני המלחמה, המספר גדל לתשע ישיבות הסדר ושלוש מכינות. בשנה השניה למלחמה, תשפ"ה, נוספו שתי ישיבות, ובשנה הקרובה יפתחו בע"ה עוד ארבע ישיבות ושתי מכינות.
חשוב יותר ממספר המוסדות הוא מספר התלמידים, כמובן. בתחום הזה הגידול משמעותי אף יותר, כי חוץ מהתוספת של מוסדות חדשים ושלוחות חדשות של מוסדות קיימים, רוב המוסדות גדלים משמעותית בעצמם. בשנה"ל תשפ"ד התחילו את הלימודים בכלל הישיבות והמכינות לסוגיהן פחות משלוש מאות תלמידים - כמאתיים ועשרים בישיבות וכשבעים במכינות. שנה אחריה המספר כבר קפץ לכ-420 - כ-330 תלמידים בישיבות וכ-90 במכינות. לפי מספרים שליקטנו מאנשי הישיבות השונות על קצב ההרשמה, אפשר לצפות שבשנה הבאה יפתחו הישיבות את הלימודים עם לפחות 530 תלמידים, והמכינות - 175, סך הכל כשבע מאות תלמידים חדשים.
אך בנקודה הזו מתברר נתון מפתיע - הגורם המגביל כעת, מבחינת מנהלי רוב-ככל המוסדות ששוחחנו איתם, איננו צעירים המעוניינים להרשם. הבעיה הדוחקת היא חוסר במקום לשכן בו את התלמידים. במילים בוטות יותר: כסף.
לקושי הזה אחראיות כמה סיבות:
למוסדות האלו חסר עורף ציבורי חזק - ולכן קשה למקומות האלה, יותר מישיבות דתיות לאומיות, לגייס תרומות למבנים.
מצד הממשלה, שמצהירה רבות על תמיכתה ונכונותה להשקיע בתחום, התזוזה בפועל מעטה ואיטית מדי.
בנוסף, ובאופן מצער אם כי לא מפתיע כלל, היוזמה סובלת לכאורה מהתנכלות של היועמ"שית לממשלה: מאז שבג"ץ הודיע שחוק הגיוס הקודם פקע, משרד היועמש"ית הוציא הנחיות מפותלות שמרכזות את הפגיעה דווקא בחרדים המעוניינים להתגייס. שלילת התקציבים לפי ההנחיות מטעם היועמ"שית הותנתה בכך שהתלמיד התייצב לצו ראשון ועוד לא התגייס. כך, צעירי הפלג הירושלמי שמצהירים 'נמות ולא נתגייס' לא נפגעו - כי הם מקפידים לא להופיע אפילו לצו ראשון - ודווקא תלמידי ישיבות הסדר חרדיות, אפילו אלו שכבר התחיילו, נושלו. עשרות פניות למשרד היועמ"שית זכו להתעלמות, ורק לאחר פיצוץ העניין בתקשורת, במקור ראשון ובתחנת קול ברמה ברדיו, המשנה ליועמ"שית גיל לימון הוציא מין הודעת 'אופס טעינו' ורוב הכסף שוחרר.
הרב משה פרי-גן הוא בוגר ישיבות ליטאיות וסמג"ד במילואים. כשהרב כרמי גרוס, אותו הוא מגדיר 'אבי ישיבות ההסדר החרדיות', הקים את ישיבת ההסדר הראשונה, פרי-גן הצטרף להקמה. עד היום הוא עוסק בניהול ישיבות 'דרך חיים', ובשיחה עם הקול היהודי הוא תיאר בכאב את היחס מצד המדינה: "המדינה מאוד רוצה, אבל לא עושה כלום, כלום, כלום. אין החלטת ממשלה להכנס לזה במלוא הרצינות. רק שתבין - בתקציב שהמדינה השקיעה בשנה שעברה על בינוי לחיילים חרדים בצבא הביאו, נאמר, כמאה חיילים במחזור. בשישית מהסכום הזה אני יכול להביא פי שניים חיילים, אני ערב לזה. אבל אותנו, שיודעים איך להביא חיילים, כל משרד מפנה למשרד שני, וזו לא רק אשמה של 'הפקידים', אלה גם השרים עצמם.
"ובכלל, למה אתם אומרים לי לאן לפנות? אתם צריכים לפנות אלי. בסוף האזרח שואל את עצמו: אם ככה טוענים בממשלה שגיוס חרדים חיוני לבטחון אבל לא עושים כלום, אז הם משקרים וזה לא באמת חיוני לבטחון, או שאולי פשוט לא אכפת להם מהבטחון?".
את ההבדל בין אנשי השטח מתוך החברה החרדית שיודעים להביא חיילים חדשים ובין המדינה אפשר לתמצת בנקודה אחת - בניה של גאוות יחידה. "אם אומרים כל הזמן 'מי שלא לומד ברצינות שיתגייס' - זה ממש גרוע שיווקית. ככה אתה מתייג את כל מי שמתגייס כלא רציני. אני לא אומר לתלמיד 'בוא אלי כי לא הצלחת במקום אחר'. ההפך, 'בוא כי הצלחת'!. אני רוצה אותך אצלי אם אתה רציני. ואכן התלמידים שלנו הם העלית, דוגמה לחיקוי. יש לנו שלוחה במכון לב בירושלים עם 35 תלמידים השנה. מתוכם חמישה לומדים בחוג לפיזיקה יישומית - החוג הכי קשה ואקסקלוסיבי במכון, עם 16 תלמידים בסך הכל".
פרי-גן מצביע על כך שהציבור הרחב לא מודע לנקודות עליהן צריך ללחוץ כדי להניע בפועל את גיוס החרדים. "ראיתי מפגינים בבני ברק ובמקומות אחרים, יהודים צדיקים, אנשי מעשה שזועקים במר לבם איך נותנים לציבורים אחרים לשאת בעול ובשכול. מה אדם יכול לומר מולם? אבל אני רואה וחושב לעצמי: 'אם הייתם זועקים ככה מול ביתו של אחד השרים בממשלה - או אפילו סתם מול הבית של פילנתרופ מיליארדר כלשהו - ודורשים כסף לישיבות הסדר חרדיות, זה היה מביא הרבה יותר חרדים לצה"ל'".
בשיחת עדכון שערכנו בסמוך לפרסום הכתבה פרי-גן בישר על התקדמות. "המדינה נכנסה יותר לנושא וכעת מרגישים שיש מי שעובד איתנו. שר החינוך קיש התמסר לזה בכל הכוח - תוך זמן קצר הוא הזמין אותנו שלוש פעמים לשבת איתו, ובא לבקר אצלנו. כעת משרד החינוך באמת עובד על הנושא. אני רוצה לציין גם את שמחה רוטמן, שנרתם לגמרי לעניין ועזר לנו מול היועמ"שית".
כמו מנהלי מוסדות אחרים, הרב פרי-גן רואה איך תלמידים מיועדים תלויים באויר עד שימצא להם מקום. "באלול תשפ"ג, חודש לפני המלחמה, פתחתי ישיבה קרבית עם 50 תלמידים. נאלצנו פשוט לסגור אותה כי לא מצאנו מקום קבוע ובעצמי הייתי כל הזמן במילואים. עכשיו אני עומד שוב לפתוח ישיבה קרבית, כבר יש 25 נרשמים, אבל קשה מאוד למצוא מקום. ראש עיר חרדי יתן לי סטירה, ועם הצד המעליב. ראש עיר חילוני פשוט יאמר לי 'זה לא מעניין אותי'.
"בשביל החילונים אנחנו עוף מוזר, בשביל החרדים עוף טמא. ולהתנחלות דתית לאומית אמא חרדית לא תשלח את הילד שלה - ברמה הזהותית, הציבור הזה הכי מאיים עליה". לפרי-גן יש סיפור מריר בהקשר הזה: "ניהלתי מגעים עם רב מסוים דתי לאומי, שאקים את הישיבה בשטח הקמפוס של המוסד שלו. בתוך מה שנקרא הקו הירוק. היינו במו"מ מתקדם, ואז הוא מודיע לי שהוא יורד מזה. הם החליטו שהישיבה תרוויח יותר כסף מהשכרת המקום לאירוח בשבתות. הוא צודק, אבל מעכשיו - שלא אשמע ממנו ציוץ על למה לא מגייסים חרדים. אני מצדי אשמח גם היום לשיתוף פעולה עם כל אחד, אצלי כולם מוזמנים".
אבל אחרי, ולמרות, פירוט כל נתיב הייסורים שצריך לעבור בדרך למציאת מקום ותקציב לתלמידים נוספים, הרב פרי-גן מסלק עננות דאגה: "אני לא מיואש בכלל", הוא מבהיר בנחישות. "אני, ובוודאי החברים שלי, בנויים מחומרים בלתי שבירים. הישיבות והמכינות קמו בגלל חלום ואמונה, של אנשים שחולמים בלילה ועושים ביום. ולא משנה כמה קשיים יש - אנחנו ממשיכים, גדלים ומצליחים".
כמה ימים לפני המתקפה באיראן הודיע שר החינוך קיש על תכנית רחבה למימון ישיבות ההסדר. בהודעתו הוצגה תכנית של 57 מיליון ש"ח לחמש שנים. הרב יונתן רייס, מנכ"ל ישיבות 'חדוותא' שבשנה הבאה מספרן צפוי לעלות משלוש לחמש, מסביר שזו פעולה חשובה מאוד, אבל הבעיה עוד רחוקה מלהפתר: "זה צעד ענק, גם באמירה ההצהרתית של התגייסות המדינה. מבחינה מעשית, כל תלמיד בישיבת הסדר חרדית מקבל עוד נקודה לחישוב הזכאות, וזה שווה 480 ש"ח לחודש. אבל בינתיים זה רק לשנה הזו, השר לא יכול לאשר תקציב לחמש שנים קדימה. אז כעת המימון המוגדל מובטח למי שכבר בישיבה, וגם למי שיתחיל באלול הקרוב, רק עד סוף דצמבר 2025".
ההתקדמות הזו, גם אם אין בה הבטחה למה שמעבר לששת החודשים הקרובים, עומדת בניגוד לפעילות משרדי הממשלה האחרים כפי שגם הרב רייס חווה אותה.
"השרה סטרוק הזמינה אותנו לפני כמה חודשים, ואמרה שהוחלט במשרד ראש הממשלה על הקמת ישיבה חרדית בבקעה. פנו אלי בתור מי שיודע להביא תלמידים. אמרתי: 'תני לי מקום, אני מתחייב להביא 30 לוחמים'. מאז אני מסתובב ומחפש בעצמי איך לפתור את הלוגיסטיקה. אני בקשר עם יואל מרשק שסגר עם אכ"א על הבאת 100 חרדים לבקעה. אבל בבקעה אני צריך להתחנן לקיבוצים. בסוף השגנו מקום, ותרומה מ'השומר החדש' לקראוונים. ואז מה קורה? משרד רה"מ לא בונה בשטח. החליטו על תקציב אבל לא הקימו מנגנון להעברת הכסף. הממשלה צריכה לעבור לשיטת עבודה כמו בעידוד התעסוקה בחברה החרדית - תעשו תכנית, והיזמים יבואו".
הדוחק הכלכלי הקשה מאיים לא רק על האפשרות הטכנית להלין עוד תלמידים, ואפילו להאכיל אותם. כפי שמסביר הרב פרי-גן, כשאין מימון מספיק מהמדינה ומתרומות - הכרח להעלות את תשלומי ההורים. באופן כזה מי שמשפחתו מתקשה לשלם עליו פשוט לא יבוא לישיבה, שלא לדבר על מי שמשפחתו בכלל לא תומכת בשאיפתו להתגייס.
הבעיות במימון ומציאת מקום קריטיות במיוחד כעת, כי חוץ מהעיכוב שהן יוצרות, המציאות דווקא מלאה בסיבות לאופטימיות. גם מספר התלמידים הנרשמים למסגרות מזנק, כאמור, וגם המוטיבציה לשירות קרבי עולה.
כיון שנוער חרדי נדרש בדרך כלל גם להשלים לימודי חול נחוצים לפרנסה, הדבר היטה את הישיבות בעבר לכיוון הטכנולוגי. הדברים מזינים זה את זה, וגם מתלמידי ישיבות תיכוניות מתחילה לעלות הדרישה למסגרות המשך שיכללו שירות צבאי. עם זאת, מאז ומעולם חלק מהתלמידים הלכו לשרת כלוחמים, ולפחות בישיבות 'חדוותא' השיעור של הקרביים עמד על כ-25%. אך מאז טבח שמחת תורה, כך מספרים ראשי רוב המוסדות, דברים השתנו. המלחמה הממושכת גרמה לאנשים לשאול את עצמם על התרומה שלהם, והשאיפה לשירות הקרבי אינה רק נחלתם של מיעוט מקרב התלמידים בישיבות ומכינות טכנולוגיות.
כיום, המוסדות הקיימים כוללים רק חמישה מוסדות שמכוונים במלואם או בחלקם לשירות קרבי. ישיבת ההסדר 'משמר התורה' של הרב דוד לייבל מחולקת למגמה קרבית ומגמה טכנולוגית, ובקרבית משתתפים כ-40% מהתלמידים. המכינות שלושתן קרביות, וגם ישיבת 'בצוותא', היחידה שמכוונת כולה לשירות קרבי, היא אמנם במסלול ההסדר - אבל בעלת אופי 'מכינתי' יותר. ואילו בין המוסדות החדשים שיפתחו בקרוב בע"ה, שתיים מארבע הישיבות הן קרביות, ושתי המכינות הנוספות גם הן קרביות.
במספרים, מתחילי שיעור א' במסגרת קרבית עלו מכ-90 בשנה"ל תשפ"ד לכ-120 בשנה"ל תשפ"ה, וצפויים להגיע לכ-270 בשנה הבאה עלינו לטובה.
כפי שאומר הרב מאיר ענתבי מישיבת 'אור העתיד' - "לא התחלנו עם תקציב, אז תקציב זה גם לא מה שבגללו נעצור".
