אי אפשר לוותר על שני הסוגים של החיילים. חיילי התורה הדבוקים בעמוד התורה, וכל עניינם להפיץ תורה לכולם ולקרב יהודים לאביהם שבשמים. וחיילי המשכן, הדבוקים בעמוד העבודה ושוקדים לטפח ציבור חם וחזק שיפעל למען המשימות החשובות של עם ישראל. אלו ואלו יחד יביאו את הגאולה.
ספר במדבר הוא סיפור המסע הגדול של עם ישראל במדבר, מהר סיני עד שער הארץ המובטחת. לאחר חניה ארוכה מול הר סיני – שם קיבלנו את התורה ושם הוקם המשכן – מתחילה בפרשתנו התארגנות נמרצת לקראת היציאה לדרך, והכל נושא אופי 'צבאי': בני ישראל מתפקדים, "כל יוצא צבא בישראל", ומסודרים במחנה לפי דגלים, "צבאות ה'" ממש.
והנה בספר הזוהר נאמר "לא נשלם העולם עד שקיבלו ישראל את התורה בהר סיני והוקם המשכן. אז התקיימו העולמות ונשלמו, והתבסמו עליונים ותחתונים. כיון שהתורה והמשכן הוקמו, רצה הקב"ה לפקוד את חיילי התורה ['חיילין דאורייתא'], כמה חיילים הם לתורה, כמה חיילים הם למשכן ['חיילין דמשכנא']".
הוי אומר, כל בני ישראל הופכים לחיילים, מגוייסים לכל החיים, ומודגש שיש מִפקד ותפקיד כפול, 'חיילי התורה' ו'חיילי המשכן'. אך מהי משמעות החלוקה הזו?
דברי הזוהר מכוונים לרובד עמוק, הנוגע בשרשי הנשמות של ישראל, ומחלק אותם לשני תפקידים עיקריים, חיילי התורה וחיילי המשכן. יתכן שהחלוקה הזו אינה בולטת אצל המוני החיילים הפשוטים, רבבות אלפי ישראל המתגייסים ברצון, מתוך קבלת-עול פשוטה, לכל משימת קודש שתדרש – למען ה', למען התורה, למען המשכן ולמען עם ישראל. אבל אצל חיילים מובחרים ומפקדים בכירים ניתן לזהות, באופן כללי, שני סוגים, האחד הוא בעיקר חייל של התורה והשני חייל של המשכן.
מה בין התורה למשכן? אלו שניים מהעמודים שהעולם עומד עליהם, עמוד התורה ועמוד העבודה (בצירוף העמוד השלישי של גמילות חסדים). כמובן שחייבים את שניהם גם יחד, ואי אפשר את האחד בלי השני, אבל השאלה היא מה תופס מקום בראש, מה יותר דומיננטי ומשפיע. אצל החייל של התורה, "התורה היא חיינו" והכל נערך סביבה, ואילו אצל החייל של המשכן עיקר החיוּת והעניין הוא מעבודת ה'.
דוגמא יפה לזה יש במסורת של חסידות חב"ד: חסיד אמיתי הוא אכן 'חייל' נאמן ומסור מאין כמוהו, וכל חב"דניק יודע שחסיד טוב חייב לעסוק הן ב'השכלה' (לימוד חסידות בהתבוננות) והן ב'עבודה' (במיוחד עבודת התפילה), אך בסופו של דבר אפשר לומר שפלוני הוא בעיקר 'משכיל' ופלוני הוא 'עובד'. ה'משכיל' הוא חייל של התורה, הפיסגה שלו היא לימוד התורה וידיעתה (בנגלה ובנסתר), "דע את אלהי אביך" בהבנה והעמקה, תורתו אומנתו ובה כל חייו ומעיניו. ואילו ה'עובד' הוא חייל של המשכן, וכל חייו קודש להגיע לדבקות בה', "ועבדהו בלב שלם".
אפשר גם לומר שאצל המשכיל העיקר הוא המוח השליט על הלב, ואצל העובד העיקר הוא עבודת הלב באהבה ויראה (ואע"פ שגם הוא מודה ודאי שהמוח שליט על הלב, אבל הוא יודע שפנימיות הלב שולטת על המוח. ולעומתו המשכיל טוען: פנימיות המוח שולטת גם על פנימיות הלב, וכן הלאה)[1].
[המצוי בתולדות חב"ד יודע ששתי הדמויות הגדולות ביותר בקרב החסידים הם רבי אייזיק מהאמיל ורבי הלל מפאריטש, כאשר ר' אייזיק הוא המשכיל, בה"א הידיעה, ור' הלל הוא העובד בה"א הידיעה. למרות שגם ר' אייזיק היה 'בעל עבודה' עצום, וגם ר' הלל היה משכיל נפלא.]
התורה היא אמת נצחית שאינה משתנה. מאז שקיבלנו את התורה בהר סיני היא הולכת איתנו בכל זמן ובכל מקום, ובאמת היא על-זמנית ועל-מקומית. גם במהלך המסעות של ישראל במדבר, התורה נותרת לגמרי בשלמותה. לכן החייל של התורה אינו 'מתרגש' משינויי המציאות, מהעליות והירידות, כי באמת שום דבר לא השתנה. הוא לא רואה לנגד עיניו מלחמות ומאבקים, אלא רק משימה לגלות את האור של התורה הקיים ועומד.
כמובן, החייל של התורה אינו דואג רק לעצמו, חלילה. הוא לומד על מנת ללמד ולקרב את כולם לתורה. אדרבה, יש לו יתרון גדול בכך שהוא פונה לכולם במידה שוה: כל יהודי, לא משנה מאיזה 'ציבור' הוא, מוזמן לשיעור תורה ומוזמן להניח תפילין. כי התורה שייכת לכולם, ללא הבדלי יחוס ומעמד, "כתר תורה מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח".
לעומת זאת, המשכן עובר 'הרפתקאות' רבות. אמנם התכלית היא השראת שכינה תמידית בבית המקדש העתידי שיבנה במהרה בימינו (ולא יחרב עוד), אבל בינתיים יש הרבה מעלות ומורדות. הדבר מודגש במיוחד בספר במדבר, כאשר בכל מסע מפרקים את המשכן ושוב מקימים אותו מחדש בחנייה. בפנימיות, כל מסעות המשכן הם מסעות מלחמה, ולכן בנסוע הארון היה משה רבינו אומר "קומה ה' ויפֻצו אויביך", וכמו שמוסבר בספר הזוהר שהמסעות נועדו למלחמה ב'קליפות' השוכנות במדבר, "נחש שרף ועקרב".
לעומת התורה ששייכת לכולם במידה שוה, הרי ביחס למשכן אין לכולם מעמד שוה. "כתר כהונה" נמסר רק לאהרן ולבניו וסביב המשכן שומרים הלויים "והזר הקרב יומת". למעשה, כל מחנה ישראל מסתדר ונערך בהתאם למשכן – המשכן במרכז, סביבו הלויים, ואחר כך ארבעת הדגלים – ונראה שהאופי המיוחד לכל שבט ודגל קשור דוקא למערכת הזו שהמשכן שוכן בלִבָּהּ.
[הסבר זה עולה יפה עם פירוש הגר"א לדברי הזוהר על 'חיילין דאורייתא' ו'חיילין דמשכנא'. הגר"א מסביר ש'חיילין דאורייתא' מתייחס לסיכום מפקד בני ישראל בתחילת הפרשה (פרק א), ואילו 'חיילין דמשכנא' מתייחס למנייני השבטים כפי שהם כתובים פעם נוספת בסידור המחנות והדגלים (פרק ב).]
בהתאם לכך, גם החייל של המשכן עובר מעלות ומורדות, כמו הלב החם המשתנה מרגע לרגע. החייל הזה רואה לנגד עיניו את המשימה של הקמת המשכן, ואם צריך גם לפרק ולהקים מחדש. החייל הזה אינו יכול לפנות לכל יהודי באותה מידה, כי לא כולם 'נמצאים בראש' שלו, לא כולם דבקים במשימה הזו. באופן טבעי, הוא עובד קודם כל עם 'הציבור החם', המעגלים הפנימיים של אנ"ש שקרובים לרעיונות הגדולים שלו.
אי אפשר לוותר על שני הסוגים של החיילים. חיילי התורה הדבוקים בעמוד התורה, וכל עניינם להפיץ תורה לכולם, ללא הגבלה, ולקרב יהודים לאביהם שבשמים. וחיילי המשכן, הדבוקים בעמוד העבודה ושוקדים לטפח ציבור חם וחזק שיפעל למען המשימות החשובות של עם ישראל. אלו ואלו יחד יביאו את הגאולה.
מתוך התוועדות שבת פרשת במדבר תשס"ו
[1] במושגים של ספר התניא (פ"ג), "יסוד המים" הוא במוח – כמו התורה שניתנה מן השמים (שם-מים), ונמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. ואילו "יסוד האש" הוא בלב, כמו עמוד העבודה שכולו עולה באש כלפי מעלה, "קרבני לחמי לאשי", "משכני אחריך נרוצה" – 'משכני' לשון 'משכן', "אחריך נרוצה" נוטריקון ארץ.
אחדות ישראל 1 ב' סיון תשע"ג 23:17 אחדות ישראל