הרובוטים העברים באים

במשך עשרות שנים, ענף הבנייה הישראלי נהנה מפריווילגיה שהפכה לחרב פיפיות: זמינות גבוהה וזולה של כוח אדם, בעיקר עובדים זולים שהגיעו מיו"ש. הנוחות הזו יצרה אשליה של יציבות, אך מתחת לפני השטח גרמה לניוון טכנולוגי. למה להשקיע מיליונים ברובוטיקה, בתיעוש או בשיטות ניהול מתקדמות, כשאפשר פשוט להביא עוד ידיים עובדות זולות? התוצאה הייתה ענף שמתנהל בשיטות ארכאיות, וסובל מפריון עבודה נמוך ביחס למערב.  ואז הגיע טבח שמחת תורה. בן לילה, "ברז" העובדים נסגר ואתרי הבנייה דממו.  אבל המלחמה לא יצרה את המשבר, היא פשוט הפכה אותו חשוף לאור השמש.

"חשוב להגיד ביושר שהמשבר לא התחיל במלחמה", מסבירה אביב אבן, הנציגה של חברת 'קונטק', מרכז החדשנות לענף הבנייה. "הוא היה כאן כבר הרבה קודם. פשוט המלחמה הסירה כמה מסכות, היא הייתה איזשהו מאיץ. כבר לפני המלחמה היה מחסור בכוח אדם, ואנחנו סובלים מפריון נמוך בישראל ביחס למדינות ה-OECD. הייתה תלות מאוד גבוהה בעובדים זרים, ובעיקר פועלים מיו"ש".

האם המלחמה תאיץ את השינוי שכל כך נדרש בענף?

"במשך שנים ישראל, ולא רק היא אלא מקומות רבים בעולם, עובדת על 'תיקון מהיר'", אומרת אבן ומצביעה על הנטייה לחפש פתרונות קסם במקום טיפול שורש. "הגישה הייתה: 'אם אין כוח אדם, אז נביא עוד עובדים, אז נרוץ להודו'. אתה זוכר את המשלחות שטסו להודו בתחילת המלחמה כדי להביא עובדים? שתבין את הטירוף - משנים שיטות בנייה אחרי שכבר התקבל היתר, פשוט כי אין מי שיבנה בבלוקים. פרויקטים שלא תוכננו לבנות בשיטות מסוימות, כמו ברנוביץ' או תבניות, פתאום משנים את הגאומטריה שלהם תוך כדי תנועה. אתה לא מבין באיזה טירוף ובאיזו טלטלה היינו".

"אנחנו עובדים במין פלסטרים כאלה", היא מתארת בכאב. "אף פעם לא בנו כאן אלטרנטיבה אמיתית".

ואז, המבנה הלא מאוזן הזה קרס בבוקר שמחת תורה. "גילינו שאתרים נעצרו לחלוטין, לוחות הזמנים קרסו, העלויות קפצו והריביות המשיכו לדפוק כמו שעון בזמן שהייתה דממת אלחוט באתרים".

דווקא מתוך הכאוס הזה משהו התחיל לזוז "יש איזה רגע שמתחיל תהליך, לפחות אצלי ואני מרגישה שבכלל בכל הענף, שנאלצים רגע לחשוב מחדש", מסכמת אבן. "מה מרכיב את כוח העבודה הזה? איך נראה מקצוע הבנייה? ואיך אנחנו מייצרים יציבות במדינה שבה הבנייה היא לא עוד 'תחום' - הבנייה אצלנו בישראל היא תשתית קיומית".

לא רק רובוטים - המהפכה השקטה של הבנייה המתועשת

כשאנחנו חושבים על "טכנולוגיה בבנייה", הדמיון נוטה ללכת לרובוטים שמרצפים דירות, רחפנים שצובעים קירות ומדפסות תלת-ממד שיורקות בתים שלמים. גם אל אלה נגיע אבל האמת היא שהמהפכה הטכנולוגית בענף מתחילה הרבה קודם, בשיטות העבודה עצמן.

בעולם המקצועי, התחום הזה מחולק לשניים: Construction Tech (טכנולוגיות בנייה) ו-PropTech (טכנולוגיות ניהול נכסי נדל"ן). "Construction Tech מתייחס לאיך בונים את הבניין", מסבירה אבן. "המטרה היא לייעל את העבודה באתר, לחסוך בעלויות ולשפר את הבטיחות- זה כולל טכנולוגיות לתכנון ורישוי, לצד ההנדסי, וגם מערכות בקרה מתקדמות לאתרי בנייה וחומרים חדשים. PropTech, לעומת זאת, עוסק באיך משתמשים בבניין או מנהלים אותו כנכס כלכלי - אפליקציות למכירה/ השכרת דירות, מערכות ״בית חכם״, ניהול אנרגיה ותחזוקה בבניינים וטכנולוגיות פיננסיות הקשורות לנדל״ן.

אבל הפרדוקס הישראלי זועק לשמיים: בעוד ישראל נחשבת למעצמת הייטק עולמית, ענף הבנייה המקומי נמצא בפיגור משמעותי ביחס למדינות המפותחות. "זה פרדוקס קלאסי", מודה אבן. "יש לנו המון טכנולוגיות ישראליות מצוינות, אבל הן מיושמות בעיקר בחו"ל. בארץ, אתר בנייה סטנדרטי נראה כמו 'מגדל בבל 2026' – בלי שפה משותפת, בלי סנכרון ובלי טכנולוגיה".

אז מה הפתרון שיכול לשנות את המשוואה?

אחת התשובות המרכזיות היא בנייה מתועשת. הרעיון פשוט אך מהפכני: במקום לבנות הכל באתר הבנייה, בתנאי שטח קשים ועם כוח אדם מזדמן, מעבירים חלקים משמעותיים מהתהליך למפעל.

"בנייה מתועשת זה אומר לייצר אלמנטים או חדרים שלמים במפעל ולהביא אותם מוכנים לאתר", מסבירה אבן. הדוגמה המוכרת ביותר היא הממ"דים, שמגיעים מוכנים מהמפעל. אבל זה יכול ללכת רחוק הרבה יותר. "חברת 'תדהר', למשל, הקימה מפעל שמייצר את כל החללים הרטובים (חדרי אמבטיה ושירותים). החדר יוצא מהמפעל מוכן לגמרי – עם קרמיקה, חלון, ברזים, הכל. תחשוב כמה בעלי מקצוע שונים נחסכים באתר הבנייה בזכות זה".

היתרונות ברורים: בקרת איכות גבוהה, צמצום בלאי, חיסכון דרמטי בכוח אדם וקיצור לוחות זמנים. אבל המספרים מספרים סיפור עגום: בעוד שבגרמניה מעל 50% מהבנייה היא מתועשת, בישראל הנתון עומד על כ-5% בלבד (בעיקר ממ"דים).

למה הפער הזה קיים?

מתברר שבישראל, המושג "בנייה מתועשת" מעורר אצל קבלנים ותיקים זיכרונות לא נעימים מניסוי כושל בעבר: הבנייה הטרומית של שנות ה-70. "זה יצר פוסט-טראומה בענף. החיבורים לא היו מספיק טובים, נוצרו כשלים, וקבלנים קרסו מזה". אלא שההשוואה הזו, לטענתה, שגויה מיסודה. "אנחנו לא בשנות ה-70, עברו 50 שנה. הטכנולוגיה לא באותו מקום".

המדינה חייבת לתת גב

אבל הגורם העיקרי שידחוף את התהליך לטענת אבן הוא הגב שהמדינה חייבת להעניק "בגרמניה, המדינה בנתה את המפעלים", מדגישה אבן את הנקודה הקריטית. "בישראל, רק חברות ענק כמו תדהר יכולות להרשות לעצמן להקים מפעל כזה. לקבלן הממוצע אין את היכולת הכלכלית להשקיע במפעל, בהכשרת עובדים מקצועיים ובמערך שינוע".

"תחומי התחדשות וטכנולוגיה לא מגיעים מעצמם. הם מגיעים עם מקלות וגזרים", מסבירה אבן. "יש אלף ואחת דרכים לתת תמריצים. בגרמניה, למשל, יזמים מקבלים תקציב מהמדינה כדי להכניס טכנולוגיות לתהליכים שלהם".

הטכנולוגיה כגשר לעבודה עברית: השלכות חברתיות מרחיקות לכת

מעבר לברזלים, לבטון ולרובוטים, המהפכה הטכנולוגית בענף הבנייה עתידה לעצב מחדש את מעמדם של אנשי הבניה. כשהטכנולוגיות ייכנסו לבנייה הענף שבגלל ההרכב האנושי הזול לא זכה להערכה חברתית עשוי לעבור מהפכה חברתית של ממש. "אנחנו לא מדברים רק על כוח אדם. אנחנו באמת מדברים על עצמאות, אפרופו עבודה עברית, אני מדברת פה גם על אחריות לאומית, על חוסן כלכלי. השינויים בענף הבנייה יחוללו השלכות חברתיות וכלכליות עצומות" מעריכה אבן.

השיח על "עבודה עברית" חזר למרכז הבמה בעוצמה בעקבות המלחמה, אבל אבן מזהירה מפני רומנטיזציה של המקצוע במתכונתו הנוכחית. "עבודה עברית, בלי השינוי המבני שלה – לא תצליח", היא קובעת. "אני שומעת המון אנשים שאומרים 'צריך להחזיר צעירים למקצוע'. אבל המקצוע הזה, אם הוא לא ישתנה, אם הוא לא יהפוך להיות בטוח יותר, טכנולוגי יותר ומתגמל יותר – לא רק שלא יבואו צעירים, גם אף צעיר לא יישאר בו".

כאן בדיוק נכנסת הטכנולוגיה לתמונה, ולפי אבן, יש טעות אופטית נפוצה שצריך לתקן: הפחד שטכנולוגיה תגזול פרנסה. "טכנולוגיה היא לא תחליף לעובדים. טכנולוגיה היא תחליף לעבודה שחורה", היא מדגישה. "היא תחליף לשחיקה, לעומס, לאי-סנכרון, לפערים. טכנולוגיה מאפשרת לעבוד פחות פיזית אבל להיות הרבה יותר מקצועיים, הרבה יותר מדויקים ולהגיע לביצועים הרבה יותר מרשימים".

במילים אחרות, הטכנולוגיה לא באה להחליף את האדם, אלא את המאמץ הפיזי המפרך ואת הסיכון הבטיחותי. השינוי הזה הוא שפותח את הדלת לאוכלוסייה חדשה של עובדים ישראלים, צעירים, בעלי אוריינטציה טכנולוגית, כאלה שלא היו מוכנים לעבוד כסבלים או כטייחים בשיטות של המאה הקודמת.

"עבודה עברית לא מתנגשת בטכנולוגיה. היא נשענת על טכנולוגיה. בלי טכנולוגיה לא יהיה לנו עבודה עברית". הסיבה לכך פשוטה: הפעלת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים דורשת סט כישורים שונה לחלוטין מזה שקיים אצל כוח העבודה המסורתי והזול.

"כשאני מכניסה טכנולוגיה, זה אומר שאני צריכה להכניס עובדים שיתפעלו אותה", מסבירה אבן. "העובדים האלה צריכים להיות עם כישורים שאין היום לפועלים מיו"ש, להודים ולסרילנקים. אין להם". המעבר לתיעוש ולטכנולוגיה הופך את אתר הבנייה מסביבת עבודה של "כוח פיזי גולמי" לסביבת עבודה של "מפעילים ומקצוענים" - מגרש שבו לעובד הישראלי יש יתרון יחסי מובהק.

החזון של אבן מרחיק לכת מעבר לאתר הבנייה עצמו. "ההשלכות של הטכנולוגיה, אפרופו עבודה עברית, היא לא רק באיך אנחנו מבצעים אלא גם איזה בניין נקבל בקצה, ואיך תיראה השכונה שלי, ואיך תיראה העיר שלי, ואיך תיראה המדינה שלי".

הרובוט כבר יודע לצבוע לבד, הקבלן הישראלי מעדיף את המברשת

בפתח תקווה יושבת חברת Okibo, שכבר הצליחה לפצח את אחד האתגרים המורכבים בבנייה: עבודות הגמר. הם פיתחו רובוט אוטונומי, מבוסס על משאבה תעשייתית חזקה, שיודע להתיז שפכטל וצבע באופן עצמאי לחלוטין.

"אנחנו עושים צבע ושפכטל לקירות ותקרות", מסביר גיא, נציג החברה. "הרובוט עובד בתוך מבנים, בחללים גדולים כמו חניונים, מרכזים מסחריים או חוות שרתים". הפוטנציאל ברור: במקום צוות עובדים שיעמוד שעות על פיגומים וינשום אבק וצבע, מכונה אחת עושה את העבודה ביעילות שיא, ופותרת את המחסור בידיים עובדות למשימות הסיזיפיות הללו.

אז למה אנחנו לא רואים אותם בכל אתר בנייה בישראל?

כאן נכנסת לתמונה המציאות הכלכלית הקרה. הרובוט של אוקיבו בתצורה הנוכחית שלו נועד למאסות - פרויקטים ענקיים עם קירות אין-סופיים שחוזרים על עצמם. "זה לא מתאים לווילות או לבתים פרטיים", מודה גיא. "התקורה של להביא את הרובוט, להכניס ולהוציא אותו, הופך את זה ללא משתלם בפרויקטים קטנים".

אבל הבעיה עמוקה יותר מגודל הפרויקט. היא נוגעת למחיר ולנכונות של השוק המקומי לשלם על קידמה. "המוצר יקר", אומר גיא בכנות. "אנחנו מדברים עם אנשים בארץ, אבל בסופו של דבר הם לא מוכנים לשלם מעל 100 אלף דולר לרכישה או לשכירות ארוכה".

למרות המחסור החמור בעובדים בעקבות המלחמה, גיא עדיין לא מזהה נהירה של קבלנים ישראלים לפתרונות רובוטיים. השוק הישראלי עדיין מחפש את הפתרון הזול והמוכר, גם אם הוא איטי יותר. "חברות הגמר הגדולות בארץ אומרות לנו: 'תביא לי את הרובוט לחודש-חודשיים לפרויקט ספציפי'", הוא מספר. עבור חברת סטארט-אפ, מודל כזה הוא בלתי אפשרי לניהול לוגיסטי. התוצאה? הרובוטים הישראלים המתקדמים מכוונים את המבט החוצה - בעיקר לארה"ב, שם בונים שכונות של מאות בתים במקביל ומפעלים שמייצרים חדרים מוכנים, סביבה שבה הרובוט יכול לעבוד 250 ימים בשנה ללא הפסקה.

רצפה חכמה - הרובוט שמייצר רצפה ללא אריחים

אם אוקיבו מטפלים בקירות, ליאור מחברת איזי פלור מנסה לפתור את הבעיה הכואבת של הרצפה. הוא מפתח רובוט שמיועד לריצוף אפוקסי ובטון דקורטיבי (מיקרו-טופינג) - עבודה פיזית קשה במיוחד הדורשת דיוק מירבי תחת לחץ זמן.

"החומרים האלה הם דו-רכיביים", מסביר ליאור את האתגר. "מהרגע שערבבת, יש לך בין 5 ל-20 דקות לעבוד לפני שהחומר מתקשה ואסור לגעת בו יותר. בקיץ הישראלי זה יכול לרדת ל-10 דקות. אין הפסקות קפה, אין שיחות טלפון". הטעות הכי קטנה בערבוב או במריחה עולה אלפי דולרים.

הרובוט של ליאור, שנמצא כרגע בשלבי אב-טיפוס מתקדמים (עם צפי לשוק ב-2027), אמור לערבב ולפרוס את החומר אוטומטית. "זה חוסך כוח אדם, מונע טעויות אנוש ונותן איכות שבן אדם לא יודע לתת", הוא אומר. "אם רצף אנושי עושה 40 מטר ביום, רובוט יכול לעשות 400".

אבל גם ליאור, כמו גיא, נתקל בחומה בצורה בשוק המקומי. "השוק שלי הוא לא ישראלי", הוא מצהיר. "יש מחסור עולמי בכוח אדם ורגולציה אירופית שמחייבת להקטין את כמות העובדים באתרים בגלל סיכוני בטיחות. בארץ? זה לא באמת מתעורר".

ליאור מתאר שוק מקומי שמסרב להיפרד מהרגלים ישנים, גם כשהם לא יעילים. הוא מצטט שיחה עם קולגה מהתחום שממחישה את האבסורד: "קבלן העדיף לשלם לפועלים 14 אלף שקל ולסיים עבודה בשבוע, מאשר לשלם סכום דומה לרובוט שיסיים את זה ביומיים. למה? כי זה מה שהם מכירים. אח שלי, שהוא מהנדס אזרחי, אומר שרוב הקבלנים בארץ עדיין בונים עם איזמל ופטיש".

הסיפור של ליאור חושף גם את המחיר הבינלאומי שיזמים ישראלים משלמים בימים אלו. "שנה שעברה הגשתי בקשה למענק באיחוד האירופי עם 12 גופים, כולל אוניברסיטת ברצלונה", הוא משתף בכאב. "השנה העיפו אותי מהקבוצה. כנראה בגלל ה'פרי פלסטיין'. פשוט אמרו לי שמישהו אחר יגיש במקומי".

"הגביע הקדוש" של הריצוף - הכירו את רובי הרצף 

אם הרובוט של איזי פלור מטפל בציפויים ובטון מוחלק, הרובוט של חברת רובי קונטק מנסה לפצח את האתגר הקלאסי והקשה ביותר של עבודות הגמר: הנחת אריחים. לא צביעה, לא החלקה - אלא הפעולה הפיזית של הרמת אריח קרמיקה, מריחת דבק והנחתו המדויקת על הרצפה.

"אנחנו היחידים שמציעים פתרון רובוטי שלם ואמיתי לריצוף", מסביר שי דגן ממובלי הסטארטאפ "הוא מבצע מיפוי של החדר, בונה תוכנית ריצוף, מערבב את הדבק, מורח אותו ומדביק כל אריח ואריח במקום שלו".

'רובי' שנמצא כרגע בשלב אב-טיפוס שני ובתחילת פיילוט באתר בניה, צפוי לצאת לשוק בטווח של בין חצי שנה לשנה, ומציג מספרים שקשה להתחרות בהם: "אנחנו נגיע לקצב של 120 מ"ר ביום עבודה עם האב-טיפוס, ואין מגבלה שתמנע מאיתנו להגיע גם ל-180 מ"ר ביום", הוא אומר. "מבחינת דיוק בפילוס וברווחים (פוגות), אנחנו מדברים על רמה של עד פי 100 מהתקן".

גם כאן בניגוד לחשש שהרובוטים "יעיפו" את העובדים מהאתר, המודל של דגן מציג פרקטיקת שיתוף פעולה שמייצר הרובוט עם המפעיל שלו. "המודל הכלכלי שלנו הוא 'מפעיל, רצף ורובוט'", הוא מפרט. "הרצף האנושי מיועד למה שאנחנו עדיין לא יודעים לעשות - חיתוכים, פינות, מקלחות וחיפויים. המפעיל דואג להעמיס את הרובוט ולפקח עליו, באופן שיצטמצם בהמשך. המסה הגדולה של העבודה הקשה והשוחקת עוברת למכונה".

הפתעה: דווקא ישראל היא שדה הניסויים

בניגוד לליאור וגיא, שעיניהם נשואות בעיקר לחו"ל, דגן דווקא רואה בישראל פוטנציאל. "הארץ בשבילנו היא 'בטא-סייט' - אתר ניסוי, טוב", הוא מפתיע. הפיילוטים שלו מתקיימים ממש כאן, בשיתוף פעולה עם קבלן ישראלי שדוגל בעבודה עברית. "יש כאן צורך אמיתי", הוא אומר, אך מסייג: כדי שהרובוט יעבוד, שיטת הריצוף הישראלית חייבת להשתנות - לעבור מריצוף על חול ו"שומשום" לריצוף על בטון, כנהוג באירופה ובארה"ב.

ועדיין, למרות האופטימיות הזהירה והחיבור לשטח, דגן מתאר מציאות יזמית קשוחה. "זו אף פעם לא דרך המלך", הוא מודה. "לגייס כסף לסטארט-אפ של חומרה בשוק שמרני כמו בנייה זה תמיד מאתגר. יש אמנם חממות ורצון טוב של המדינה לעודד חדשנות, אבל המרחק בין הכותרות לבין הקלה אמיתית על צמיחת הסטארטאפים בתחום הוא גדול. אנחנו מפלסים  את הדרך יומיום".

המלחמה, לדבריו, הפכה בעיה כרונית לאקוטית. "הצורך היה קיים שנים, פשוט לא תמיד כאב מספיק בכיס כי הייתה תחרות זולה מצד פועלים פלסטינים", הוא מסכם. "עכשיו הבעיה כואבת הרבה יותר, והרצון לפתור אותה עולה בהתאם"

העבודה העברית החדשה – בין הטורייה לטאבלט

המסע בין משרדי קונטק הממוזגים לבין המציאות המאובקת בשטח, שבה רובוטים עדיין נחשבים למותרות יקרות, מותיר אותנו עם מסקנה אחת ברורה: ענף הבנייה הישראלי נמצא בצומת דרכים היסטורי. המלחמה אולי הציפה את הבעיה, אבל הפתרון לא נמצא בעוד מאותו הדבר.

המושג "עבודה עברית" נשא עמו תמיד נופך רומנטי של חלוציות, זיעה ומגע בלתי אמצעי עם החומר. השיחות עם היזמים מלמדות שהערך הזה לא נעלם, אלא דורש עדכון גרסה. נראה שגם הרומנטיים ביותר בתחום יוכלו להסכים עם ההערכה שעבודה עברית בלי השינוי המבני שלה - לא תצליח. כדי שצעירים ישראלים יחזרו לבנות את הארץ, המקצוע חייב להפוך לבטוח יותר, מתגמל יותר וטכנולוגי יותר.

חשוב לדייק: הכניסה של הטכנולוגיה לא נועדה ליתר או לזלזל בעבודת הכפיים המסורתית. להפך. כיום, ענף הבנייה הישראלי עומד על רגליו בזכות אותם קבלנים ופועלים שבונים, כפי שהגדיר זאת המהנדס שצוטט על ידי ליאור, "עם איזמל ופטיש". יש במסירות הנפש הזו, בנכונות לעבוד קשה גם בתנאים בלתי אפשריים של מחסור בכוח אדם ומלחמה, ערך עצום שמחזיק את התשתית הקיומית של הענף שמנסה לעבור שינוי ערכי ולאומי.

אלא שדווקא על גבי המסירות הזו, השוק חייב להכריח את עצמו להתפתח. ה"עבודה עברית" החדשה מחברת את מוסר העבודה והחזון הציוני עם ה"סטארט-אפ ניישן". היא הופכת את הפועל למפעיל, את הסבל לטכנאי, ואת הטייח למפקח על מערכות רובוטיות.

הטכנולוגיה הישראלית כבר כאן - במפעלים של תדהר, במעבדות בפתח תקווה ובתוכניות של קונטק. העולם צמא לה, ואנחנו, באופן אירוני, עדיין מהססים. כדי שהשינוי יקרה, המדינה חייבת להפסיק לראות בטכנולוגיה מותרות ולהתחיל להתייחס אליה כאל תשתית לאומית.