בפרשת תרומה קראנו על המשכן וכליו ופרשת תצוה ממשיכה בציווי על עשיית בגדי הכהונה. בשתי הפרשות יש מטבע-לשון החוזר כמה פעמים: בפרשת תרומה "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", ובפרשת תצוה "לְכַהֲנוֹ לִי", "וְכִהֲנוּ לִי", "לְכַהֵן לִי" (שלש צורות החוזרות יחד סך-הכל שבע פעמים).
על הפסוק "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" מפרש רש"י "לי לשמי". אולם בספר הזוהר הקדוש כתוב ש"ויקחו לי" פירושו: ויקחו אותי, כלומר שהקב"ה כאילו נותן לנו את עצמו על-ידי התורה (כמבואר בספר התניא פמ"ז). הביטוי "לי לשמי" עצמו כולל את שני הפירושים: הפירוש העליון הוא 'לי' ממש (אותי), והפירוש התחתון הוא 'לשמי'.
לפני שנסביר את משמעות הדברים, נתבונן מעט במבנה של צמד המלים "לי לשמי". כבר במבט ראשון רואים שהמלה לשמי אינה רק פירוש המלה לי אלא 'נכנסת בתוכה' ממש – שהרי המלה 'לשמי' מורכבת מהאותיות לי מבחוץ ו-שמ מבפנים. דהיינו, המלה שם – שהיא התוספת הפרשנית – נכנסת לתוך המלה לי. אך בנוסף לכך, האותיות שמ יוצאות בגימטריא מתוך האותיות לי, בצורה כזו: ל ועוד י עולה מ, ל כפול י עולה ש. כך אנו 'משחקים' באותיות המלה לי ויוצרים ממנה את המלה לשמי!
מהי משמעות הלִי? במדרש[1] נאמר "בכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", והמדרש מונה י"ג דברים שנאמר בהם לי, ביניהם המקדש ("ועשו לי מקדש") והכהנים ("וכהנו לי"). כאשר הקב"ה אומר על משהו לי זהו ביטוי של שייכות אמיתית, חיבור גמור של אותו נברא לבוראו, וממילא יש לכך תוקף נצחי.
ולכאורה לא מובן, הרי הפסוק "ועשו לי מקדש" מתייחס למשכן שהיה רק בגדר 'אהל' זמני עד שיבנה המקדש, ואיך ניתן לומר שהוא "אינו זז לעולם"? אלא שכבר אמרו חז"ל[2] שבאמת המשכן נגנז כולו בשלמותו, ולא שלטו שונאים במעשה ידיו של משה רבינו. המשכן היה זמני מבחינת גילויו בעולם, אבל נצחי מבחינת עצמו.
אמנם, אם "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם" – נתבונן אנו במקומות שנאמר בהם לשמי. והנה בכל התנ"ך נאמר י"ג פעמים לשמי (במשמעות זו) – כולם בהקשר לבית-המקדש, וכמעט כולם בהקשר לשלמה המלך הזוכה לבנות את המקדש: "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי" (ויש גם דמיון בין המלים: שלמה-לשמי). אבל על מקדש שלמה אי-אפשר לומר שאינו זז לעולם, שהרי הוא נחרב, כמו שאמר ה' לשלמה: "אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי... וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי"!
אם כן, המשכן הוא בדרגת לי שאינו זז לעולם, והמקדש הוא בדרגת לשמי – דרגה שמקבלת שינוי ועלולה לנפילה ולחורבן ח"ו. וכנגד י"ג הדברים שנאמר עליהם לי ואינם זזים לעולם, יש י"ג פעמים לשמי שזז ונחרב.
ההבדל בין לי ללשמי הוא כמו ההבדל בין המושגים "קודשא-בריך-הוא ושכינתיה". השכינה היא הכח האלוקי היורד לשכון בתוך המציאות, הארה שמחיה את העולמות התחתונים. ואילו "קודשא בריך הוא" היינו מדרגה עליונה שאינה שותפה בתוך העולם, אלוקות 'נטו' שאינה יורדת ומתלבשת בתוך המציאות התחתונה.
השכינה נקראת שֵם, כמו השם של האדם שנועד כדי שאחרים יוכלו להכירו. ואילו "קודשא-בריך-הוא' הוא יחסית כמו האדם עצמו, מעל לשם שלו. לכן המלה לשמי קשורה לדרגת השכינה, והמלה לי קשורה לדרגת קב"ה (ובמושגי הקבלה: השכינה היא ספירת המלכות, וקודשא-בריך-הוא היינו זעיר-אנפין).
בבית-המקדש, שבנה שלמה לִשְׁמִי, היתה השראת השכינה בשלמות, "סיהרא באשלמותא". אבל השכינה יכולה גם לצאת לגלות, כמו הלבנה הנחסרת והולכת. בזמן החורבן, החיות האלוקית שבעולמות נסתרת ונעלמת, ואף עוברת דרך הקליפות, השכינה נפרדה ממקורה ושֵם ה' מתחלל. אולם במשכן שבנה משה רבינו – "ועשו לי מקדש" – היה חיבור שלם בין השכינה לבין "קודשא-בריך-הוא", "יחוד קב"ה ושכינתיה", ולכן המשכן "אינו זז לעולם" (אלא שהוא נסתר מעינינו). אמנם בבית-המקדש השלישי יהיה חיבור שלם בין דרגת לי לדרגת לשמי, ואז יתקיים בשלמות "ועשו לי מקדש" שאינו זז לעולם. זהו הפירוש הפנימי בדברי רש"י "לי לשמי".
בסגנון אחר, המקדש הוא מָשָל לאלוקות, אך יכול להיות שהמשל יפרד מהנמשל וישאר ככלי ריק. לעומת זאת, במשכן ובמקדש העתיד יהיה חיבור שלם בין המשל לנמשל, עד שהמשל והנמשל יהיו אחד ממש.
נמחיש את הדברים גם בעבודת ה' של כל אחד. נאמר "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – כשאתה אוכל תעשה זאת כדי שהגוף יהיה בריא לעבודת ה', כשאתה עובד תעשה זאת כדי שתוכל לעשות מצוות בכסף, וכיוצא בזה. זוהי דרגת לשמי, דרגה גבוהה מאד אבל סוף-סוף המעשים אינם בעלי משמעות של קדושה מצד עצמם אלא בכך שהם מהווים אמצעי ומכשיר למטרה האמיתית, ההווה משמש אמצעי לעתיד.
אולם יש דרגה למעלה מזה, והיא בפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" – בכל מה שתעשה דע את ה' ממש, לא רק בתור אמצעי למטרה קדושה ונעלה, אלא מתוך הכרה שבמעשה זה עצמו יש תכלית של קדושה, כמו למשל באכילה בשבת שהיא תכלית בעצמה ("וקראת לשבת ענג"), וכך הצדיק זוכה שבכל מעשיו הוא יודע את ה', כמבואר בחסידות[3]. זוהי דרגת לי, חיבור גמור בין מציאות העולם לאלוקות.
עבודת ה' בדרגה של לשמי עלולה להפסק, "אשלח מעל פני", אבל עבודת ה' בדרגה של לי – מתוך מודעות של "בכל דרכיך דעהו" כאן ועכשיו – היא העבודה השלמה שאינה זזה לעולם.
מתוך שיעור ג' אדר ה'תשע"ב - לצפיה במגזין מתוך השיעורלהורדת דף מעוצב להדפסה
