בפרשת שופטים אנו למדים מהו מבנה השלטון והממשל בישראל לפי התורה. בזה אחר זה מוזכרים בפרשה כל מנהיגי העם העומדים בראשו, החל מהפתיחה "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", דרך הַכֹּהֲנִים והַלְוִיִּם (הן כמשרתי ה' במקדש והן כמורי התורה), הנביא על סמכויותיו ומגבלותיו, ובמרכז – המלך. מתוך הפרשה הזו, עלינו לצייר לעצמנו מהו המשטר הצריך להיות לעם היהודי בארץ ישראל, ולשאוף לכונן אותו במציאות הממשית.
באופן כללי ניתן להבחין בשני 'קודקודים' העומדים בראש הפירמידה של השלטון היהודי, השופטים והמלך. השופטים מסודרים במערכת היררכית, החל מהשופט המקומי בעיר קטנה ועד לסנהדרין, בית-הדין הגדול היושב בירושלים סמוך למקדש (ב"לשכת הגזית"). כאשר ערכאה משפטית נמוכה אינה יכולה להגיע להכרעה, "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט", אזי מטפסים ועולים עד לבית-הדין הגדול שהוא הפוסק האחרון בכל דבר, עד שאם ישנו חכם המורה אחרת מהכרעת בית-הדין הגדול הריהו נענש בחומרה ("זקן ממרא").
במאמר מוסגר נזכיר שלצערנו אין לנו כיום מערכת משפט תורנית כרצוי. למותר לציין שמערכת המשפט 'הממלכתית' במדינת-ישראל הינה נכרית במהותה – היא אינה שייכת דווקא ליהודים, וודאי אינה מחויבת למשפט התורה. אך גם לבתי-הדין הרבניים, להבדיל, יש סמכויות מקוצצות מאד, ובתחומים מסוימים בלבד, כך שגם בתי-דין של תורה השופטים בצדק חסרים היום את המרכיב היסודי של יכולת הכפיה. על כך אנו מתפללים מקרב-לב שלש פעמים ביום: "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה".
באופן פשוט, השופטים הם המוח של עם ישראל. המוח הוא המנהיג הבלתי מעורער של הגוף, הוא העומד בראש – תרתי משמע – וכך השופטים קובעים כיצד ינהגו כל אנשי העם, והעם ככלל, עד לשאלות של חיים ומות. כיון שהשופטים מחויבים לשפוט בצדק על פי התורה (ולא "מה בראש" שלהם), והרי התורה מקיפה את הכל, נראה לכאורה ש"הכל שפיט". הרשות השופטת היא השלטת, המשפט הוא המלך ("המלך המשפט")!
אולם יש קדקוד נוסף למערכת השלטון: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". אמנם יש לנו, ולעולם כולו, זכרונות מרים ממלכים רעי-מעללים – החל מהמלך הראשון בתנ"ך, נמרוד, דרך מלכי ישראל הרשעים שחטאו והחטיאו את הרבים, ועד לדיקטאטורים מודרניים המתחרים ביניהם על תואר הרוצח הגדול בהיסטוריה. לכן יש רתיעה מובנת מדיבורים על מלך. ובכל זאת, הרי העתיד המובטח בתורה ובחזון הנביאים, חלום הדורות ומושא התפילות – מתמקד בחידוש מלכות בית-דוד ובאישיותו המיוחדת של מלך המשיח, "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ". אכן, צריך ללמוד ולהעמיק היטב ב"פרשת המלך" שבפרשתנו כדי להבין מהי המלכות הרצויה, ואז נדע למה (ולמי) אנו מצפים ופועלים.
בדרך אגב נציין שמפרשת המלך נלמד עיקרון הלכתי מחייב לכל מערכת השלטון, "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" – ומכאן נקבע להלכה שלכל תפקיד שלטוני ניתן למנות רק יהודי. כך נראית מדינה יהודית אמיתית.
מכל מקום, מהו היחס בין המלך והשופט? ניתן אולי לחשוב שהמלך הוא העומד בראש "הרשות המבצעת", ואילו בכל הנוגע למשפט אין לו כל סמכות מיוחדת אלא הוא מחויב לגמרי לשופטים. הרי התורה היא הקובעת את "כללי המשחק" בכל מקום, על ידי השופטים נושאי-דברה, וגם במישור הפרטי אין למלך חסינות משפטית, "מלכי בית דוד דנים אותם אם יש עליהם דין" (רמב"ם הלכות סנהדרין).
אך באמת אין זה כך: יש תחום רחב מאד שבו המלך הוא המחליט! כמו למשל בדוגמה קיצונית של הענשת "מורד במלכות", שבה יש הגדרה הלכתית רחבה אך למלך יש את היכולת להחליט האם להעניש את המורד או למחול לו. אדרבה, יכול להיות שהמלך לא יכנס לפרטי-הפרטים של משרדי-הממשלה השונים, "הרשות המבצעת" – ויתכן שזו תהיה מערכת עצמאית המנוהלת ע"י נבחרי העם. אבל המלך מוליך את העם קדימה, הוא מתערב במקום שנראה לו, מציב יעדים ופרויקטים לאומיים, ואם צריך גם "הופך את הראש" לכולם...
השופטים אחראים על קביעת העקרונות המוחלטים, ואילו המלך עוסק בהוראת שעה! יש מפרשים שהגדירו שיש את "משפט המלך" – שמטרתו העיקרית לדאוג לסדרי החברה – לעומת משפט התורה, באחריות השופטים, שבעיקרו אומר אמת-אלוקית מוחלטת [ולפי זה, "הרשות המחוקקת" מתחלקת בין השופטים לבין המלך, ודוק]. ובכלל, המלך הוא שנכנס לעובי-הקורה להנהיג את העם ב"חיי השעה", למשל גיוס העם לצבא בעת מלחמה או למבצע בניין המקדש בעת שלום. כך מתארים חז"ל את היציאה למלחמה כיוזמה של המלך, המקבלת רק את אישורו של בית-הדין הגדול. הרבה פעמים יש לבית-הדין מה לומר למלך, והמלך צריך להמלך בהם, אבל בהחלט לא הכל שפיט!
אם השופטים הם המוח של עם ישראל, הרי המלך הוא הלב. הלב של המלך מודגש בפסוקי פרשת המלך "וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ", והרמב"ם הטעים את הדבר "על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר 'ולא יסור לבבו', שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר 'כל ימי חייו'" (הלכות מלכים ג, ו). הלב הוא מרכז החיים המורגשים, חי וחם, מתלהב ומשתנה בדופק פועם, וחש את ההווה – לעומת המוח הקר, השופט היציב והקבוע.
נמצא שיש באמת שני ראשים. השופטים-המח עומדים בראש העם, כמו שאומר משה רבינו לישראל על מינוי השופטים "וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". אך גם המלך-הלב הוא בראש, כמו הביטוי בספר הזוהר "כאשר נתקן ראש העם (המלך), נתקן כל העם". למושג 'ראש' עצמו יש שני מובנים – או במשמעות של שכל ומוח, השופטים, או במשמעות של מנהיג ומוליך, המלך.
ובכל זאת יש לשאול: הלב והמח – מי גובר? מיהו השולט?
במבט ראשון התשובה פשוטה. הכלל הגדול בעבודת ה' הוא "מח שליט על הלב" – וזהו העיקרון המרכזי בספר-היסוד של החסידות, ספר התניא. הלב שלך רוצה וחומד ומתאווה לכל הכיוונים, יש בו יצר-טוב אך יש גם יצר-רע גדול ושמן התופס את מרכז הבמה באישיות המורגשת. לב ללא מוח הוא ספינה מטרפת בים ללא מנהיג. לכן האלף-בית של החיים הוא "להחזיק ראש" בשליטה מלאה ולא לשמוט אף לרגע את הפיקוד (כאשר החידוש הוא שהדבר אכן ביכולת האדם, "קרוב אליך הדבר מאד").
וכמו בנפש האדם, כך גם בעם כולו. השופטים הם השולטים. כבודו של המלך – לב העם – במקומו מונח, אבל בית-המשפט העליון – המוח – הוא שמחזיק באמת את המושכות.
אבל החסידות חושפת עומק נוסף בנפש, ולפיו פנימיות הלב שולטת על המוח! לא אצל כל אחד ולא בכל זמן מתגלה נקודת-העומק הזו, אך יש אנשי-לב, בעלי "לב בשר", שפנימיות-הלב שלהם עולה לעתים על גדותיה ומכוונת את המוח (כך למשל, העיד אדמו"ר הזקן על עצמו שאצלו "פנימיות הלב שולטת על המח"). ההנהגה הקבועה נקבעת לפי כללי השכל ובשליטתו, אך הלב הטהור קובע את הוראות-השעה – מה ואיך לעשות עכשיו. אמור מעתה: פנימיות הלב שולטת על המח ששולט על חיצוניות הלב.
אם כן, התמונה התהפכה: המלך, שלבו הוא לב כל ישראל, הוא השולט באמת. מתמצית לבבו הוא חש מה אני רוצה, מה העם רוצה ומה ה' רוצה עכשיו (והכל אחד), ואז השופטים נרתמים אל החזון הגדול הבוקע מלבו של המלך, המח משרת את הלב.
אם נעמיק עוד, נוכל למצוא אצל המלך עצמו את ההבדל בין חיצוניות הלב לפנימיות הלב:
מצד אחד, המלך מתנשא על העם, הוא מורם-מעם, "משכמו ומעלה". כך נלמד להלכה: "שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך", ו"ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". מלך שאינו 'מתגאה' על העם אינו מלך כלל! זהו הפן החיצוני של המלך, כמו חיצוניות-הלב. כלפי חוץ, המלך חייב להטיל מורא על העם, מתוך תחושה מסוימת של ריחוק. כך שולט המלך על העם, כשהוא מצווה מלמעלה למטה.
אך מצד שני, התורה מדגישה "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו": אסור שתהיה למלך אף טיפת התנשאות על כל אזרחי הממלכה. ואלו דברי הרמב"ם הנפלאים (הלכות מלכים ב, ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר 'ולבי חלל בקרבי' ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי... ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים... ויחוס על כבוד קטן שבקטנים... לעולם יתנהג בענוה יתירה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב...". זהו הפן הפנימי של המלך, פנימיות-הלב שלו המלאה שפלות, שבה המלך חש את עצמו למטה מכולם.
ובאמת הא בהא תליא: ככל שיש למלך את מידת השפלות הנכונה, באותה המידה בדיוק הוא יכול להתנשא על העם, כיון שמובטח שזוהי התנשאות ללא שמץ גאוה פסולה, אך רק לטובת העם. והנה לפי הקבלה, ספירת המלכות נקראת יָם. בים-המלכות יש גלים עולים ויורדים, כאשר הגאות והשפל הם באותה המידה בדיוק, וסימן לדבר: גאות עולה בגימטריא שפל!
כעת נחזור ליחס בין המלך לשופט ובין המח והלב. הצד החיצוני של המלך – ההתנשאות על העם – היא חיצוניות-הלב שצריכה להיות נשלטת לגמרי על ידי המוח. מבחינה זו, השופטים עומדים לגמרי מעל המלך ומהווים את הרשות הגבוהה ביותר. אך הצד הפנימי של המלך – השפלות בפני כל אחד ואחת מישראל – היא פנימיות-הלב השולטת על המוח. דהיינו, שמכוח מידת השפלות-דקדושה של המלך נחשף עומק לבו הכי פנימי, שהוא-הוא "לב כל ישראל", וממנו נובעות כל הוראות-השעה המיוחדות, בינת-הלב היודעת מה ואיך לפעול בתוך המציאות כאן ועכשיו, "פלא יועץ". מבחינה זו, דבר המלך נעלה מעל שאר חכמי התורה השופטים ומוליך את כל ישראל לעבר מחוזות חדשים ומלהיבים.
בעזרת ה', נזכה בחודש אלול הזה לחזור בתשובה גם במובן הפרטי, בתיקון המעשה של כל אחד ואחד, וגם במובן הכללי – להתאגד כיהודים ולהקים עלינו שלטון יהודי אמיתי ומקורי, בהשבת המשפט ובחידוש מלכות בית דוד במהרה בימינו.
מתוך שיעור בעפולה, ב' אלול תשע"ב
מקבת 2 ט"ו אלול תשע"ב 16:21 מקבת
סמי אטדגי 1 ז' אלול תשע"ב 22:52 סמי אטדגי