להקריב את הנפש • לקראת שבת לפרשת ויקרא

בתשרי אנו מתעסקים הרבה בתשובה על חטאי העבר, בחינת קרבן חטאת, אבל בניסן אנו מרגישים שהכל מתחיל ממש מחדש, אביב פורח בפעם הראשונה וביכולתנו לצאת מכל המיצרים ולהיות צדיקים גמורים שנשמותיהם נקרבות כליל על המזבח, כקרבן עולה לה'

בפרשת ויקרא אנו נכנסים עמוק לעולם הקרבנות, עולם גדוש בפרטי פרטים של הלכות. כמובן, הקרבן אינו מסתיים בצד המעשי הטכני, אלא חייב להיות מלווה בתהליך נפשי פנימי ועמוק, כמו שנפסק להלכה שהקרבן אינו מכפר לחוטא אלא בצירוף תשובה (וכל מצות התשובה והוידוי נאמרה בתורה בהקשר זה של הקרבן). כך אנו רואים גם בדברי הנביאים, שכאשר הקרבן אינו מבטא התקרבות אל ה' ומצוותיו אז ה' מואס בו, "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'"! אנו מתפללים בכל יום שנזכה לחדש את עבודת הקרבנות הממשית בבית המקדש, במהרה בימינו, אך בינתיים ננצל את הזמן לעסוק במשמעות הפנימית של העבודה.

בין עולה לחטאת

בקרבנות הבאים לכפרה יש שני סוגים ראשיים: העולה והחטאת. אמנם הרמב"ם מונה ארבעה סוגי קרבנות – עולה, חטאת, אשם ושלמים – אבל השלמים אינם באים לכפרה (והם קובעים מקום חשוב לעצמם), ואילו את האשם ניתן לראות כסוג של חטאת. הדבר בולט בקרבנות הציבור, שבהם אין קרבן אשם כלל, וכמעט אין קרבן שלמים. גם בקרבנות היחיד, רוב קרבנות החובה הם חטאת ועולה, שלפעמים גם באים ממש יחד, כמו בפרשתנו: "שני בני-יונה... אחד לחטאת ואחד לעולה" (ממש זוג יונים...).

נפתח בהשוואה פשוטה בין קרבנות העולה והחטאת: החטאת באה כחובה על חטא. אמנם מדובר בחטא בשגגה, אבל אלו חטאים ממש 'כבדים', כמו שמפרשים חז"ל: כל חטא שחייבים עליו במזיד עונש כרת, מביאים עליו בשוגג קרבן חטאת. למשל, אדם ששכח שהיום שבת ועשה מלאכה האסורה בשבת, חייב חטאת, וכן אדם שעבר בשוגג על חטא גילוי עריות.

לעומת החטאת, שמביאים רק כאשר מתחייבים, ואי אפשר להביאה כנדבה, הרי העולה יכולה לבוא גם כקרבן של נדבה גמורה. אמנם גם בעולה יש ממד של כפרה, כמו שכתוב בתחילת הפרשה "ונרצה לו לכפר עליו" (ולכן צריך להתוודות על העולה), אבל זו כפרה על חטאים הרבה יותר 'עדינים' – כמו ביטול מצוות עשה (כמו שמפרש רש"י) ואף על חטאים הנעשים במחשבת האדם (כמו שמביא הרמב"ן). בכל מקרה, חז"ל מגדירים את העולה כ'דורון', כאילו האדם נותן מתנה לה'.

ומבחינת צורת ההקרבה: העולה כשמה כן היא, עולה בשלמותה למעלה – לא רק דם הבהמה נזרק על המזבח אלא גם כל האברים נשרפים על-גבי המזבח. הכל, 'כליל', עולה ונשרף "לריח ניחוח לה'" (מלבד עור הבהמה). לעומת זאת, בחטאת רק חלק מסוים נשרף על המזבח – 'האימורים' דהיינו החלבים וכמה חלקים פנימיים (כמו שמפורט כמה פעמים בפרשה) – ואילו האיברים ניתנים לכהנים לאכילה. אמנם בנוגע לדם הקרבן, התמונה קצת הפוכה: בעולה הדם נזרק בשני מקומות בתחתית המזבח, ואילו את דם החטאת נותנים על כל אחת מארבע הקרנות בראש המזבח, ויש גם "חטאות פנימיות" שדמן ניתן על מזבח הזהב הפנימי ועל הפרוכת, עד החטאת הפנימית ביותר ביום הכיפורים שמביאים מדמה אל קדש הקדשים!

העולה – עלייה ובטול

קרבן העולה מבטא תנועה נפשית של עלייה כלפי מעלה, האדם עולה אל ה'. בלשון החסידות, מדובר בשיא של בטול. אולי עד עכשיו שמתי את עצמי במרכז, אבל כעת אני עולה מהתודעה הזו אל תודעה גבוהה יותר, שבה האישיות שלי עולה ומתבטלת במקורה האלוקי, כאשר אני מכיר בכך ש"האין האלוקי" הוא הקיים באמת וכל הישות שלי בטלה כלפיו, עולה ומתאיינת ואין לה קיום נפרד בפני עצמה.

אמנם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ועם כל עליה והתבטלות של הצדיק הכי גדול יש צורך לכפר ולנקות את הפגמים והחטאים, כאשר כל פעם נחשף פגם יותר עדין ויותר דק (שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה). כך אנו יכולים לתאר לעצמנו צדיק גדול שמביא קרבן עולה ומתוודה על כך שלא פיזר מספיק לצדקה, או על כך שעלתה לו איזו מחשבה לא טהורה (אפשר להזכיר למשל את הסיפור על רבי אלימלך מליזנסק שפעם אחת מצאו אותו עושה תשובה מעומק הלב על כך שבהיותו תינוק ציער את אמו כשהניקה אותו...). אבל הכל נכלל במגמה הכללית של בטול, שבא מתוך נדבה והתלהבות קודש כאשר האדם טובל בים הנפלא של האלוקות ובטל בו לגמרי. בקיצור, האדם נותן את עצמו, כל כולו, כדורון-מתנה אל ה', כמו בביטוי המופלא של חז"ל שנשמות הצדיקים, "אִשֵּי ישראל", מוקרבות על המזבח של מעלה.

כיון שהעולה עולה כליל על המזבח, אין עיסוק מפורט בדם הקרבן כמו בחטאת. אמנם "הדם הוא הנפש" אבל כיון שממילא הכל עולה, מתבטל ומתכלל, אין מקום לטיפול פרטני מיוחד בנפש החוטאת, העיקר לעלות ולהשרף באהבת ה', כדברי המשורר "ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".

החטאת – שפלות

דוד המלך אומר על עצמו "והייתי שפל בעיני" – שפלות חיובית כלפי ה'. ניתן לחשוב שהשפלות הזו היא היא הבטול שהוזכר קודם, ובאמת פעמים רבות מוזכרים שני המושגים הללו יחד כמלים נרדפות לאותו עניין. אך אם נדייק נראה שלפנינו שני סוגים שונים – ואפילו קצת מנוגדים – של עבודת ה':

בעבודת הבטול האדם עולה כלפי מעלה, מתבטל באור האלוקי הטוב, 'מעתיק' את תחושת הקיום שלו אל ה' וחי בתחושה של "קרבת אלקים". לעומת זאת, בעבודת השפלות האדם מרגיש היטב את עצמו במצבו הירוד והמרוחק מה' ומאורו הטוב, למטה-מטה... מצד עצמי, אני נמצא במצב שפל, נמוך וירוד מאוד, כל כך רחוק מה' יתברך. כולי אחוז בסבך, הולך על-פי תהום פעורה, וגם אם אני מצליח להחזיק את עצמי בשיניים ולא ליפול אל תוך התהום של החטאים הכי חמורים, הרי אני מודע מאד למצבי המסוכן, על גשר צר מאד. השפלות היא תחושה קיומית של היותי נזקק ותלוי לגמרי ברחמי ה' העצומים, שגם בהיותי כה רחוק הוא תומך בי ונותן לי יד באשר אני שם. אולי שמעתי על האידיאל הגדול של בטול-האני, אבל מה לעשות שאני עצמי בהחלט חש את הקיום שלי כדבר מאד ממשי – וזה עצמו מעצים את תחושת השפלות שלי, כמה אני רחוק מהבטול.

כאשר נכשלתי, חלילה, בחטא חמור כמו חילול שבת, אמנם הדבר היה בשוגג אבל אם הייתי מספיק רגיש, מספיק בטל לה', לא הייתי נכשל בזה. דווקא השגגה מעידה עד כמה אני רחוק באמת ויכול להכשל בחוסר תשומת-לב (כנראה שלא מספיק חשוב לי). לכן, כשאני עושה תשובה עלי להביא קרבן חטאת, שמבטא את מצבי השפל. בחטאת אינני יכול להקריב את כל האיברים על המזבח, אני יודע שהמציאות שלי כפי-שהיא אינה עולה ובטלה כלפי מעלה. בכללות, אני עדיין רחוק ושפל. אבל מתוך המקום השפל שלי אני פונה אל ה' ומבקש כפרה. לכן אני נותן תשומת-לב מרובה לדם הקרבן – "הדם הוא הנפש" והוא כח-החיים שבי, שבו צריך לטפל לפרטי פרטים. במובן מסוים, יש גם יתרון לעבודת השפלות, קרבן החטאת, על פני עבודת הבטול, קרבן העולה – כיון שכך נחשפת ההצטרכות וההזדקקות שלי בכל עומקה, כמשהו קיומי שאי-אפשר בלעדיו, ולכן דם החטאת מקבל טיפול מיוחד ויכול להגיע אל הקודש פנימה, ואף לפני-ולפנים, לטהר את הפגמים הכי עמוקים.

אי אפשר בלא עולה ואי אפשר בלא חטאת, אך נסיים במעלתה של העולה. פרשת ויקרא פותחת בקרבן העולה, והדבר מתאים לכך שפרשה זו נאמרה בראש-חודש ניסן (לאחר חנוכת המשכן), וגם נקראת בתורה בסמוך לראש-חודש ניסן. בתשרי אנו מתעסקים הרבה בתשובה על חטאי העבר, בחינת קרבן חטאת, אבל בניסן אנו מרגישים שהכל מתחיל ממש מחדש, אביב פורח בפעם הראשונה וביכולתנו לצאת מכל המיצרים ולהיות צדיקים גמורים שנשמותיהם נקרבות כליל על המזבח, כקרבן עולה לה'.

על פי המאמר 'שני השעירים' בספר תום ודעת