מי אחראי לבטחון? הצבא, המשטרה או אולי האזרחים?

[caption id="attachment_15002" align="alignleft" width="135" caption="יהושע הס - תנועת דרך חיים"]



זמן של אי וודאות, מטבעו, מעלה אל מעל לפני השטח תהליכים נסתרים. יהושע הַס סוקר כאן שורה של תופעות ואירועים, ומנסה לבדוק להיכן הם מובילים. מי אחראי לביטחון היהודים ביו"ש, ולאן העסק מתגלגל?
הצטברות האירועים וההכרזות לקראת "ספטמבר", קרי – ההכרזה הערבית על מדינה באו"ם, שהיא לא כל כך משמעותית; וההכרזה שלהם על צעדות "לא אלימות" כשכולם מבינים למה הכוונה, שהיא הרבה יותר מטרידה; מצביעה על צבירת תאוצה של תפיסה ציבורית חדשה ביחס לביטחון, תפיסה ציבורית שאך לפני זמן קצר הייתה נראית רחוקה מאד.
כל אחת מהתופעות שנתייחס אליהן כאן ניתנת להסבר בפני עצמה. ההצטברות שלהן יחד נותנת תמונה שונה במקצת של המציאות.
צריך לזכור, שהדברים נכתבים יומיים לפני התאריך עליו מצביעים הערבים כתאריך הקובע. איש אינו יודע כיצד יתפתחו הדברים בפועל. אולם, במאמר הזה אתמקד בהצבעה על מה שקורה בציבור לפני האירועים, דווקא תחת אי הידיעה מה בדיוק יקרה. כיצד הציבור נערך, ואילו תופעות מלוות את ההיערכות הזו? – מכך ניתן ללמוד הרבה מאד על מה שרוחש מתחת לפני השטח. יותר מאשר בזמנים רגילים, אולי אפילו יותר מאשר בזמני חירום, שאז אנשים עסוקים מכדי להעלות רעיונות חדשים, דווקא זמני אי וודאות הם כר פורח להצפת תהליכים הנמצאים בהתרחשות.
נתחיל במה שנוגע ישירות לאירועי ספטמבר. נבדוק כיצד נערך צה"ל לאירועים, וכיצד מתכוננים גורמי ימין שונים?
[caption id="attachment_14044" align="alignleft" width="175" caption="ח"כ בן ארי (גל"צ)"]
מעניין לגלות שמהימין הקיצוני יחסית, בדמותו של ח"כ מיכאל בן ארי, דרך ועדי המתיישבים ביו"ש וכלה בימין המתון בדמותה של תנועת ישראל שלי, המזוהה עם מועצת יש"ע, כולם מגיבים הפעם באותה הדרך. כולם קוראים לארגון צעדות של אזרחים יהודים מול האזרחים הערבים. כולם, אגב, מצפים מצה"ל לאבטח את הצעדות הללו, ומאמינים ביכולתו של צה"ל לעצור את מיני-מלחמת-האזרחים שהם מציעים. כמובן שהגורמים הללו מסבירים שמדובר בצעדות לא אלימות, ולכן אין סכנה, ואם תהיה סכנה צה"ל יתערב וימנע חיכוך. הקורא הנבון מוזמן לשער מה תהיה התוצאה אם וכאשר יפגשו, נניח, אלף יהודים ואלף ערבים בצעדות מעין אלו, ומתי תגיע התערבותו של צה"ל.
מה גורם לאנשי ימין ממסדיים כתנועת ישראל שלי להציע לאזרחים ללכת לקו הקדמי, שיכול להתגלות בקלות כקו האש, ולא להשאיר את ההגנה על הישובים בידי צה"ל?
תשובה חלקית לכך ניתן למצוא בדברים שאמר לפני זמן מה ח"כ ישראל חסון, בדברו על התרחיש הזה בדיוק, לפיו אזרחים ערבים יצעדו לעבר ישובים יהודיים. צה"ל, הוא אמר, לא יירה באזרחים, אבל מי שיעלה על יצהר (כמו גם על כל ישוב יהודי אחר – כך הוא הסביר לאחר מכן, בראיון לקול היהודי), ימצא אזרחים שיגנו על ביתם. ואם חבר הכנסת הנכבד שהוא גם בכיר לשעבר בשב"כ חושב כך, מי יחלוק עליו?
סיוע לדבריו ניתן היה למצוא בתוצאותיו של תרגיל צה"לי שנערך בישוב בית אל לקראת אירועי ספטמבר. בתרגיל המדובר תרגלו החיילים חדירה ליישוב על ידי ערבים הצועדים לעבר הגדרות. התרגיל הסתיים בחדירה מוצלחת, כאשר הכח המגן לא מצליח למנוע מהכח החודר להכנס ליישוב. זה מה שיקרה גם בזמן אמת, הכריז הקצין שהיה אחראי במקום. אני לא אירה באזרחים.
לא זו בלבד, אלא שעל פי מה שמספרים אנשי כיתות כוננות בישובים שונים, צה"ל מבקש להחמיר את נהלי הפתיחה באש של כיתות הכוננות דווקא לפני אירועי ספטמבר, במגמה למנוע ירי מזדמן שיצית אש, וזאת למרות הסכנה הברורה שיש בהתקרבות של ערבים לישובים תחת הכותרת של אירועים כאלו.
שלא לציטוט, אומרים גורמים בהתיישבות דברים חמורים אף יותר. קיים סיכוי, הם אומרים, שעלינו לקחת את הסיכון בהתלקחות מהומות בין אזרחים, מפני שאחרת לא ברור שצה"ל אכן יגן על היישובים כמו שצריך. כל עוד צה"ל אינו רואה בעיניים את האזרחים היהודיים העומדים מול הערבים, צה"ל יעדיף את הגישה המצמצמת ויימנע מלפגוע בצועדים הערבים, עד לשלב שבו עלול להיות כבר מאוחר מידי.
ככל שמתקרב מועד הצעדות, ניכרת התרופפות בנהלי צה"ל, המדאיגה מאד את העוסקים בנושא. מצד אחד, ישנה היערכות כוחות אדירה, ומצד שני – לא ברור כלל איזו נחישות יתירו לחיילים, שלא לומר לאזרחי כיתות הכוננות, לנקוט במידה ויתפתח עימות.
ברקע הדברים עומדת גם התופעה המכונה תג מחיר. התפשטות התופעה הזו בחדשים האחרונים ברורה לעין כל. לפי היקף האירועים, כבר לא מדובר בקומץ פעילים מסתורי אלא בהרבה אנשים מהרבה מקומות. לא מחתרת אלא אינתיפאדה. כלומר, התקוממות עממית. משהו רחב, ההולך ומתרחב. למשל, אתר ערוץ 7 שבעבר הקפיד שלא לפרסם כל מאמר תמיכה באירועים מהסוג הזה, פרסם כמה מאמרים וראיונות די אוהדים לאחר ההרס במגרון. זאת למרות שמדובר היה בתג מחיר כלפי צה"ל, השנוי במחלוקת גדולה הרבה יותר מאשר תג מחיר כלפי הערבים.
כבר לפני מספר חדשים, לאחר הרצח באיתמר, התפרסם סקר לפיו 46% מהציבור היהודי בישראל תומך בתג מחיר. לא ידוע לי על מדידה נוספת של התמיכה בתופעה, אולם מאז ואילך התגברו מימדי התופעה מאד.
במקביל, גם הערבים החלו להביע את חששם מהמתיישבים יותר מאשר מפעילות צה"ל. כך דווח, למשל, כי ערביי קוצרא הקימו צוותי שמירה מפני יהודים, וראש עיריית בית פוריק אומר שלא ניתן לחיות ליד ההתנחלויות. אגב, בלב בית פוריק יש אנדרטה לזכר השהידים שיצאו משם, הכוללים גם כמה רוצחי יהודים – למי שהיו לו ספקות באשר לאופי "השכנות הטובה" אותה מבקשים התושבים.
ברקע כל אלו מתנהלת יוזמה, שעדיין לא תפסה תאוצה, להקמת רשות יהודית עצמאית בשטחי יו"ש אם תחליט המדינה לעזוב כאן. לא ברור עד כמה רצינית היוזמה הזו, מה שברור שהיא שואבת הרבה כח מההתרחשויות שמנינו, המכינות את הקרקע בתודעת הציבור לוויתור על הגנת המדינה, שממילא הולכת ומצטמצמת.
אם נסכם יחד את כל התופעות הללו: האזרחים היהודיים נאלצים לקחת סיכון ולצאת לקו העימות כדי לעצור פורעים – כך לפי חבר כנסת וגורמים ממסדיים ומתונים; הצבא מביע ספקות ביחס לנכונותו לפעול להגנת הישובים; המדינה מביעה חוסר אמון ומצמצמת את חופש הפעולה של כיתות הכוננות, ובמקביל עולה הפעילות של תג מחיר ועולה גם המשמעות שלה מול הערבים – כל התופעות הללו ביחד מצביעות על כך שהמדינה הופכת להיות פחות רלוונטית עבור האזרחים משני הצדדים.
אם הערבים מביעים חשש מהמתיישבים הלא מאורגנים, כמה זמן יעבור עד שיתנהל מו"מ ישיר בין ערבים ליהודים מתיישבים, ללא התיווך של המדינה?
לכאורה, מה הבעיה? שינהלו מו"מ ויסתדרו סוף סוף. זה נכון מצד אחד, אבל מצד שני זהו אבדן שלטון של המדינה על הנעשה.
נכון, עדיין צה"ל הוא הריבון בשטח, ועדיין הוא זה שמנהל את הביטחון. אבל לא ניתן עוד להתעלם מסדרה כזו רחבה של סימנים, המעידים שמתחת לפני השטח הולכת המציאות הזו ומשתנה. לטובה או לרעה? – זה תלוי בעיקר בנו.