מקן צרעות לחבל ארץ פורח: נוסחת הנס של צפון השומרון

במשך כמעט עשרים שנה, צפון השומרון היה חבל ארץ נטוש מיהודים שהפך דה-פקטו ל"עזה על מלא". אזור שגם לפני הסכמי אוסלו וההתנתקות התאפיין בנוכחות יהודית חלשה, הפך לאחר הגירוש למעוז טרור שבו שלטו חמושים ללא מפריע, וצעדות טרור הפכו למחזה נפוץ. כניסה של צה"ל לכפרים במרחב הפכה לאירוע מורכב שדרש כוחות מיוחדים וימ"מ, וכל סיור לווה מיד בירי. התוכנית המקורית של ההתנתקות יועדה למחוק את הנוכחות הישראלית באזור לחלוטין, לנעול את השער הצה"לי צפונית ליישוב שבי שומרון ולהשאיר את השטח כולו מאחור.

עשרים שנה אחרי, כמעט מתחת לרדאר של רוב הציבור ואפילו של התקשורת הימנית, המציאות התהפכה בבת אחת. אפילו גדולי המבקרים של הממסד בעולם ההתיישבות, מתבוננים במציאות החדשה כאן בהשתאות. תנופת התיישבות בלתי נתפסת שוטפת היום את צפון השומרון – מהלך שמתרחש במקביל לדחיפה התיישבותית ענפה גם בחבל בנימין, אך בולט במיוחד בצפון השומרון נוכח נקודת הפתיחה המורכבת. יישובים שחרבו עולים מחדש על הקרקע, ולצידם כבר הוקמו ארבעה או חמישה יישובים חדשים לחלוטין בעומק השטח, במקומות שמעולם לא ראו נוכחות יהודית. המספרים שמציגה המועצה מדהימים: בתוך פחות משנה כבר הוקמו שמונה יישובים חדשים, כאשר התוכנית הכוללת עומדת על הקמת 19 יישובים בצפון השומרון בלבד, ועוד כחמישה או שישה יישובים במרחבים נוספים.

כדוגמה קטנה כיצד ההתישבות שינתה את כל המאזן הבטחוני די להתבונן אפילו רק במקום כמו עראבה. במקום הזה רק לפני שנתיים-שלוש נדרש גדוד שלם כדי לפעול, כיום מי שיגיע למקום יראה רועה צאן יהודי בודד בחווה חדשה הסמוכה לעיירה הרצחנית הזאת ואין פוצה פה ומצפצף.

הפלא הזה, שהבשיל בשקט, לא צמח בוואקום. מאחורי הקלעים, מי שהשאיר את הגחלת לוחשת גם בשנים החשוכות ביותר וסירב לאפשר למערכת לנטוש את השטח, היו קומץ עקשנים. אנשי ישיבת חומש נאחזו בהר וסירבו לרדת, ובכך מנעו מהתוכנית המקורית של ניתוק מוחלט לצאת לפועל. הם אלו שהשאירו את הדלת פתוחה לנס שמתרחש כעת מול עינינו.

נוסחת השינוי: איך נולד נס

גם אם בתקופה שלפני בחירות נהוג להיזהר מחלוקת קרדיטים למפלגות פוליטיות, קשה עד בלתי אפשרי לנתק את הנס של צפון השומרון מפעילותו של הדרג הפוליטי. בסופו של יום, מי שידעו לאסוף את הרוח, החלוציות והעקשנות מהשטח ולנתב אותם לכדי החלטות ממשלה סדורות, חוקיות ומגובות, היו השר בצלאל סמוטריץ' ומפלגת הציונות הדתית, יחד עם יהודה אליהו ממינהלת ההתיישבות. הם לקחו את הדחיפה מהשטח ודאגו לייצר לה את המסגרת הממסדית הנדרשת כדי לתקוע יתד של קבע.

השינוי הזה נולד משילוב נדיר של שינויים מהותיים שחשוב לשים עליהם את האצבע. בראש ובראשונה קריסת הקונספציה הבטחונית: במשך שנים ארוכות שלטה בצה"ל התפיסה כי יש לשמור על הרשות הפלסטינית מכל משמר ולהימנע מכל צעד שעלול להחליש אותה. צריך לומר ביושר שתפיסה זו החלה להשתנות עם כניסתו של האלוף אבי בלוט לתפקיד, והבשילה במלואה תחת שר הביטחון ישראל כ"ץ, שלמעשה היה לשר הביטחון הראשון מאז ימי אוסלו שלא האמין באקסיומה של שימור הרשות הפלסטינית. התפיסה הזאת הובילה לכניסת צה"ל לפירוק מחנות הפליטים והתשתיות והוכיחה בבת אחת כי מפלצת הטרור שצמחה שם הייתה ניתנת לפירוק קל משנדמה היה תחילה.

אך מעבר לפוליטיקה ולפעילות הצבאית, המשוואה האמיתית שניצחה את הטרור היא הנוסחה הפשוטה של התיישבות וביטחון. המציאות הוכיחה שכאשר אין נוכחות יהודית רציפה, כוחות צה"ל נאלצים להיכנס לכפרים ממוגנים עד צוואר, לפעול נקודתית ולברוח – מה שאפשר לטרור להתרומם מיד מחדש. לעומת זאת, מרגע שמוקמת התיישבות יהודית, הצבא נדרש להיות נוכח במרחב באופן קבוע ורציף כדי לאבטח את הצירים והיישובים, ובכך הוא עוקב ומונע מראש כל ניסיון התארגנות של הטרור המקומי.

וכאן, במבט לאחור, חובה לתת את הקרדיט המלא לישיבה בחומש. במשך שנים ארוכות, כשהכל נראה חשוך וחסר סיכוי, אנשי חומש נתפסו בעיני רבים במערכת הביטחונית והממסדית כמטרד עקשני וכבזבוז משאבים. אך במבחן התוצאה, העקשנות הסיזיפית והבלתי מתפשרת שלהם היא זו שניהלה את האירוע וניצחה אותו. גם ברמה הרוחנית של החזקת הדגל, וגם ברמה הטכנית והמעשית ביותר: הנוכחות שלהם מנעה מצה"ל ליישם את התוכנית המקורית של ההתנתקות – לצאת מצפון השומרון ולסגור את השערים. הם הכריחו את הצבא להישאר בשטח, שמרו על המרחב פתוח, והמתינו בסבלנות לשעת הכושר ההיסטורית – כדי לוודא שברגע שהכוכבים יסתדרו, הפרי אכן ייקצר.

מאחורי הקלעים: אופרציה מוניציפלית של התיישבות

כדי להבין את גודל האירוע, צריך להציץ אל מאחורי הקלעים של מי שמבצע את זה בפועל בשטח – המועצה האזורית שומרון. מה שמצטייר מבחוץ כנס היסטורי ורוחני, דורש ביומיום אופרציה לוגיסטית ומוניציפלית חסרת תקדים, או כפי שמתארים זאת במועצה עצמה: "אופרציה מופרעת".

מערכת שלמה נרתמה למשימה לבנות יישובים יש מאין תחת לחץ זמנים אדיר. כל המועצה כולה, מרמת אחרון העובדים ועד לבכירים ביותר, גויסה למשימה ועבדה מסביב לשעון, כך שצוותי המועצה למעשה ויתרו לחלוטין על חופשת הקיץ שלהם כדי להעמיד את היישובים החדשים על הרגליים. האתגר הכלכלי הוא עצום: מכיוון שליישובים החדשים עדיין אין תב"ע מאושרת, אין תקציבי ממשלה מוסדרים. המועצה נאלצה לקחת הלוואות עתק ולחזר אחרי תורמים כדי לגשר על חוסר של עשרות מיליוני שקלים.

הביקוש מצד הציבור שובר את כל התחזיות, ומהווה תשובה ניצחת למי שטוען שהעם איבד עניין בהתיישבות. קמפיין שערכה המועצה הביא לפניות של לא פחות מ-4,000 משפחות מכל רחבי הארץ, שהתחרו על 200 מקומות פנויים בלבד ביישובים החדשים. הלחץ הזה דרש פתרונות מהירים – מהצבת קרוואנים של 60-90 מטרים עבור משפחות מרובות ילדים שעזבו בתים פרטיים ומרווחים, דרך פריסת תשתיות, ועד גיוס כוח אדם מהיר שכלל אפילו הבאת גננות מעפולה שייסעו יום-יום כדי לפתוח את שנת הלימודים בגנים וקדים המחודשים.

כהערת אגב אני לא מתאפק לכתוב שהמציאות הזו מציפה פער כואב בין מועצת שומרון, שמתפקדת כחץ חלוצי ואידיאולוגי הדוחף להתיישבות, לבין רשויות אחרות (כמו בגליל, למשל) שמסתפקות לרוב בניהול מוניציפלי שוטף ו"שקט תעשייתי". נותר רק לתהות מתי נזכה לראות הנהגה מקומית נחושה ויוזמת כזו גם במאמצים לייהוד הגליל. 

קול מהעבר והעתיד: קדים ושורשי הביטחון

מי שמחבר באופן המצמרר והעמוק ביותר בין העבר לעתיד, ובין כאב הגירוש לפלא ההתחדשות, הוא עוגן דרורי. דרורי, ארכיאולוג במקצועו ואדם שאינו חובש כיפה, גורש מקדים לפני 21 שנה בהיותו בן 28. משפחתו הייתה הראשונה להקים את היישוב, והאחרונה להיעקר ממנו.

במשך שנים נשא עוגן את כאב השקר התקשורתי והממסדי. "אומרים לי 'אבל לא הייתה התנגדות בקדים, עזבתם מרצון'. איזה מרצון? אף אחד לא היה איתנו בחצי השנה האחרונה," הוא מתאר בכאב ומוסיף כיצד הצבא התייחס לתושבים כאל מחבלים בחודשים שלפני העקירה, וכיצד – בסמליות מהדהדת – כוחות הביטחון גררו אותם על הרצפה והוציאו אותם בכוח בערב תשעה באב. אף כלי תקשורת לא נכח שם כדי לתעד את רגעי השבר הללו.

מתוך כאב הגירוש, דרורי משרטט קו ברור בין הרפיסות הממסדית והצבאית שאפיינה את ימי העקירה, לבין שינוי התפיסה ההכרחי כיום. הוא מתאר מציאות שבה המערכת הפנתה עורף להתיישבות: החל מהוראות שמנעו להשיב אש לעבר מחבלים שירו מג'נין מדי יום, דרך קצינים שהתייחסו למתיישבים כאל מחבלים חסרי זכויות, ואפילו עד הנהגת המתיישבים של אותם ימים שהרימה ידיים ושאלה פשוט כיצד הם מעדיפים לעזוב. בעיניו, ההתקפלות והבריחה לא רק ששברו את רוח העם והפכו את צה"ל ל"צבא הגירוש", אלא גם הוכיחו כי נסיגה אינה קונה שקט – היא רק מקרבת את קו האש. החזרה הנוכחית אל צפון השומרון מסמלת עבורו את התיקון האסטרטגי העמוק ביותר: המעבר מתפיסה של חולשה, הכלה ופיוס מול הטרור, לתפיסה של עמידה איתנה שבה הנוכחות על הקרקע והגנה עיקשת על ההתיישבות מהוות את הערובה האמיתית היחידה לביטחון המדינה.

התרומה הגדולה ביותר של דרורי לשיח הנוכחי היא פירוק משוואת ה"התיישבות שווה סכנה", מתוך תפיסת ביטחון אמיצה ומפוכחת. כששואלים אותו איך הוא מצדיק ישיבה במקום כה מסוכן, הוא חושף סיפור אישי מטלטל. דרורי חווה על בשרו מאות אירועי טרור, מזריקות אבנים ובקבוקי תבערה ועד ירי קליעים בדרך לבית הספר בג'נין. אך כשהוא מונה את 11 הפיגועים הקשים ביותר שבהם נכח ונפצע, הרשימה מרסקת את הקונספציה: הפיגוע הראשון ב-1994 היה בעפולה, סמוך לאוטובוס בו נרצחה ילדה משכבתו; לאחר מכן נפצע בפיגוע המשולש במדרחוב בן יהודה בירושלים, ובפיגועים בצומת מגידו, בצומת כרכור ובצומת מי עמי. "אתם מבינים מה אני אומר?" הוא מטיח במי שמדברים על סכנות ההתיישבות, "זה לא משנה איפה אתה... I rest my case". הטרור מכה היכן שיש יהודים, וההתקפלות אינה מביאה ביטחון אלא רק מקרבת את קו החזית לעפולה, לירושלים ולבאר שבע.

החזרה הפיזית לקדים לאחר שני עשורים הציפה בו רגשות מעורבים. בטקס החזרה המרגש, הוא העניק את "מגילת האזרח" של מייסדי קדים לדור הממשיכים החדש, ומסר לראש המועצה את המכתב האחרון שהקריאו המגורשים. "הסתובבתי שם אחרי הטקס ונפל לי האסימון הסופי," הוא מודה בכנות כואבת. "זה לא הבית שעזבת. יש לך את הזיכרונות, החוויות, אבל אין לך את האנשים שהיו... הרוב נפטרו." ובכל זאת, מבעד לקושי האישי ולעובדה שהיישוב החדש כבר שייך לדור אחר, ההכרה ההיסטורית חזקה מהכל. הנאום המרכזי שנשא בטקס החזרה לקדים טלטל את כל המשתתפים ובעיקר נסך כוחות למתיישבים החדשים שהגיעו. 

"אמא, זה השעה ליישב את הארץ" – הקפיצה אל המעבר לשכל

אבל המנוע הגדול ביותר לשינוי לא מגיע מהחלטות ביטחוניות או מדיניות, אלא מהחלטה בלתי נתפסת של משפחות בודדות. טליה כהן, אישה דתית לאומית מפרדס חנה, בת 43 ואם לשבעה ילדים, מתארת מסע תודעתי עמוק שעוקף כל טיעון רציונלי. היא, עובדת עם נערות בסיכון, ובעלה, עורך דין עצמאי, חיו את החלום הישראלי הנוח בפרדס חנה. "היה לנו הכל סבבה," היא משתפת, בתיאור שעשוי להישמע מוכר לכל תושב עיר מבוססת. "יש לנו בית מדהים שבנינו לפני ארבע שנים... במו ידינו, היינו הקבלנים של עצמנו... בית חלומות." החיים, כפי שהיא מתארת, היו "דבש" – במרחק יריקה ממקס סטוק, הכל במרחק הליכה, והים במרחק 10 דקות נסיעה.

את ההצעה לחזור לצפון השומרון היא דחתה על הסף. "אני גדלתי בשומרון ואני מאוד חרדה, היינו בכל הפיגועים…" היא נזכרת בחיוך מריר. "חברה שלחה לי במפה את איפה זה ממוקם, אמרתי לה: תודה רבה, לא בשבילי, וסגרנו את האירוע."

אבל אז הגיע ביקור אחד בגנים, ששינה את הכל. "הגענו, ונכנסנו לגנים, וראינו דגלי ישראל, וראינו ילדים מתרוצצים, ואתה לא יכול להישאר אדיש לדבר הזה," היא מספרת. היא מודה שמדובר בהחלטה שאינה הגיונית בעליל, בייחוד כשהדבר דורש לעבור לקרוואן של 90 מטרים ללא תשתיות בסיסיות, עבור משפחה בת תשע נפשות. "חזרנו מעורבבים הביתה... אמרנו: זה לא הגיוני. אין פה היגיון. יש לנו עבודות, יש לנו בית, שבעה ילדים... הכל מאורגן."

ההפתעה הגדולה ביותר הגיעה מכיוונם של הילדים – נערים שהדריכו בתנועות נוער והיו מעורבים עמוקות בקהילה המקומית בפרדס חנה. כשטליה ניסתה לסגת מההחלטה מתוך חרדה, היו אלה בניה הגדולים שעצרו אותה: "'אמא, זה עכשיו האירוע, זה הזמן, זה השעה, אין מצב שאת חוזרת בך, אנחנו עוברים ומיישבים את ארץ ישראל'." 

היא מתארת את הרגע שבו הם עברו את המחסום עם משאית ההובלה שבו אחד מבניה צעק בגאווה: "אני שומרוני!"

הראיון עם טליה נקטע לפתע בקריאות התרגשות ושמחה – הוריה, שניסו להניא אותה מהרעיון המטורף והמנותק, הגיעו במפתיע לביקור ביישוב החדש. "באו לראות גאולה," היא צוהלת, ומסכמת במשפט אחד את מהות התנועה ההתיישבותית החדשה שקורמת עור וגידים בצפון השומרון: "זה לא ההיגיון, זה מעבר להיגיון". ההחלטה לעזוב הכל נובעת, לדבריה, מההבנה שלאחר ה-7 באוקטובר "זה אירוע של עם ישראל," בניסיון לייצר "רצף טריטוריאלי משוגע" בין צפון השומרון לבקעה ולירושלים.

המבט קדימה והאתגרים שנותרו

אך למרות הפריחה המהירה ותחושת הנס שנישאת באוויר, המציאות בשטח עודנה מורכבת והאתגרים הגדולים עדיין לפנינו. עיקר תנופת ההתיישבות הנוכחית מתבצעת בתוך הגבולות הצרים של שטחי C, אשר בצפון השומרון מהווים רצועות צרות ומוגבלות למדי. הדרג הפוליטי וראשי ההתיישבות אמנם השכילו לדחוף נקודות חדשות כמעט לכל פיסת קרקע אפשרית במרחב הזה, אך עתודות הקרקע הללו אינן מהוות את רוב השטח, וספק אם יוכלו להחזיק מעמד לאורך זמן ללא התרחבות.

במקביל, צריך להסתכל נכוחה גם על המציאות הביטחונית. השקט היחסי ששורר כעת נובע במידה רבה מההלם של הצד הערבי. מי שהקדישו שנים כדי להפוך את צפון השומרון לדגל ההתנגדות והטרור, מתקשים לעכל את המהפך הגיאוגרפי והתודעתי שהתרחש מול עיניהם בתוך שלוש שנים בלבד. אולם ההלם הזה צפוי להתפוגג. ברגע שגורמי הטרור יתארגנו מחדש ויבינו את המרחב החדש, הלחץ יחזור. השלב הבא והבלתי נמנע של המערכה הזו ידרוש התמודדות במרחבי שטחי A ו-B – תהליך שכבר החל לקרום עור וגידים הרחק מעין המצלמות, כאשר ישיבת חומש כבר התקדמה ויושבת כיום הלכה למעשה בתוך שטח A.

בסופו של דבר, הסיפור של צפון השומרון מספק אולי את התשובה המוחצת והמוחשית ביותר לוויכוח הישראלי ארוך השנים. הוא מוכיח כי משוואת "התיישבות שווה ביטחון" אינה רק סיסמה אלא מציאות מבצעית. מרגע שנוכחות יהודית מחייבת את צה"ל לשהות בשטח באופן רציף, הטרור מאבד את החמצן ואינו יכול להרים את ראשו. החלוצים העקשנים מחומש שלא ויתרו גם כשהיה חשוך, החוזרים שנושאים את צלקות קדים, ומשפחות עירוניות מבוססות שעוזבות הכל לטובת קרוואן על הר חשוף – כולם יחד משרטטים מחדש לא רק את מפת ההתיישבות, אלא את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. הנס כבר כאן, אך המבחן האמיתי של נצחיותו רק מתחיל.