הסכם עם אלוקים במרפסת

הסכם עם אלוקים במרפסת

"ליל הסדר ואני לבד. אני מסתכל מסביב ורואה את כולם – עם ההורים, עם בת הזוג, עם האחים. כל אחד עומד על המרפסת עם מישהו. זה שבר אותי". כך מתאר דוד, דוקטור לחקר המוח ועולה מצרפת, את רגע השבירה שלו בשיא מגפת הקורונה. לקראת ימי התשובה הוא משתף בכנות נדירה איך דווקא התסכול והמשבר העמוק סללו עבורו את הדרך לחיבור שכל כך חיכה לו, דווקא בלב תל אביב.

ליל הסדר בשיא סגרי הקורונה. בזמן שמכל המרפסות בשכונת נחלאות הירושלמית בוקעים קולות של משפחות, זוגות ואחים ששרים יחד "מה נשתנה", דוד ק. עומד במרפסת שלו לבד לחלוטין. עולה חדש מצרפת שמשפחתו נותרה הרחק מעבר לים, הוא צופה בשמחה של אחרים ומרגיש איך משהו בתוכו נסדק. אחרי שנים של שמירת מצוות קרה וטכנית, דוד מצא את עצמו כועס באמת על ריבונו של עולם, ומתוך התסכול הזה הציב לו אולטימטום נדל"ני בלתי אפשרי כתנאי להמשך הקשר.

ממעבדת המוח לאופנוע ההצלה

דוד ק. (41) אוחז בקורות חיים שעלולים להיראות במבט ראשון כמעט סותרים. ביומיום הוא בכלל חוקר מוח בהכשרתו, עם תואר שלישי שסיים בצרפת, שעשה עם עלייתו ארצה הסבה מקצועית למדען נתונים בתחום הבינה המלאכותית. כשהוא לא מנתח מספרים ואלגוריתמים, הוא קופץ לזירות חירום כמתנדב ב"איחוד הצלה". הוא עולה ותיק, כבר עשור בישראל, רווק שמחפש את החצי השני שלו. כיום הוא לומר בכולל "ראש יהודי" שנמצא בישיבת מעלה אליהו. 

הסיפור שלו מתחיל בצרפת, בבית חילוני לחלוטין של הורים גרושים. יהדות הייתה אז מושג רחוק, כמעט תיאורטי. "בקושי ידעתי מה זה יום כיפור", הוא נזכר. "ידעתי שיש משהו כזה ושצריך להגיד סליחה פעם בשנה, כמו גוי, אבל שום דבר מעבר לזה. לא היה בזה שום עומק. הייתי ילד שלומד בבית ספר רגיל, בלי חברים יהודים בכלל".

תשובה של שכל, בלי טיפה של רגש

הכל השתנה כשהיה בן 12. סבו חלה, ואמו, שהתקשתה לתמרן בין הטיפול באב החולה לבין ההשגחה על דוד בימי החופש הגדול, חיפשה פתרון. באותו זמן היא השתתפה בשיעור שבועי של תנועת חב"ד. כשהרבנית הציעה לה לרשום את דוד לקייטנה שלהם, התגובה הראשונה של האם הייתה לסרב בתוקף. "מה פתאום? אנחנו אוכלים חזיר בבית, אין שום קשר בינינו לקייטנה של חב"ד", אמרה אז. אבל הרבנית התעקשה והבטיחה שאם הילד לא יאהב, הוא פשוט לא יחזור.

הוא חזר, ועוד איך. "היה שם מדהים", הוא מספר. "האנשים היו כל כך חמודים ועוזרים. ככה, פתאום, פגשתי את היהדות".

התהליך היה איטי ונמשך שנים. דוד ביקש לעבור לבית ספר יהודי, ובהמשך התחיל להכניס בשר כשר הביתה. "זה לא שהיו לנו שני מטבחים", הוא מדייק את רמת שמירת המצוות של אותם ימים, "זה היה סוג של 'פריסטייל'. הכל היה באותו תנור, פשוט לא באותה צלחת".

למרות הצעדים המעשיים, משהו בפנים נשאר כבוי. היהדות של דוד הצרפתי הייתה מתמטית, מחושבת. "זה לא התחבר לי בלב. ידעתי בראש שזה הכיוון הנכון. ראיתי שיהודים שומרים כשרות, והבנתי שאנחנו בכל מקרה שונים – גם הגויים אומרים לנו שאנחנו שונים – אז אמרתי לעצמי 'אם אנחנו שונים, בואו נהיה שונים כמו שצריך'. אבל זה לא היה מחובר מבפנים".

במשך שנים חי דוד בפיצול. בבית הקפיד יותר, אבל בחוץ הרשה לעצמו גמישות. שמר מצוות כי ככה צריך, כי זו האמת ההיסטורית, אבל הלב נשאר מחוץ למשוואה, מחכה למשהו שיצית אותו.

ריקודים במכון מאיר, דמעות במרפסת

הנקודה שבה החומה השכלתנית של דוד התחילה להיסדק – הפעם לטובה – התרחשה כשהיה בן 25. במהלך חופשה בישראל, הוא הגיע לתפילה ב"מכון מאיר" בירושלים. "הייתה שם תפילת קרליבך, כולם שרו ורקדו, וזה פשוט פגע לי בלב בצורה טובה", הוא משחזר.

"תמיד התחברתי לרעיונות האלה של חיבור בין רוח למעשה, אפילו בלי לדעת שיש לזה שם אידיאולוגי. פתאום ראיתי אנשים שחיים גם בעולם התורה וגם בעולם החול, מתפרנסים ועובדים אבל חיים חיי קודש. הבנתי שזה בדיוק הרצון שלי".

בגיל 30, כשהוא חמוש בתואר דוקטור מהמעבדה בצרפת, דוד עשה עלייה. הוא התמקם בירושלים, העיר שכל כך אהב, נכנס לדירת שותפים עם ישראלים כדי לשבור את מחסום השפה, והרגיש שהחיים מתחילים להסתדר על המסלול הנכון.

ואז הגיעה הקורונה.

המגפה תפסה אותו בנקודה הפגיעה ביותר. אמו נשארה בצרפת, במציאות רפואית מחרידה שבה קשישים שחלו אפילו לא פונו לבתי החולים, והחרדה לגורלה כרסמה בו יום-יום. בירושלים, הריחוק החברתי הפך עבורו לבידוד מוחלט.

נקודת השבירה הראשונה הגיעה ממש עם פרוץ המגפה, בליל הסדר. "עשיתי את החג לגמרי לבד", הוא מתאר. "היה אז את הקטע שבו כולם יצאו למרפסות לשיר 'מה נשתנה'. יצאתי למרפסת שלי, ואני מסתכל מסביב ורואה את כולם – עם ההורים, עם בת הזוג, עם האחים. כל אחד עומד על המרפסת עם מישהו, ורק אני לבד. זה שבר אותי. זה היה פשוט קשוח".

המשבר הנפשי והבדידות רק הלכו והעמיקו ככל שהתקופה התארכה. עוד לפני הקורונה, חבריו הקרובים התחילו להתחתן ולעזוב את ירושלים, והתהליך הזה הואץ משמעותית תחת צל המגפה. אומנם נשארו לו חברים טובים שהזמינו אותו לשבתות ושידע שהוא יכול לסמוך עליהם – "אני באמת מודה להם עד היום, אני לא יודע איפה הייתי בלעדיהם", הוא מדגיש – אך בשל ההגבלות, היה הרבה יותר קשה להגיע לשיעורי תורה, להשתתף בשבתות קהילתיות ולהרגיש חלק מחיי הקהילה.

כשראה שעוד ועוד אנשים עוזבים את העיר, החליט לעבור לגור לבד בדירה בנחלאות. בדיעבד התברר שזו הייתה דירה עם הרבה מאוד עובש, ולכן החיים שם לא היו פשוטים. במקביל, גם השמירה הקפדנית על ההלכה החלה להתרופף. הלב שהיה רחוק מלכתחילה, התרחק עוד יותר.

"התחלתי להיות פחות מקפיד. פחות החמרתי על זמני כניסת שבת, פחות עניין אותי איזו השגחת כשרות יש למסעדה", הוא מודה בכנות אמיצה. "היו לי הרבה שאלות בראש. הייתי צריך כוח, ובאמת כעסתי על בורא עולם. זה לא היה מצב של 'הכל בסדר והכל לטובה'. הייתי מתוסכל, אמרתי לו 'נו, די כבר, חלאס'. הרגשתי ששום דבר לא עובד".

אולטימטום נדל"ני לבורא עולם

אחרי שסיים הכשרה מקצועית נוספת שעשה, מצא דוד עבודה חדשה בתל אביב. בשלב הזה, ההורים שלו כבר היו שם, והוא הרגיש שכמעט הכול מכוון אותו לעבור לתל אביב. בשיאו של הצורך בוודאות, דוד פנה לקב"ה ישירות.

"החלטתי לעשות 'דיל' עם בורא עולם. אמרתי לו ככה: 'אני עובר לתל אביב רק אם אני מוצא דירה שעונה על תנאים כמעט מטורפים. אני רוצה דירה בשכונה טובה אבל במחיר זול. אני רוצה חלונות ענקיים שייכנס מהם המון אור, ואני רוצה חדר אמבטיה קטן כדי לא לבזבז על זה שטח. התנאי הכי חשוב: על הגג של הבניין חייב להיות מבנה בתוך הקיר שבו אוכל לבנות סוכה'. והוספתי עוד תנאי – שאחתום על הדירה בדיוק ביום שבו מסתיים החוזה שלי בירושלים, בלי לבזבז אפילו חודש אחד של מעבר".

המציאות, או יותר נכון מי שמנהל אותה, החליטה לזרום עם הכל. "מצאתי בדיוק, אבל בדיוק, את הדירה הזאת", דוד מספר בחיוך. "עם החלונות הענקיים, בלי שיפוץ מיותר, ועם הנישה לסוכה על הגג. חתמתי על החוזה באותו יום בדיוק שבו יצאתי מהדירה בירושלים. באותו רגע אמרתי לעצמי: אוקיי, הבנתי. הוא רוצה אותי פה. אין מה להגיד. זה סימן ברור שהוא פשוט רוצה אותי בתל אביב".

אבל הניסיונות לא תמו. כשכבר עבר לתל אביב והתחיל את עבודתו החדשה, הבוס שהבטיח ללוות אותו כעובד מתחיל התנער לפתע מהבטחותיו ופיטר אותו. "זה היה רגע של הרגשה ממש לא טובה", הוא נזכר. "עשיתי קורס, התאמצתי בשביל למצוא עבודה חדשה, ובסוף גם זה לא עבד. אבל בדיעבד הבנתי שזה כאילו אלוקים אמר לי – קודם כל אני רוצה שתעבור לתל אביב, ולכן פיתיתי אותך שהטריגר יהיה עבודה חדשה. משם כבר דאגתי לך". ואכן, מהר מאוד דוד מצא עבודה יציבה וטובה בחברה שבה הוא עובד כבר שלוש וחצי שנים באושר רב.

מהשכל אל הלב: הלידה מחדש

המעבר לתל אביב התגלה כנקודת המפנה של חייו גם מבחינה רוחנית. זמן קצר לאחר המעבר, מכרה מירושלים הציעה לו לבדוק את קהילת "ראש יהודי" בתל אביב. "הגעתי לשם עם המון שאלות ומחשבות מהמשבר, אבל עם רצון אמיתי להשתפר וללמוד תורה באמת", הוא משתף. "נכנסתי לכולל של ראש יהודי והתחלתי ללמוד שם פעמיים בשבוע, שמונה שעות בסך הכל. התמקדתי בלימוד תנ"ך והלכה לעומק, וגם בכתבי הרב קוק, כוזרי ומסילת ישרים".

שם, בלב העיר החילונית ביותר בישראל, הדיסוננס שליווה אותו מאז צרפת נפתר. "בתל אביב נכנסתי הרבה יותר עמוק לעולם התורה. פה החיבור שלי ליהדות נהיה הרבה יותר חזק, חד משמעית. אם בצרפת זה היה שכלי, פה החיבור באהבה היה הרבה יותר טוב. מצאתי את המקום שלי".

כשאנחנו מדברים היום, לקראת ימי התשובה, מה המסקנה שלך מהמסע הזה? מה אתה אומר לאדם שקורא אותך עכשיו ונמצא בשיא של משבר, כשהכל מתפקשש לו?

"שאני מבין אותו. גם אני כעסתי על הקב"ה כשזה קרה. אבל היום אני מבין שאם לא היה לי את המשבר הקשה הזה בירושלים, בחיים לא הייתי עוזב אותה, כי אני אוהב אותה יותר מדי. הייתי חייב להגיע לתל אביב כדי להתקדם במה שרציתי ולמצוא את החיבור האמיתי שלי. לפעמים יש דברים קשים שצריך לעבור רק כדי לצאת למקום הרבה יותר טוב. הקדוש ברוך הוא עושה דברים כמו שצריך לעשות, גם כשצריך לעבור דרך קשה. הוא מנהל את המשחק הכי נכון".