המפתח לצמיחה ציבורית - פעילות או הזדהות? - דעה

בשבועות האחרונים עסקו מספר חברים בתנועת דרך חיים בשאלה האם צמיחתה של התנועה צריכה להיעשות סביב פעילות שטח - שיראו מה אנחנו עושים, או סביב עצם ההזדהות עם הרעיון שיהודים צריכים להתאגד?

מתוך השיח התברר כי אין מדובר במחלוקת עקרונית וכי אילו היתה פעילות שטח, המשקפת נאמנה את ה"פרצוף" של התנועה, בהחלט היה מקום לקדם פעילות כזו בשם התנועה.

בסיס ההזדהות: הזהות יהודית

הנקודה הראשונה איתה בחרה התנועה לפרוץ אל התודעה הציבורית היא נושא הזהות היהודית. התנועה פונה לכל יהודי באשר הוא (ללא הבדלי צבע זרם ומין) ומבלי הבט על מצבו הרוחני (כל אשר בשם ישראל יכונה) וקוראת לו להתאגד. החידוש של התנועה הוא בעצם הנסיון ליצור איגוד של כלל היהודים, חידוש שיש בו אמירה ביחס לחוסר יכולתו של הממסד הקיים בישראל לייצג נאמנה את האינטרסים של העם היהודי. ההנחה היא שעל בסיס זה ניתן ליצור כר הזדהות נרחב ביותר, שכן מרבית היהודים מעוניינים לשמור על הציבור היהודי שחי במדינת ישראל, ומאמינים שהם אכן חיים במדינה שדואגת ליהודים. לרוב הציבור נדמה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. הציבור היהודי אינו שם לב לאופן העקבי שבו נדחקת הזהות היהודית לטובת יצירת דמות חדשה של "הישראלי" שהוא ערבוב של יהודי, ערבי, רוסי וכו' היל"ת (כפי שמתואר היטב בחוברת "זהות יהודית"). הוא גם לא שם לב לעובדה שבפועל יש לגויים שחיים במדינה (20%-30%) משקל לא מבוטל בעיצוב דמותה של "מדינת היהודים" והשפעה על גורל היהודים שחיים כאן, זאת ע"י חופש הבחירה שניתן להם.

עצם ההבנה שיש צורך במציאות להתאגד יחד כיהודים היא חידוש, כמו גם האמירה שמותר לנו להתאגד. ברור שהרצון הבסיסי והפשוט של כמעט כל יהודי הוא שתהיה מדינה ליהודים. ההבנה שמדינת ישראל איננה כזו ושבאופן עקבי מכרסמים בזכויות היהודים ועל כן צריכים להזדרז ולהתאגד אל מול הממסד, הוא החידוש של התנועה. דוקא בגלל שהרעיון כ"כ פשוט הוא עתיד לזכות להסכמה רחבה מצד הציבור, זאת אם נצליח להראות טוב עד כמה הממסד הנוכחי נכשל בכל תחום שקשור לשמירה על האינטרס היהודי.

פעילות לפתרון המצב מצמצמת את בסיס ההסכמה

זו הסיבה שצריך לדעתי להמנע בשלב זה מפעילות שטח שתכליתה פתרון המצב. פעילות כזו צריך שתעשה, אבל עדיף שתעשה באופן פרטי ע"י החברים ולא בשם התנועה (אפילו אם התנועה ממנת פעילות זו). זאת מהסיבה שפעילות כזו בשלב מוקדם זה תקטין בהכרח את בסיס ההזדהות עם התנועה.

ברגע שמתחילים לדבר על פעילות מסוימת, פעילות שתכליתה חיזוק ושמירה על הזהות היהודית, נוצרת למעשה התחלקות – יש מי שחושב שהדרך לחיזוק הזהות היהודית היא בעידוד עבודה עברית, יש מי שחושב שזה בהנחת תפילין ליהודי, יש מי שחושב שזה נעשה בסיבוב השערים ועוד כהנה וכהנה. ברגע שהרעיון יורד מעולם המחשבה (בו כולם נסקרים בסקירה אחת) אל עולם המעשה הוא מאבד מכלליותו ומקבל גוון מוגדר מאוד המתאים לאישיותו של מתרגם הרעיון. זהו תהליך טבעי ואפילו רצוי, אלא שזהו איננו השלב בו התנועה נמצאת.

אפשר לומר שבשלב זה מנסה התנועה לבנות את ה'כתר' שיקיף אח"כ את כל עשר הספירות, שכל אחת מהן תהיה למעשה התגשמות של החזון הכללי. אבל בשלב המוקדם בו אנו נמצאים, כל התגשמות כזו (לאופן פעולה מוגדר) תצמצם את בסיס ההסכמה וממילא את ההזדהות עם התנועה. עולם העשיה הוא עלמא דפרודא! כשם שאין פרצופיהם שווים אין דעותיהן שוות, נשמות ישראל נחלקות לשבעה קנים או עשר ספירות או י"ב שבטים – אך כעת עלינו לבנות את בסיס המנורה, בסיס ההסכמה, והוא כאמור ש"כולנו בני איש אחד נחנו". זהו בסיס ההזדהות!

בהמשך, כאשר תקיף התנועה מגוון צבעים, זרמים ופרצופים, ניתן יהיה להתחלק לשבטים כאשר כל אחד מקדם את הרעיון באופן המתאים ביותר לשורש נשמתו. אבל בשלב זה, כאשר חברי התנועה הם בעלי גוון כמעט הומוגני, כל פעילות שתנסה ליישם את הרעיון הכללי תצטייר כמפלגתית (קרי, שייכת לפלג מסויים ביהדות) ולכן תרתיע כל מי שחושב שיש לפעול באופן אחר. פעולות מהסוג הזה יבשילו כאשר התנועה תהיה מגוונת והפעילויות יעשו על דעת רוב החברים.

פעילות להגברת המודעות במטרה להגדיל את ההזדהות

לכן בשלב זה לדעתי, צריכה הפעילות של התנועה להתרכז בהגברת המודעות למצב, לחשוף בצורה בהירה את האמת המצערת שאין במציאות מי שרוצה או יכול לדאוג ליהודים, אין התאגדות של יהודים למען יהודים – כשהמציאות תהיה ברורה גם הצורך להתאגד יהיה ברור.

נזכיר בקצרה את הדברים שעלו בעיקר מתוך החוברת "זהות יהודית": לממסד בישראל יש מחויבות לקדם את השוויון, כלומר לטשטש את ההבדלים. אין לו מחויבות לקדם את היהודים, אדרבא, יש לו מחוייבות לקדם את טובתם של המיעוטים החיים במדינת ישראל. במילים אחרות לממסד מותר לקדם את טובתם של קבוצות מיעוט (ערבים) אך אסור לו לקדם את טובת הרוב (יהודים), מותר לבנות ישוב עבור הבדואים אבל אסור לבנות ישוב יהודי. במילים אחרות, עד שהיהודים לא יהיו המיעוט במדינת ישראל ח"ו, אין אפשרות לתת ביטוי חוקי לרצון ולצורך של יהודים לדאוג לטובתם. המשמעות היא שמדינת ישראל כבר היום היא מדינת כלל אזרחיה. העובדה שלעת עתה רוב האזרחים הם יהודים היא מקרית לחלוטין, אין זו עובדה מהותית בתוך שיטת המשטר וממילא יכול להיות אחרת. יתרה מכך, מי שרוצה מדינה ליהודים "חותר תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" כפרשנותו של מונח זה ע"י ביהמ"ש. המשמעות היא שאין מישהו בממסד שיכול לוודא שאכן המדינה תשאר יהודית. כבר היום השפעתו של הציבור הלא-יהודי גדולה ביותר, מדובר על כ 30% לא-יהודיים השותפים בעיצוב דמותה של המדינה היהודית וגורל העם היהודי שחי בה.

היוצא מכל הנ"ל הוא שלמעשה אין במציאות שום גוף שמאגד את היהודים באשר הם יהודים ואשר ביכולותו להשמיע את הקול היהודי. יש בארץ ישראל ריבוי יהודים, כן ירבו, אך הם חיים כפרטים תחת ממסד ליברלי שוויוני, מבלי שתהיה להם מסגרת של ציבוריות יהודית. אם לומר זאת באופן חריף, היהודים במדינת ישראל חיים היום למעשה ככל היהודים במדינות המערב - כפרטים הנתונים לחסדיו של ממסד המקדש שוויון וליברליזם.

העובדות הללו הם שיוצרות את הצורך להתאגד יחד כיהודים. ברגע שיהודי קולט שלמעשה אין במציאות ציבוריות יהודית, אין גוף שיכול לעמוד אל מול הממסד הדמוקרטי ולהשמיע את קולם של היהודים, מתעורר הצורך בהתאגדות שכזו. נכון להיום הזהות היהודית נותרת עניין אישי של כל אחד מהפרטים שחיים כאן, אבל באופן ציבורי הקול היהודי איננו נשמע וקולם של הפרטים נשנק תחת מכבש התקשורת ורשויות החוק, והכל בשם השוויון. כמו בכל מקום ובכל תחום, כאשר פרטים בעלי אינטרס אינם מאוגדים יחד, קל מאוד לפגוע בהם ולכרסם בזכויותיהם. הרעיון הוא פשוט ומובן, כשם שבכל מקום עבודה יש צורך באיגוד עובדים, כך יש צורך שבתוך מדינת ישראל יהיה "איגוד יהודים" שתפקידו להשמיע את הקול היהודי ולהגן על שאיפותיהם, וצרכיהם של היהודים החיים במדינה.

רוצים מדינה ליהודים

כאן המקום לשאול בתמיהה: "איגוד היהודים"? לכאורה מדובר בחזון מאוד מנימליסטי, הלא אנו רוצים מדינה ליהודים ולא סתם מדינה, רוצים את מלכות ישראל בראשות משיח צדקנו בב"א!

נכון! אנו רוצים משיח השתא (עכשיו), אבל אנו פועלים באופן של בעגלא (במהרה) ובזמן קריב. צריך לבנות את התודעה הציבורית, בשלב בו אנו נמצאים צריך שהציבור היהודי קודם כל ישים לב מה קורה מסביבו ויבין את הצורך להתאגד. הציבור נמצא היום בחושך כל-כך גדול שאפילו הדברים שנאמרו עד עתה הם חידוש עצום.

אני מאמין, שכאשר הציבור היהודי בארץ ישראל יקלוט שמדינת ישראל כיום איננה מדינת העם היהודי, הוא ירצה הרבה יותר מאשר להתאגד יחד כציבור יהודי תחת שלטון "זר", הוא ירצה מדינה יהודית כפשוטו. לא רק תנועה שמייצגת את הצרכים החיוניים ליהודים אל מול הממסד, אלא את הממסד עצמו, אבל את החשבון הזה נשאיר לציבור.

זה קריטי להתהליך שיצמח מלמטה, שיבוא מתוך רצון העם – "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". צריך להתקדם עקב בצד אגודל, וקודם כל צריך שהציבור יבין טוב את המציאות לאשורה ומדוע בתוך המציאות הזו הדבר הראשון הוא להתאגד.

"אור המקדש" – התוועדויות שמחות

אלא שגם כאן צריך לשים לב שכאשר מעוררים מודעות למצב עגום, צריך לעשות זאת באופן בונה. כאשר נמצאים בתנועה יש הרבה סכנות בדרך, "כל הדרכים בחזקת סכנה"... גם דרך חיים...

כאשר אדם מבין פתאום שהוא איננו נמצא במדינת היהודים עליה חלם, כשהחלום מתנפץ, האדם עלול ליפול למקומות בלתי רצויים. צריך להזהר שהמודעות למצב לא תעורר התלהמות שתוביל ח"ו למלחמת אחים. צריך להזהר שהמודעות לעומק המשבר לא תגרום לרפיון ידים וליאוש. צריך לוודא שמי שמזדהה עם הרעיונות של התנועה לא ימנע מלהצטרף מאימת רשויות אכיפת החוק.

לכן חשוב מאוד שכל תהליך ההתפכחות יֵעשה בתוך האור המקיף את כל התהליך, אור של תיקון ואור של גאולה: תנועת דרך חיים הציגה חזון – כינון מלכות ישראל על פי תורה! חברי התנועה מאמינים שהדבר אפשרי, מציאותי ואפילו קרוב - זהו היעד אליו אנו צועדים, "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

המקור לאמונה והבטחון באפשריות הדבר נובעת מהעובדה שבראש התנועה עומד מנהיג. מנהיג, אשר חברי התנועה מאמינים ביכולתו לאגד תחתיו יחד (את) כל שבטי ישראל על גווניהם, להיות ה'מצבה' (מלך צדיק בראש העם) אשר סביבה יתקבצו עם ישראל. מהשראתו שואבים חברי התנועה את האמונה והבטחון שאכן הבשילה השעה וכי בעזרת ה' נעשה ונצליח. בכח זה התחילו חברי התנועה, באתערותא דלתתא, בבנין מלכות ישראל בפועל ממש למטה מעשרה טפחים, מתוך אמונה שזהו "מקדש א-דני כוננו ידיך" המתלבש ב"(ו)מעשה ידינו כוננה עלינו". ולא אמונה בלבד יש כאן, אלא גם משוב בדרך "אור חוזר" מהציבור עמו באים חברי התנועה במגע, כאשר נוכחים לראות שהרעיונות הללו אכן מתקבלים בטוב על לב השומעים, ויהודים רבים חשים כי אכן זהו צורך השעה להתאגד יחדיו.

זהו האור המקיף על חברי התנועה ואותו חייב הציבור לקבל. את האמונה הזאת יוכל הציבור לקבל רק מתוך התפתחות של יחסי אמון עם חברי התנועה, אמון שיווצר ע"י מפגשים אישיים של חברי התנועה, החשים באור הזה, עם הציבור.

לכן, אם לסכם, תכלית הפעילות של התנועה בשלב זה צריכה לדעתי להיות הגברת המודעות מתוך שמחה ואמונה באפשרות לתקן. זוהי תכלית בפני עצמה שהתנועה אמורה לרצות לקדם! אפילו אם הפעילות לא תוביל להצטרפות ורק תיצור שיח חדש ותחושה שאפשר ויש עם מי לדבר על הדברים הללו בגלוי, דיינו. כל שכן אם היא תפיח באנשים רוח חיים ותעורר אותם לפעול באופן מקומי (בעידוד עבודה עברית, בשליחת הילדים לבתי ספר דתיים וכד'). כל-שכן וכל-שכן אם היא תוביל בסופו של דבר להזדהות עם התנועה ולהצטרפות.

כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן, בעזרת ה' נעשה ונצליח!