טור אישי: חוזר לחוויות ילדות, אז, כשגורש מחבל ימית..

"ובשבת הגדול האחרונה עם הכיבוש של הישיבה ביצהר על ידי מגבניקים חמודים שעושים מה שאומרים להם. הכל חזר אלי. גם הבכי. ואנחנו צריכים וחייבים להיות פסיביים כי ככה נראה יפים. אנחנו היינו כלואים. ויותר ממה שכתוב יש בליבי. וצוחק אני ברחובות. כי אם לא אצחק אתפרק לרסיסים".

על זרמי אוויר חם

דאו הנשרים.

חיכו

לשעת כושר.

לעשות סדר.

וזיהו אותה.

אחת שכעסה ואמרה מה שאמרה.

וכעת הזמן לעוט עליה כמוצאי שלל רב להתחיל בתהליך הקהילתי האמיתי האפוקליפסי להראות מי כאן בעל הבית ושכולם יקפצו.

כי אין ברירה "ואתם הורגים כאן חיילים"

וכאוס ואנרכיה.

עמדה נבוכה אל מול המתקפה, השפילה עיניים והתנצלה.

נמאס להתנצל.

חטאנו עווינו פשענו רצחנו הרגנו אנסנו.

רדו מהוורידים.

מותר לפעמים להחליק בלשון.

כולם רוקדים דבקה לכבוד הסודנים האומללים וביהמ"ש העליון יוצא מגדרו לכבודם.

אפילו ששניים מהם סתם כך כי בא להם, הכניסו מכות רצח לחייל מפתח תקווה כי הגן באישון ליל על חבירה שלו. כשחזרו מהפאב.

והוא זרוק כבר כמה חודשים מוטל כאבן שאין לה הופכין בתרדמת.

חייל צעיר סתם כך.

חייל יהודי.

תרדמת.

ולא שומע את הצעקות על הסודנים.

והם חוגגים במדינה.

ואם נוגעים בכפפות בקצה ציפורנם הקדושה מיד יוצאים לכבודם במחול כל אבירי זכויות האדם.

וראיתי היום אחד חמוד כזה אריתראי עובד מטעם המועצה האיזורית שומרון באיתמר

ולא שמעתי שדרשו ממנו לגנות.

ולא יודע אם המועצה בכלל ביררה באיזה שכונה הוא גר בלילה. ואיזה נערה חבר שלו אנס כך סתם כי בא לו בדרום תל אביב.

ואולי אני ואתה לא נדע על זה לעולם.

כי היא לא רוצה להתלונן ולפתוח את הפצע.

הלו?

פרופורציות!

לקבל בחילה מעלילת הדם התשע"ד.

"יצהר רוצחים חיילים".

"אתם הורגים חיילים"

ולא שכחנו את ישו.

וגם רצחנו את רבין

וגם כמובן את ארלוזורוב.

להזכיר,

לבינתיים בבית הקברות ביצהר קבורים כמה אנשים יקרים אהובים:

הלל ליברמן שהצבא שבר את ליבו בנטישת קבר יוסף.

רץ לשכם ונרצח.

שניאור שלמה והראל שנרצחו מנשק שצהל והמחט האהוב דאז על רכבו וצמיגיו הקדושים נתן לרוצחים "שוטרי הרשות".

לבינתיים צהל הספיק לשחרר את הרוצחים.

כי דמינו לא נחשב.

והם רצחו "רק" יהודי.

וחברים שלי מהישיבה בשכם  נמקים עדיין  בכלא והפסקתי לספור כמה שנים הם תקועים שם כי שיחקובשוטרים וגנבים ולא משחררים אותם - אפילו לא מנכים להם שליש על התנהגות טובה. כי הם יהודים וליהודים לא מגיע גם אם הם מתנהגים יפה.

רק ללוחמי חופש ערביים

שרצחו חיילים מותר לצאת אלי דרור

סתם כך כי בא.

כי הם ערבים.

ממש אוטו אנטישמיות,

ודמו של אביתר שנשפך עדיין טרי.

ואגרגוריאני - חמוד מאיתמר ששחטו באישון לילה.

כי הוא יהודי.

אז מקיימים דיון ונשמעים דברים קשים

ויש תחושות קשות.

אז מה?

אז תדון!

על חופש דעות שמעתם?

עכשיו נותנת הנהגת המתנחלים יד למסע ההפחדה של סתימת פיות.

יחי בוגי יעלון!

ויוציאו צווים מנהליים נגד מחשבות

הנה אתם רוצחים חיילים.

רדו מהוורידים.

ואני יודע שהם גם שומרים, החיילים, ודווקא מאוד חמודים

וגם אני קצת ציוני, ומשרת בהגמ"ר ולא מזמן עשיתי יומיים מילואים אז מה?

וגם אם תהיה מלחמה אטומית מפקדי היקר יעטה את מדיו עם דרגות הרב סרן שקיבל יוציא איזה קרבין חלוד ואשמור פה ביצהר. אז מה?

מותר לי לכעוס על עוול שעושים לי.

ואני שומר לא פחות מהם.

בעצם חיי ביצהר.

ושרפתי את שנותיי היפות ביותר בחור הסגור והמשוגע של קבר יוסף.

בזמן שחברים שלי התקדמו בחיים, וקיבלו דרגות וכבוד ויקר וגם משכורת.

וגם שכחתי "מסרו את הנפש" מחובקים ומחוממים בחיק הממסד.

והנוכחות שלי בקבר יוסף לטעמי היא לא פחות מלשרת באיזה קומנדו ציוני.

ואת הפצצות של האוטובוסים בזמן פרס נביא השלום שהעיפו וקרעו לרסיסים במוות בעינויים יהודים בתל אביב. ייצרו לא רחוק מהישיבה בשכם.

והצבא נכנס ויצא משכם כי אני הכרחתי אותו להיות שם, וכך עלה ביתר קלות על המטענים.

ולעזה הוא לא נכנס כי שם אין מתנחלים.

ולחמודים ש"חרדים" על חיי החיילים, כנראה

שקצת הצליחו לבלבל אתכם בזמן כל כך קצר.

כשהם יחליטו לזרוק אותנו לקראווילות.

על תל אביב יפלו פצצות.

שלא נופלות כעת בזכותנו.

והם חייבים לנו לא פחות משאנו חייבים להם.

וגם למה רק לערבים מותר לתת נשק ואוטונומיה.

שייתנו גם לנו כבר יש מספיק מתנחלים שיכולים לשרת רק ביו"ש. ולהגן על עצמינו, במקום זאת הם הולכים ושומרים בצפון, וההוא מהצפון בא לשמור פה

רק שהם לא רוצים, לתת לנו אוטונומיה - כמו הערבים, כי אותנו מתכננים אולי לפנות כמו את הזבל שבצפרדע הירוקה.

והחזרתם לי את המראה כשהתבצרתי בראש האנטנה  בחומש, אלפים במדים עטויים בסמלי המדינה עם כובע כחול לבן עם פנים חתומות.

אלפים צועדים בסך מפנים סתם.

סתם רק כי שרון החליט.

את חומש לא את עזה.

סתם.

ממש סתם.

כי בחומש הצבא עדיין שולט

גם בשאנור.

אבל את המתנחלים גירשו.

כי הם מתנחלים שאפשר לעשות להם הכל.

והם ימשיכו תמיד לרקוד מה יפית.

ואז בסוף היום כשפינו את כולם כמו זבל.

וגם את הבנות שלי הקטנות כי הם מתנחלות.

ירדתי

וכשנגעו רגליי ברצפת חומש.

בכיתי, סתם כי כך יצא לי,

את הנשמה.

ושנה שלימה אחרי הלכה לי, פשטו הלכה לי, כי לא הצלחתי לעשות כלום עם כאבי בטן עזים שלא מרפים.

והם היו חיילים חמודים שסתם צעדו וכמעט לא פינו כי הרבנים באו ואמרו לנו להיות ילדים טובים.

והם רק חיילים אז מה שהם מפנים אתכם מפה כי אתם יהודים מתנחלים שאין להם זכויות קניין ואזרח.

וזה כמובן עדיין פשע נגד האנושות לפנות ערבים.

וחשבתי שעבר לי שעבר וחלף.

ובשבת הגדול האחרונה עם הכיבוש של הישיבה ביצהר על ידי מגבניקים חמודים שעושים מה שאומרים להם. הכל חזר אלי.

גם הבכי.

כי ראיתי אותם שוב מחומש את האלפים ממלאים את האופק.

עם אור ראשון וזורמים בסך וצועדים.

ואנחנו צריכים וחייבים להיות פסיביים כי ככה נראה יפים.

אנחנו היינו כלואים.

כמו חיות בכלוב.

והרבנים, זמביש ועוזריהם הזייגערים היה להם את האישור לצאת ולבוא, השלטונות ידעו שיספקו את הסחורה.

הפסיבית

ומתערבב לי בראש האלפים הללו עם הפרוזדור ההוא שאחרי המלתחות  בטרבלינקה. ואלפים רצים צפופים עירומים מאימת המגלבים נדחסים למקלחת ואז פוצח מנוע הטנק הרוסי בשיר ודו תחמוצת הפחמן מהמפלט של המנוע ממלא את החדר והריאות משוועות לחמצן, הפה נפתח בעווית להיצמד לתקרה לנשימה האחרונה. עד שהכל דומם.

זהו זה אנחנו היהודים אוהבים להיות חלק מהעדר העירום.

רצים ביחד צפופים

עם מגלבים

מצליפים.

לא לפרוש

זה מסוכן.

אולי יהרסו לך בית.

הכל בגללך כי אתה קיצוני.

יהרסו את כל היישוב ואת כל היישובים.

רק בגללך כי בשעת לילה מאוחרת כתבת רגש שצף בך לרגע.

כעס כלפי סתם חייל חמוד שבא בפנים חתומות כי אמרו לו לסגור את חדרי ליבו. ולפנות.

והרוב הדומם כבר שכח. רצה לשכוח.

צריך להיות נורמלים.

לא יפה לחשוב על המוות.

ואי אפשר לחיות עם הרגשות והזכרונות .

והיו לא תהיה.

והיו לא הייתה.

אז מה, יצא לך לחשוב על פינוי ועל טילים בתל אביב?

ופתאום השואה, ואסור להשוות, קפצה לך לראש. טרבלינקה.

אסור

זה היה פעם.

והיום יש לנו מדינה וטילים ואטום.

והיום בשום מקום תחת השמש לא יעשו רע ליהודי.

ויזרקו אותו מהבית כי הוא יהודי.

כי יש לנו מדינה.

אז

תחיה את הרגע.

ואל תחשוב על המוות

זה לא בריא.

תשקיע במילואים תקבל דרגות משרות וכבוד מהמדינה.

ורק אל תתן לקיצונים האלו שכל היום פינוי וטרבלינקה בראש שלהם.

וגם סבתא שלי שמתה בימית

וקברו אותה בימית

והוציאו אותה מהקבר בשביל השלום.

כי ליהודים אסור אפילו לנוח על משכבם בשלום.

וגם שם חיילת נחמדה עם צמה ארזה לי את החפצים והרגשתי נורא חשוב.

ובגלל הסבתא ברוב חסדם נתנו לנו אישור להישאר.

כשאת כולם לקחו בכלובים.

שיטות של שרון לפני שלמד שעדיף ברגישות, כך לא שמים לב לנחישות.

וראיתי את הדחפורים שהורסים את קירות הבתים ופוצעים את ליבי. וחורטים כבציפורן שמיר בליבי את המראות.

והיה לנו דגל ניילון כזה עם מגן דוד. כחול, לא צהוב גלותי, כחול, כמעט כמו הים של ימית שפעם טבעתי בו, מרוב התרגשות כי פעם ראשונה ראיתי ים. והדגל הזה על הדלת נעוץ במסגרת נעצים סביב שלא ייפול והחיילת ההיא עם הצמה קיפלה גם אותו.

ועד עכשיו הוא מקופל.

אצל ההורים שלי בבוידם.

ואבא שלי 32 שנה מחכה לחיילת שתבוא ותתלה אותו שוב על הדלת בימית.

ואז גם הוא אולי ישוב וישיר את ההלל.

כי קשה לומר.

הלל.

אחרי שפינו אותו כי הוא יהודי.

במדינה יהודית

על ידי יהודים.

וגם היה לי מחנות (במלעל) שבניתי עם חברים שלי.

בחולות הצהובים.

וגם אותם הרסו.

החיילים המילואמניקים

ולקחו אותנו כמו פליטים במשאית יושבים על כל הרהיטים. משאית צבאית ואחרינו המשאית עם הגופה של סבתא שלי.

שאפילו לא הספקתי לבקש ממנה סליחה. על זה שפעם הורדתי לה בשובבות את המטפחת.

וכל העיר הגיע ללוויה.

כי המתנחלים לא עבדו, היו כולם נצורים בעיר. מחכים לפינוי "הגואל"

ובכיתי כי רציתי לפגוש אותה רק עוד פעם אחת סבתא יקרה שלי. אבל אז בלע אותה החול הזהוב הרך והאין סופי. שבא לך תמיד להיבלע לתוכו. וללכת יחף ולחוש את החום הנעים הזה נצמד לאצבעות הרגליים. ובדיונה להישכב לעצום עיניים ופשוט להתגלגל.

חיילים חמודים

וחיילות.

ויש לי בעיה של זכרון.

ואני שכחן אבל יש דברים שלא שוכחים.

וילדים זורקים אבנים. כי לא נותנים להם לדבר.

כי אסור.

כי אולי יגידו מילה לא במקום.

ובכלל כל דבר צריך שההנהגה תכריע.

ויש גדולי דור

ומי אתה בכלל שתחשוב את עצמך למשהו

לייצור חושב.

אתה צריך להיות חייל של ההנהגה.

כי המדינה מאוד כועסת.

ומסוכן להסתבך איתה.

היא עלולה שוב להרוס לנו בתים.

ונתנהג יפה ואולי אז לא.

וגם נגנה הכי חשוב לגנות ילד שהוא דור שלישי בהתנחלויות.

הוא עוד יחשוב שזה הבית שלו לנצח.

ומה פתאום הוא מעיז להגן על ביתו כמו שעושה כל אזרח נורמלי במדינתו.

ואז מה אם הוא כועס כואב ודואב?

תבין אתה עוד יכול לפגוע, ובוגי "הימני" ייעלב ויכעס.

ואז הוא ישלח את היס"ם להרוס זוּלוֹת של חיילים תושבי יצהר.

טוב, להם מותר להרוס כי  הם חיילים מתנחלים.

לא כאלה אמיתיים שצריך לכעוס כשנוגעים להם באוהל.

תשמע נער צעיר,

זה גיל לא פשוט, יש יצר חזק,

ואתה לוקח יותר מדי אישי.

ואסור להביע רגש במיוחד כשזה קשור להריסת בתים שהמדינה הורסת.

תבין הם לא מתכוונים

והם רק חיילים

והמח"ט.

ונגנה אותך ונספר לכולם שאתה "עשב שוטה"

עשב כזה שגדל בגינה ומנסה להשתלט על ערוגת הפרחים היפה. עשב שחייבים לעקור.

עם חרמש ומגן על העיניים שלא יחדור ללב.

ונספר לכולם שזה מיעוט קטן, צ'יק צ'ק חירמוש קל והכל יירגע.

קשה לך?

לא מבינים אותך

ובא לך לשבור מוסכמות?

תשמע יש דברים אחרים שלא מגַנים עליהם.

ואז אתה לא נחשב עשב שוטה.

אפילו שאתה נראה כזה עם שיער לא גזור וכמה נזמים בפופיק,

צ'ינגלה פה ושם

קפיצות  לים בשבת, כי חייבים להתאוורר במועדונים, בעיר.

רק תכבד אותנו ואל תיסע מתחת האף בשבת. שלא נראה ולא נשמע, לך ברגל לש.ג.

ושם תצא לדרכך בשבת, כי פשוט מחניק לך כאן.

אז כולם יחבקו אותך ויאהבו אותך, לך על זה.

ככה זה אצל המתנחלים.

מן באג כזה.

כי פה זה יישוב תורני..

ויש לי גם גוש גדול שמחניק לי את הגרון

מכפר מימון

שרוצה לצאת

ולא יצא מעולם.

עדיין.

ואולי יגיע הזמן

לכתוב וייקל לי.

וכפר מימון

זה כאן ביצהר.

עכשיו.

ואותם אנשים

יקרים

עושים

אותם

טעויות.

כאילו לא היו דברים מעולם.

ואולי לא היו הדברים מעולם.

והכל חלום.

ויותר ממה שכתוב יש בליבי.

וצוחק אני ברחובות.

כי אם לא אצחק

אתפרק

לרסיסים.