"זעם, תסכול ואי אמון" • עדות אישית

זעם, תסכול, אי אמון, חוסר אונים, כאב, חרדה • אין הרבה מילים שניתן להשתמש בהן כדי לתאר את ההרגשה האישית של תושב דרום תל אביב שבא לסקר את ההפגנה של שכניו ורעיו תושבי דרום תל אביב. אולי זו תחושת הגורל המשותף אולי אלו ההרגשה האישית וההזדהות העצמית אך ברור שכל אלה יחד ולחוד גוברות על כל סיכוי אחר לתאר במשפטים יבשים את מה שארע אמש בהפגנת התושבים.
לא בכדי בחרתי לכותרת הכתבה את המילים שבחרתי, מילה מילה יוצאת מהלב והראש כדי לבטא תחושה אחת משותפת לכל תושבי דרום תל אביב הערב: "די נמאס !".
[caption id="attachment_53253" align="aligncenter" width="491" caption="הפגנת תושבי דרום תל אביב אמש"]
פורסם באתר הקהילתי של שכונות דרום תל אביב 
אז מה היה לנו אמש בדרום תל אביב… ברשותכם, אתחיל דווקא מהסוף להתחלה:
כוחות משטרה
אזור התחנה המרכזית הפך אמש ליעד משטרתי מבוצר, כזה שמזמן לא נראה במחוזותינו בכלל ובדרום תל אביב בפרט. מאות שוטרים סמויים וגלויים, אנשי יס"מ, לוחמי מג"ב ופרשים על סוסיהם נפרסו הערב בהגנה היקפית חסרת תקדים על גינת לוינסקי. כוחות המשטרה הרבים מנעו ולא אפשרו למאות המפגינים לצעוד כפי שתכננו לעבר גינת לוינסקי, פיסת השטח הירוק הציבורי היחידה בשכונות נווה שאנן שכבר מזמן לא עומדת לרשות תושביה הוותיקים החוקיים של השכונה אלא הפכה למחנה פליטים מאולתר לטובת המסתננים בסיוע האדיב של עיריית תל אביב והעומד בראשה מר רון חולדאי.
המפגינים רצו להגיע, אפילו באופן סימלי, להתקרב, לחוש, להראות שעוד לא אבדה תקוותם, לחזור הביתה בהרגשה שעדיין לא הכל אבוד, אבל מישהו שם בצמרת המשטרה החליט אחרת. מישהו שם בצמרת המשטרה החליט לעשות להם "נו, נו, נו… לא תצליחו. אני כאן זה שקובע את הכללים" וכצפוי הוא הצליח. היו שראו את המחזה ואמרו בעצב מהול בציניות "כנראה בכל זאת יש משטרה בישראל"…
אורחים
מי לא השתתף אמש בחגיגה… לרגע היה נדמה שההפגנה הזו היא הדבר הנפיץ ביותר במדינה היום. מישהו דאג לייצר היום אווירה נפיצה שכאילו עוד רגע המדינה תזדעזע ומרכז הרעש יהיה דרום תל אביב. כלי התקשורת כבר תייגו את מארגני ההפגנה בכל מהדורת חדשות כאנשי ימין קיצוני שבאו לרקוד על הדם. לא עזר לאף אחד שמאתמול בבוקר בכל הזדמנות ניסו תושבי השכונות ופעיליה להסביר שמדובר בהפגנה ספונטאנית שלהם ולא של אחרים. בערב הם אפילו הוציאו הודעה שכזו לעיתונות, אך מה כוחם של תושבים מול כתבים כשמדובר בהעברת מידע לציבור.
הרבה אורחים, היו אמש בהפגנה.
המון פעילי ארגוני שמאל, כתבים, עיתונאים וצלמים מכל כלי התקשורת באו לצפות בתושביה האומללים של דרום תל אביב ששוב יוצאים להפגין בגלל איזה מעשה אונס של איזו קשישה שיכולה להיות הסבתא של כולנו. כמו תמיד כצפוי, האורחים יסיימו את הערב עם איזו מנת פלאפל או שווארמה, יחזרו לביתם הנחמד בשכונה הנחמדה, אל השקט והביטחון האישי שלהם וכבר מחר ישכחו את מה שראו.
את הכתבות שהם יכתבו הם יעלו ברוגע אחרי כוס התה או הקפה, ויספרו את מה שכולנו כבר יודעים על תושבים זועמים ועל ימין קיצוני וסיסמאות גזעניות. זהו, הם את שלהם עשו. הגיעו, צילמו, ראיינו וחזרו הביתה, הרי אסור לשכוח שצריך הערב לשתות את כוסית השמפניה ולהתנשק בחצות, כי מחר מתחילה לה שנה חדשה.
תושבי שכונות
בלב כל ההמולה אסור לשכוח כי היו גם כמה מאות מתושבי השכונה, ראיתי שם את שכניי שיצאו מהבית לצעוק עם כולם "לא עוד", "נמאס", "עד מתי?".
אחרי יום עבודה מתיש, מבלי אפילו לטרוף איזו ארוחה קלילה, הם יצאו, עם שלטים, עם פלקטים מאולתרים, עם מגאפון, בפעם המי יודע כמה, לזעוק, למחות, לצעוק, לדרוש שינוי.
בין היתר, ראינו שם את קורין גלילי, אותה תושבת שכונת נווה שאנן שאמה הקשישה נרצחה בדם קר ע"י מסתנן סודני, וכל שנשאר לה ולביתה הקטנה הם הזיכרונות והגעגועים, לאמא, לסבתא שהלכה להם בטרם עת. הרצח עצמו בוצע אגב, במרחק של עשרות מטרים בודדים מאותו מקום מוטרף שבו התבצע האונס האכזרי של הקשישה בת ה-83 בידי המסתנן האריתראי רק לפני שבוע ימים. איזה עולם קטן…
והיו שם גם הפעילים הצעירים של שפירא וקריית שלום יחד עם חברי וועד הפעולה של דרום תל אביב, שכבר שנים אומרים, מזהירים, מצהירים בכל הזדמנות שהפיצוץ קרוב, שהאסון מתקרב, שהרע עוד לפנינו, מבקשים עזרה, דורשים סיוע, אבל קולם לא נשמע לצערנו.
בניגוד לאורחים, הם התושבים ישובו הערב לבתיהם בשכונות דרום תל אביב, אל הסבל, ההזנחה וחוסר הביטחון שרק הולך ומתדרדר מיום ליום.
זעם, תסכול, אי אמון, חוסר אונים, כאב וחרדה
הרבה זעם היה אמש בליבותיהם של תושבי השכונות. זעם על המצב, זעם על הממשלה, זעם על העירייה וזעם על שלטון החוק. זעם עצור ומכובד התפרץ הערב בהפגנת החירום אחת מיני רבות של תושבי השכונה בלב תל אביב הנאורה. אם דיברנו על זעם, אז תסכול היא מילת ההמשך לתחושות התושבים.
תסכול על הכל ! כשמסיימים עם שחרור הזעם נשארים עם התסכול והוא היה ויישאר כנראה עוד זמן רב לאור המצב שאליו הגענו. אי אמון היא התחושה הכי מסוכנת שלצערי מתעצמת מיום ליום כשמדובר בתושבי דרום תל אביב. אי אמון ברשויות, אי אמון בממשלה, אי אמון בעירייה, אי אמון במערכת המשפט ואי אמון אפילו במשטרה שמסתירה מהציבור את הפשעים הנוראים.
כשאי האמון משתלט אז הסיפור נגמר. לא ייקח זמן רב עד שנגלה בדרום תל אביב שכונות רפאים שננטשו על ידי תושביהם, אשר אי האמון שיהיה שינוי, השתלט גם עליהם. חוסר אונים היא התחושה השלטת כשמדובר בתושבי השכונות. אי היכולת להשפיע, לשנות, לקחת את גורלם בידיהם גוברת על כל תחושה אחרת. מה הם לא ניסו, הפגינו, כתבו, מחו, מה עוד נשאר? חוסר האונים כבש גם אותם.
המקרה האחרון שאליו נחשפנו כולנו בעקבות האונס המחריד הביא איתו גם הרבה כאב וחרדה. כאב הלב על הקשישה ובני משפחתה מהול בחרדה מהסיכוי שאולי יום אחד זה יקרה לנו או למישהו אחר הקרוב לנו. כאב וחרדה מהולים יחדיו הם לצערי מנת חלקם של תושבי שכונות דרום תל אביב הערב.
השם עוז לעמו יתן – השם יברך את עמו בשלום !
פורסם באתר הקהילתי של שכונות דרום תל אביב