זה הזמן לבנות את התשתית למדיניות חוץ חדשה

האם טראמפ בגד בישראל?

סביר להניח שזה יהיה אחד הוויכוחים המרכזיים בישראל בשבועות הקרובים. יהיו שיאמרו שהוא נכנע לאיראן. אחרים יסבירו שהוא פשוט פועל כפי שנשיא אמריקאי אמור לפעול - לפי האינטרס של ארצות הברית. יהיו כמובן גם מי שיטענו שהכול עדיין פתוח ושמוקדם להסיק מסקנות.

אבל האם יכול להיות שכל הוויכוח הזה מפספס את הסיפור האמיתי?

גם אם ההסכם המסתמן עם איראן עוד ישתנה, וגם אם בעוד חודש יתברר שחלקים ממנו כלל לא ייצאו אל הפועל, משהו חשוב כבר קרה. ישראל גילתה שוב עד כמה היא תלויה בהחלטות שמתקבלות בוושינגטון, ועד כמה גם הברית הקרובה ביותר שלה יכולה להשתנות במהירות.

וזו לא באמת בעיה של טראמפ. במובן מסוים, טראמפ רק חשף מציאות שהלכה ונבנתה במשך שנים.

בשבועות האחרונים עסקו בישראל בעיקר בשאלה מה חושב הנשיא האמריקאי. אבל השאלה המטרידה יותר היא מה חושבת אמריקה, מפני שהשינוי הגדול לא מתרחש בבית הלבן, אלא עמוק יותר. הוא מתרחש בתוך החברה האמריקאית עצמה.

בימין האמריקאי הולך וצומח דור בדלני שמאס במלחמות מעבר לים. מבחינתו, המזרח התיכון הוא בעיקר מקור להוצאות, הסתבכויות וסיכונים. ישראל נתפסת לעיתים פחות כבעלת ברית ויותר כשותפה שעלולה לגרור את ארצות הברית לעימותים שאינם שלה. ג'יי די ואנס, מהדמויות הבולטות במחנה הרפובליקני החדש, מבטא היטב את המגמה הזו, הרואה במעורבות אמריקאית מעבר לים נטל שיש לצמצם.

בשמאל האמריקאי מתרחש תהליך שונה לחלוטין, אבל מסוכן לא פחות מבחינת ישראל. יותר ויותר קולות רואים בישראל לא מדינה קטנה הנאבקת על קיומה אלא חלק ממערכת עולמית של כוח שיש להיאבק בה. מה שהיה לפני עשור נחלתם של קמפוסים וארגונים שוליים בלבד, הופך בהדרגה לחלק מהשיח המרכזי במפלגה הדמוקרטית. בחירתם של מועמדים אנטי־ישראליים למשרות ציבוריות, והפער ההולך וגדל בין עמדות צעירים אמריקאים לבין עמדות הוריהם כלפי ישראל, הם רק סימנים ראשונים לתהליך עמוק יותר.

שתי המגמות הללו שונות מאוד זו מזו, אבל שתיהן מובילות לאותה נקודה. פחות מחויבות לישראל, פחות סבלנות לישראל, ופחות נכונות לשלם מחיר עבור ישראל.

דווקא ברגעים כאלה קל להיבהל. קל לחשוב שהמשבר הנוכחי מוכיח עד כמה מצבה של ישראל רעוע ועד כמה עתידה תלוי בהחלטות שמתקבלות בבירות זרות, אבל מבחינתו של עם ישראל, רגעים כאלה היו תמיד גם רגעים של מבחן.

לאורך התנ"ך כולו חוזרת שוב ושוב האזהרה שלא לראות במעצמות ובבריתות את מקור הביטחון האמיתי. אין פירוש הדבר שאין צורך במדיניות, בצבא, בבריתות ובפעולה בזירה הבינלאומית. להפך. עם ישראל נדרש לפעול בכל הכלים העומדים לרשותו, אך לצד זאת הוא נדרש לזכור שהצלחתו איננה תלויה רק ברצונם הטוב של מלכים, נשיאים ומעצמות.

דווקא כאשר משענות שנראו יציבות מתגלות כפחות יציבות, זהו רגע שמחזיר אותנו לשאלה היכן באמת נמצא מקור הביטחון שלנו.

מי שמאמין שהקב"ה מנהיג את עולמו יודע שגם מהלכים שנראים בתחילתם כנסיגה עלולים להתגלות כחלק ממהלך גדול יותר. ההיסטוריה של עם ישראל מלאה ברגעים שבהם המציאות נראתה חסרת מוצא, ובסופו של דבר התהפכה לטובה בדרכים שאיש לא צפה מראש.

אבל אמונה איננה פוטרת מחשבון נפש. להפך. דווקא משום שאנו מאמינים שהקב"ה מנהיג את ההיסטוריה, עלינו לשאול מה הוא מבקש ללמד אותנו באמצעות המשבר הנוכחי. 

השאלה איננה רק כיצד להתמודד עם ההסכם המסתמן או עם הממשל הנוכחי. השאלה היא מה עלינו לבנות אחרת כדי שלא נמצא את עצמנו שוב ושוב באותה נקודה, מודאגים מהחלטות שמתקבלות מעבר לים, ותלויים בשינויים פוליטיים שאין לנו שליטה עליהם.

הפיתוי הישראלי הקבוע הוא לראות בכל משבר מול וושינגטון אירוע נקודתי. להמתין לבחירות הבאות, לחילופי ממשל, ולקוות שהגל יחלוף. אלא שהפעם הסימנים מדאיגים הרבה יותר.

הסכם כזה או אחר עם איראן עוד עשוי להשתנות. אבל המגמות באמריקה כבר כאן. דור חדש של בדלנים בימין, דור חדש של פרוגרסיבים בשמאל, ושחיקה הולכת וגוברת בתמיכה האינסטינקטיבית בישראל.

בפעם הראשונה מזה עשרות שנים, ישראל עלולה למצוא את עצמה בעתיד הלא רחוק מול מציאות שבה שני המחנות הפוליטיים המרכזיים בארצות הברית יהיו פחות מחויבים לה משהיו בעבר.

מול מציאות כזו נדמה שיש רק שתי אפשרויות.

האפשרות הראשונה היא להיכנע. להתאים את עצמנו לרוח התקופה, לסגת מעמדות יסוד ולקוות שכך נזכה לפחות ביקורת ופחות לחץ. האפשרות השנייה היא להמשיך לעמוד על האינטרסים החיוניים שלנו, אך למצוא את עצמנו יותר ויותר מבודדים, נבוכים ותלויים בחסדיה של דעת קהל עוינת.

אבל שתי האפשרויות הללו יוצאות מאותה הנחת יסוד. הן מניחות שישראל תלויה לחלוטין באופן שבו העולם תופס אותה, וזו בדיוק הנחת היסוד שהמשבר הנוכחי צריך לגרום לנו לבחון מחדש.

האמת היא שהבעיה איננה מתחילה בטראמפ. היא אפילו לא מתחילה באמריקה. היא מתחילה באופן שבו ישראל הסבירה את עצמה לעולם במשך עשרות שנים.

יש משהו כמעט מוזר באופן שבו ישראל מציגה את עצמה בזירה הבינלאומית. מדינה שהיא מעצמת סייבר, מעצמה טכנולוגית, מעצמה ביטחונית, אחת המדינות המשפיעות ביותר במזרח התיכון, ובכל זאת, כשהיא באה להסביר את עצמה לעולם היא חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה: תבינו אותנו., תזדהו איתנו, תראו כמה אנחנו מאוימים, תראו כמה אנחנו מותקפים, תנו לנו הגנה.

במשך שנים זה היה כמעט כל הסיפור. לא מה אנחנו נותנים לעולם, לא מה אנחנו מייצגים, לא למה כדאי לעמוד לצדנו, אלא למה אסור לפגוע בנו.

והבעיה היא לא שהנרטיב הזה אינו מעורר הזדהות, הבעיה היא שהוא מגביל.

מדיניות חוץ שמבוססת על מסכנות יכולה לכל היותר לעורר רחמים. היא אינה יכולה לעורר הערכה. היא יכולה לגרום לאחרים לסבול את קיומך. היא אינה יכולה לגרום להם לרצות בהצלחתך. היא יכולה להסביר למה אסור לפגוע בך. היא מתקשה להסביר למה כדאי לעמוד לצדך.

יותר מכך. מדיניות חוץ שמבוססת על מסכנות מתאימה לעם שמבקש הגנה. היא אינה מתאימה לעם שמבקש השפעה.
ישראל של 2026 איננה ישראל של פעם. לא רק בגלל עוצמתה הצבאית, הטכנולוגית או הכלכלית. אלא בגלל מה שעבר עליה מאז 7 באוקטובר.

במשך שנים ישראל ניסתה לשכנע את עצמה ואת העולם שאפשר לנהל סיכונים. שאפשר להסתמך על הבטחות בינלאומיות, על הסדרים ועל גורמים חיצוניים שידאגו שהאיום לא יתממש.

7 באוקטובר היה הרגע שבו האשליה הזאת התרסקה.

מאותו יום ישראל מבינה שאיש לא יילחם במקומה. שאיש לא ייקח אחריות על ביטחונה במקומה. ושבסופו של דבר היא חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה.

אבל דווקא כאן מתגלה הפרדוקס. בזירה הביטחונית ישראל הפנימה את הלקח הזה במהירות, אבל בזירה המדינית היא עדיין ממשיכה לפעול כאילו לא השתנה דבר.

היא עדיין מבקשת מן העולם בעיקר הבנה. עדיין מסבירה מדוע היא מותקפת, עדיין מדגישה מדוע היא זקוקה להגנה, עדיין מדברת בשפה של מדינה קטנה המבקשת שיניחו לה לשרוד.

אלא שאחרי 7 באוקטובר ישראל כבר איננה יכולה להרשות לעצמה לחשוב על עצמה כך. לא ביטחונית ולא מדינית.

מדינה שבוחרת לקחת אחריות מלאה על גורלה לא  יכולה להמשיך לבנות את יחסיה עם העולם על בקשת חסד והבנה. מדינה שמסבירה לעולם למה אסור לפגוע בה, לעולם לא תסביר למה כדאי לעמוד לצידה.

ישראל השקיעה במשך שנים מאמצים אדירים בלהסביר לעולם מדוע היא צודקת. הרבה פחות מאמצים הושקעו בשאלה מדוע היא נחוצה, וזו בדיוק השאלה שהולכת ותופסת מקום מרכזי בעולם המשתנה של המאה ה־21.

אם כך, מה האלטרנטיבה?

אם ישראל לא יכולה לבנות את מעמדה בעולם על מסכנות, על מה היא כן יכולה לבנות אותו?

התשובה מתחילה בשאלה פשוטה.

מה גורם לאומות אחרות לרצות בקיומה ובהצלחתה של מדינה?

לא רחמים, לא רגשות אשם, לא הזדהות רגעית. אומות בונות קשרים עמוקים סביב אינטרסים משותפים, אבל גם סביב רעיונות משותפים.

בסופו של דבר, כוח לבדו איננו מספיק. כל אומה שמבקשת השפעה לאורך זמן נשענת גם על רעיון, וכאן מגיעה השאלה המעניינת באמת: מהו הרעיון שישראל מציעה לעולם?

אם כל מה שיש לישראל לומר הוא שהיא מותקפת ולכן מותר לה להתקיים, זהו טיעון הגנתי. הוא מסביר למה לא לפגוע בה. אבל הוא לא מסביר למה לרצות בהצלחתה. הוא לא מסביר למה דווקא ישראל. ובנקודה הזאת מתגלה דבר מעניין, לישראל יש אולי יתרון שאין כמעט לאף מדינה אחרת בעולם.

רוב המדינות המודרניות מחפשות היום סיפור, מחפשות זהות, מחפשות משמעות. ישראל היא אחת האומות היחידות בעולם שלא צריכה להמציא לעצמה סיפור, כי היא כבר מחזיקה באחד הסיפורים העתיקים, המשפיעים והמתורגמים ביותר בתולדות האנושות.
כאשר התורה מתארת את תפקידו של עם ישראל היא לא  מציגה אותו כעם שזקוק להגנה, היא מתארת אותו כעם שאמור להאיר.

"כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". כלומר, עם ישראל נושא בשורה. בשורה על היחס בין חירות לאחריות, בשורה על מרכזיות המשפחה, בשורה על קדושת החיים, בשורה על חברה שאינה בנויה רק על זכויות אלא גם על חובות, בשורה על משמעות, ברית ומחויבות.

אם זה נשמע רעיון חדשני, במידה רבה הוא דווקא הפוך. במשך רוב ההיסטוריה היהודית נתפס קיומו של עם ישראל כבעל משמעות כלל־אנושית. הנביאים לא דיברו רק על גאולתם של ישראל אלא גם על כך שמתוך ציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

בשנים האחרונות מרבה הרב יצחק גינזבורג לדבר על מהפכה שנדרשת כיום בלימוד התורה. במשך דורות ארוכים עסק העולם היהודי בעיקר בשימור התורה בתוך עם ישראל – משימה הכרחית בתקופת הגלות. אולם בדור של קיבוץ גלויות, מדינה יהודית ריבונית ותקשורת גלובלית, עולה אתגר חדש: לחשוף את אוצרות הרוח של התורה גם לעולם הרחב.

לא מתוך מיסיון ולא מתוך טשטוש זהויות, אלא מתוך ההבנה שהתורה נושאת רעיונות שיש להם משמעות גם מעבר לגבולות העם היהודי.

במובן הזה, מה שנראה במבט ראשון כרעיון רוחני הוא גם רעיון בעל משמעות מדינית עמוקה.

כאן בדרך כלל מגיעה ההתנגדות המתבקשת: כל זה אולי נכון בעולם הרעיונות, אבל מדינות לא פועלות לפי רעיונות. הן פועלות לפי אינטרסים. יש בכך אמת.

איש אינו מציע להחליף צבא בלימוד תורה או בריתות מדיניות בהפצת ספרים, אבל גם הטענה ההפוכה איננה נכונה. אינטרסים מסבירים מדוע מדינות משתפות פעולה ברגע נתון, רעיונות מסבירים מדוע שיתוף הפעולה הזה שורד לאורך זמן.

רעיונות מעצבים דעת קהל, רעיונות מעצבים אליטות, רעיונות קובעים את גבולות הלגיטימציה שבתוכם פועלים פוליטיקאים.

לכן המענה אינו יכול להיות עוד קמפיין הסברה, גם לא עוד נאום מוצלח בקונגרס, ישראל צריכה להתחיל לבנות תשתית עומק חדשה למדיניות החוץ שלה.

המשמעות יכולה להיות תרגום שיטתי של ספרות יהודית ומחשבת ישראל לשפות רבות, הקמת מכוני מחקר בינלאומיים, פלטפורמות תוכן עולמיות, מרכזי מחשבה יהודית במוקדי השפעה מרכזיים, ותשתית רחבה שתציג לעולם את הרעיונות שצמחו מתוך התורה והעם היהודי.

לא תעמולה, לא יחסי ציבור, אלא הצעה אמיתית לעולם.

לכאורה, כל זה נשמע רחוק מאוד מהוויכוח הנוכחי על טראמפ ואיראן, אבל האמת היא בדיוק הפוכה. המשבר הנוכחי הוא הסיבה שהדיון הזה הופך לדחוף כל כך.

במשך שנים היה נוח לישראל להניח שתמיד יהיה בבית הלבן נשיא ידידותי יותר מעבר לפינה. השינויים המתחוללים כיום בפוליטיקה האמריקאית מלמדים שזו כבר איננה הנחה שניתן לבנות עליה אסטרטגיה לאומית.

יכול להיות שבעוד כמה חודשים יתברר שהחששות מן ההסכם היו מוגזמים. יכול להיות גם שלא, אבל השאלה ההיסטורית איננה מה טראמפ יעשה. השאלה היא מה ישראל תלמד.

אם הלקח היחיד יהיה שצריך נשיא אמריקאי טוב יותר, כנראה שנמצא את עצמנו שוב באותו מקום בעוד כמה שנים.

אבל אם המשבר הזה יגרום לישראל להתחיל לבנות תשתית עומק חדשה – כזו שאינה נשענת רק על פחד, איומים ובקשת הגנה אלא גם על תורה, זהות ובשורה - ייתכן שדווקא מתוך המשבר הזה יצמח שינוי גדול הרבה יותר.

ישראל של אחרי 7 באוקטובר הבינה שאסור לה להפקיד את ביטחונה בידי אחרים.

הגיע הזמן להבין שאסור לה להפקיד בידי אחרים גם את הלגיטימציה לקיומה.