"זה לא קומץ, זה לא פרובוקטורים, זה הגל השלישי" • אהרון טבגר

ישנם 2 גלי תגובות שששמענו מפי המתיישבים לאירועי שבוע שעבר. הגל הראשון, הוא הגל של התגובות האובדניות שהיו ביממה הראשונה לאחר האירועים.

גל הגינויים האובדני הקיף אנשי ציבור ורבנים רבים, והוליד במישרין תגובות אלימות ונזעמות יותר של אנשי השלטון והתקשורת. לגל הזה שותפים אותם אנשי ציבור היונקים את סמכותם, חיותם ומעמדם מהשלטון, ולכן הם הזדעזעו ונפחדו מכל מעשה המבטא שינוי בסטטוס-קוו של מערכת היחסים בין השלטונות לבין המתיישבים.

על-פי הסטטו-קוו, השלטונות עושים כל העולה על רוחם, אך המתיישבים עדיין נאמנים לשלטון. גישה זו מוכרת היטב מהפחד "לנצח את הצבא" בימי המאבק בגוש-קטיף, רק שכאן זה נעשה בהיסטריה אובדנית, בלי לשים לב שהיסטריה זו גורמת להחמרת הסטטוס-קוו בין השלטון להתיישבות - לכיוון השני!

לגל השני לקח יומיים - שלושה להגיע. אחרי שאנשי הגל הראשון נרגעו מעט ופינו את הבמה התקשורתית, הגיע גל חדש.

פתאום שמו לב שהטירוף של היממות הראשונות יצר צונאמי של שנאה יוקדת והחלטות דרקוניות כנגד ההתיישבות, ואז הטיעונים החלו להשתנות.

'מדובר בפרובוקטורים', 'זה לא אנשים מההתיישבות', 'זוהי פרובוקציה של שר הביטחון שרק רצה להתסיס את השטח', 'הפרובקציה של שר הבטחון דחקה את הנוער לפינה', 'למה לא גיניתם בבלעין?', ועוד כהנה וכהנה.

לזכותם של טועני טענות אלו יאמר כי לפחות הם לא מתנהגים בצורה אובדנית, אלא מנסים להנמיך את האש, מנסים לתלות את העימות בגורמי חוץ, וטוענים שאין פה התנגדות מהותית, אלא סחרור נקודתי מסויים, שאשמים בו כמה בעלי תפקידים מתוך השלטון, אך באופן כללי הסטטוס-קוו בעצם נשמר וממשיך.

אבל השמאל, השלטונות והתקשורת לא מוכנים לקבל טיעונים אלו, והאמת, הם באמת לא נכונים.

האמת היא שמי שהיה בחטמ"ר אפרים זה לא פרובוקטורים, אלא כנראה חבר'ה משלנו. הם היו שם לא כי נדחקו לשם בלית ברירה, אלא זה היה במודע.

שר הביטחון לא יצר שום פרובוקציה כדי להתסיס את השטח, הוא סה"כ פעל כדי לקדם את האג'נדה השמאלנית המנותקת מן היהדות של השלטון. כל אחד אחר שהיה במקומו היה עושה אותו דבר.

המינוי של ניצן אלון הוא לא פרובוקציה נוספת, אלא באמת ובתמים מינוי מקצועי של הרמטכ"ל. כי לצבא של היום המתאים ביותר לתפקיד אלוף הפיקוד הוא ניצן אלון.

גל התגובות השני מתעלם מן המציאות ומנסה לטשטש אותה.

כיום, השלטון הנוכחי, המדינה הנוכחית והצבא הנוכחי פועלים בכיוון אחד המנוגד לייעוד של עם ישראל. על-פי תפיסה זו, מטרת הצבא היא לשמור על החוק והסדר בשטחים הכבושים ולאט, לאט להשיב שטחים אלו לבעליהם הערבים. כל מעשה שנעשה מאידיאולוגיה שלא מקבלת תפיסה זאת אכן מסכן את השלטון ועל-כן מוגדר כ"עבריינות אידיאולוגית". לפי התפיסה השלטת אכן יש להרוס את רמת-גלעד, ויש לגדוע ידו של כל מי שיפריע לכך.

הנוער של חטמ"ר אפרים מבין את זה, חש את זה, חי את המציאות. הוא מבין שהמאבק הוא לא על 100 בתים או מספר יישובים. המאבק הוא על התודעה ועל השלטון.

לכן הם מבינים שהתנגדות לצבא, שעה שהוא נלחם ביהודים והורס בתים, זו לא פרובוקציה, זו חובה מוסרית.

במציאות האלימה של ימינו, מציאות בה עוצרים נערים תוך כדי השלכתם מהחלון, מציאות בה שוטרים חמושי אלות מפצחים כל גולגולת אפשרית, מציאות בה הצבא מבצע את פקודות ההרס של השלטון בכל מחיר, במציאות כזו גם זריקת אבן נהפכה ללגיטימית בעיני הנאבקים. לגיטימית לא בגלל שגם בבלעין זורקים אבנים, אלא בגלל שהצבא והמשטרה עברו כבר מזמן לשלב העימות האלים כנגד המתיישבים.

שלא תבינו לא נכון, בכל הסיפור כולו בטח יש פרובוקטורים, יש מתסיסים. בואו נגיד שלהדליק גפרור מחוץ למסגד ולקשקש בספריי זה בדרך כלל רחוק מלהיות קשור למאבק אמיתי בשלטון, וכנראה יש בכל הסיפור שקר גדול, ומן הסתם השב"כ מעורב בתמונה. אבל הפעולה בחטמ"ר אפרים היא כלל לא כזו.

הפעולה מלמדת אותנו על המציאות: הצבא הוא צבא השלטון (ולא צבא העם), וכיום השלטון מתנגד ליהדות. בניגוד לגל המגנים מחד, וגל המכחישים מאידך, נוער החטמ"ר נישא על גבי הגל השלישי - גל המציאות, גל האמת הקשה, גל המאבק על הייעוד. הגל הזה הולך וגדל, בריא, ובע"ה יקרב את העם היהודי לחירותו ולהגשמת ייעודו.