מי יהיה המלך של המדינה היהודית?

בראש השנה, רגע השיא של התפילה מתכנס למילה אחת שמהדהדת בהיכל: "המלך". אנחנו עומדים, מרכינים ראש, וזועקים את קבלת עול המלכות. אבל כשאנחנו יוצאים מבית הכנסת אל הרחוב הישראלי ואל קלפי הבחירות, המושג "מלוכה" מעורר בנו רתיעה עמוקה.

אנחנו חיים בפרדוקס. מצד אחד, דור שחונך על ברכי החירות, האינדיבידואליזם ופירוק ההיררכיות, מתקשה לבלוע סמכות מוחלטת. במישור הנפשי, אפילו את הקשר שלנו מול הקדוש ברוך הוא אנחנו מעדיפים לא פעם למסגר דרך משלים נוחים ואינטימיים יותר של "אבא" אוהב ומכיל, ופחות דרך יראת הרוממות והריחוק של "מלך" ו"אדון". מצד שני, הפוליטיקה הישראלית חושפת צמא פסיכולוגי וציבורי בלתי פוסק למנהיג חזק – "בולדוזר" שיחתוך עניינים, יציג תוכנית עבודה וישדר עוצמה. למדנו על בשרנו, גם מההיסטוריה התנ"כית וגם מזו המודרנית, שריכוז כוח אנושי בלתי מוגבל מוביל לא פעם להשחתה, לעיוורון מוסרי ולעריצות. ובכל זאת, לפעמים הכמיהה לדמות כזו מתעוררת מחדש.

הפער הזה מציף שורה של שאלות: האם המושג "מלוכה" רלוונטי בכלל למבנה הפוליטי של מדינה מודרנית? אם אנחנו ממליכים את ה', איך זה אמור לעצב את הציפיות שלנו מנבחרי הציבור? כיצד נראית ההיררכיה השלטונית במדינה יהודית בשלב הבא שלה – האם מדובר בממשלה, במלך סמלי, בסנהדרין או במשטר דמוקרטי שפשוט יונק מסולם ערכים אחר? מי מציב גבולות לשלטון האנושי, ואיך מוודאים שהמנהיג לא יתבלבל ויחשוב שהוא עצמו חזות הכל?

אך מעבר לניתוח התיאורטי וההיסטורי, הכתבה הזו מבקשת לחפש גם תוכנית עבודה. האם נוכל להאיץ את התהליך במו ידינו, או שנגזר עלינו רק להתפלל, לסבול את הפגמים של המערכת הנוכחית, ולהמתין להנחתה של גאולה משמיים?

קנאת המלכים – מההכתרה בלונדון ועד עיר דוד

תחנת החימום הראשונה שלנו היא שיחה עם העיתונאי ופעיל המקדש ארנון סגל. סגל, איש של חזון מעשי, לא מתחיל את הדיון שלו בפילוסופיה של מעמד הר סיני, אלא דווקא באירוע מתוקשר מהעת האחרונה שהתרחש הרחק משם – ההכתרה של מלך בריטניה, צ'ארלס השלישי.

סגל מצביע על האבסורד ההיסטורי: המסורת הבריטית מתיימרת לראות במלכיה ממשיכים של שושלת בית דוד. טקס ההכתרה שלהם רצוף בסממנים תנ"כיים – הם קוראים את פסוקי הכתרת שלמה המלך, מושחים את המלך בשמן שלכאורה הגיע מהר הזיתים, ומשתמשים באבן שעל פי המסורת שלהם נלקחה מבית אל. "ואנחנו, יש לנו בית מלוכה של 3,000 שנה, וכלום, לא מעניין אותנו", אומר סגל. "זה מעורר בי בוז עמוק שהאנשים מתכחשים למה שהם... מישהו אחר מחקה אותך בצורה עלובה במקום רחוק, ואתה המקור, ואתה לא שם לב לזה".

המודל שהוא מציע מתמקד בשינוי אופיו של מוסד הנשיאות בישראל, מוסד שנתפס כיום לדבריו כ"פרס ניחומים פוליטי" חסר משמעות מהותית.

התוכנית המעשית של סגל מתחילה בהקמת מוסד ממלכתי (מעין "בית התפוצות") שיברר ויתחקה אחר שורשיהם של מאות אלפי יהודים המיוחסים לשושלת בית דוד (בדומה ל"ראש גלותא" שהתקיים מאות שנים). משכן הנשיא יועתק משכונת רחביה אל עיר דוד – מקום ארמונו המקורי של דוד המלך – וטקס ההשבעה יכלול משיחה בשמן על יד מעיין הגיחון. "זה לא שהמלך יכול לדון דיני נפשות", מבהיר סגל, אלא מדובר בתפקיד ייצוגי בעל שיעור קומה, שנועד לתת השראה ולבטא את העובדה ש"המדינה מחוברת למורשתה" ולא מתנהלת כ"מדינה ריקה מתוכן" או כקליפה זמנית.

לצד מוסד המלוכה הסמלי-השראתי, סגל מציע מודל מעשי גם לרשות המחוקקת-רוחנית: חידוש הסנהדרין. גם כאן, הוא לא מחפש כפייה אלא מודל וולונטרי המזכיר את בית הלורדים הבריטי. לדבריו, ניתן להרחיב את מועצת הרבנות הראשית ל-71 חברים (36 נבחרים ישירים ו-35 רבני ערים גדולות). הבחירה לא תיעשה על ידי "עסקונה" כמו עכשיו - 150 עסקנים שאין להם כמעט דבר עם רצון הציבור, אלא על ידי כל אזרח שיבחר להגיע לקלפי ולחתום שהוא יקבל על עצמו את פסיקותיהם ומרותם של הנבחרים. לגוף הזה לא יהיו סמכויות כפייה מעבר למה שיש לרבנות היום, אך תהיה לו משמעות ציבורית ומוסרית אדירה עבור הקהל שבחר בו והוא יחויב להביע את עמדתו בכל נושא שעל סדר היום.

דרך החזון של סגל, המושג "מלוכה" מאבד את האיום הדיקטטורי שלו. הוא מציע פתרון ששומר על המבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל, אך יוצק לתוכו קומה סמלית ורוחנית. "זה והמלך, יכול לשנות את מדינת ישראל... בלי שמץ של כפייה או כל ההקשרים האפלים שהודבקו למושג מדינת הלכה". החזון הסמלי והמוסדי הזה מתחבר באופן ישיר לאופן שבו סגל קורא את תפילות המלכויות בראש השנה. עבורו, התפילה להמלכת הקדוש ברוך הוא איננה רק חוויה רוחנית מופשטת, אלא קריאת כיוון לתיקון מציאות החיים הלאומית שלנו, שלדבריו היא כיום מציאות "מעוותת, לא כמו שהיא צריכה להיות". כשאנחנו מתפללים על המלכות, אנחנו למעשה מבקשים להשיב את "הסדר העולמי הנכון" – מצב שבו ממלכת ישראל חוזרת למקומה הטבעי כמרכז רוחני המשמש "מרכז פולחני עולמי לא-ל האחד", והר הבית שב לתפארתו ולא נותר מקום זנוח. בראייתו של סגל, המלכת ה' בראש השנה דורשת מאיתנו מהלך של התפכחות לאומית: שעם ישראל יפסיק לברוח מהמורשת העתיקה שלו, יכיר במעמדו, בבשורתו ובשליחותו, ויעז לתת להם ביטוי ממלכתי ומעשי.

הרב יוסי פלאי: התיקון לטראומת המונרכיה ושנת ההזדמנויות

אם ארנון סגל מבקש להשיב עטרה ליושנה דרך הסמלים והטקס, הרב יוסי פלאי מיצהר לוקח את הדיון אל הפסיכולוגיה של ההמונים ואל המהות הפנימית של מושג המלוכה. עבורו, נקודת המוצא אינה חוקתית או פוליטית, אלא תודעתית.

הרב פלאי אינו מתעלם מה"פיל שבחדר" – המטען השלילי והטראומטי שהמילה "מלוכה" נושאת עמה. "מלוכה, או מונרכיה, זה מושג שבדרך כלל יש לו הקשרים שליליים של עריצות ורודנות. זה נתפס כעימות מוחלט לחירות", הוא מודה. "גם בהיסטוריה של עם ישראל היו הרבה מלכים 'לא סימפטיים'. לכן, המושג הזה זקוק לעדכון, לריענון".

הריענון הזה מגיע מתוך הבנת ההבדל התהומי שבין "מלך" ל"ממשלה". בניגוד לאלו הרואים במערכת הפרלמנטרית הנוכחית את מימושה המלא של ה"מלכות" (כפי שיטען בהמשך הרב שרקי), או לאלו הממהרים לשרטט מבנה חוקתי קשיח של רשות מבצעת שכפופה לסנהדרין מחוקקת (כפי שיציע הרב יקיר) – הרב פלאי מתעקש שהמוקד אינו המבנה המוסדי אלא כיוון הזרימה של הרצון הציבורי.

על פי תורת הקבלה, מסביר הרב פלאי, המילה "ממשלה" מבטאת שלטון של כוח וכפייה – מישהו שמושל בך מלמעלה למטה, בניגוד לרצונך. לעומת זאת, "מלך" הוא מנהיג ששולט אך ורק מכוח הסכמה ורצון אותנטי של הציבור. גם הקדוש ברוך הוא, שהוא מלך העולם מעצם בריאתו, ממתין בראש השנה שאנחנו נמליך אותו מרצוננו. "המסר הוא: בואו תשכנעו אותי שאתם רוצים אותי", אומר הרב פלאי.

מהתובנה הזו נגזרת מסקנה פוליטית דרמטית למדינת ישראל של השלב הבא: היא לעולם לא תוכל להיות דיקטטורה דתית המונחתת על הציבור בכפייה. "זה חייב להיות משהו שהעם רוצה", הוא מדגיש. "אפילו אם יגיע משהו אלוקי מלמעלה, הוא יהיה חייב להתאים את עצמו למה שאנחנו רוצים. בלי רצון העם, זה לא יעבוד". את הצורך הנפשי-לאומי בדמות כזו הוא מזהה אפילו אצל הבריטים, ששומרים בקנאות על מוסד המלוכה מתוך צורך עמוק בדמות שתייצג את "כל היפה של האומה" ותהווה חוליה מחברת למעלה.

כאן גם טמון ההבדל בין מלכי העבר למלך האידיאלי שאליו אנו שואפים. הרב פלאי מצטט מדרש המתאר את המלך המשיח כמלך התשיעי בהיסטוריה, שתפקידו העיקרי הוא למסור את המלכות בחזרה לקדוש ברוך הוא (המלך העשירי). כלומר, בניגוד למודל הפוליטי הרגיל שבו המנהיג צובר סמכויות למען האגו וכבודו העצמי, המנהיג היהודי האידיאלי הוא מנהיג שכל הזמן "מצביע למעלה" ומשמש כצינור שקוף המבטא את השראת השכינה בעם.

המבט הזה פותר גם את המתח שבין הלאומיות לאוניברסליות. בניגוד לתפיסה לפיה "מלכות ישראל" היא פרויקט מתבדל, הרב פלאי מראה כיצד בתפילות ראש השנה, הלאומיות העמוקה ביותר מולידה את האוניברסליות הרחבה ביותר. מצד אחד אנו מתפללים על "שמחה לארצך" ו"צמיחת קרן לדוד", אך מתוך המרכז הישראלי הזה מתפשטת הבשורה לעולם כולו – "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". המלכות הישראלית המתוקנת היא ההקדמה לשלום העולמי שניבא ישעיהו, שבו גויים יכתתו חרבותם לאתים.

בסוף השיחה, כשהוא נשאל את השאלה המעשית – כיצד ניתן להאיץ את התהליך ולא רק לשבת ולהמתין לגאולה ניסית – הרב פלאי מציע שתי תשובות קונקרטיות. הראשונה היא עצם השיח: הדיבור, העלאת השאלות והבירור הציבורי של המושגים הללו בונים את התודעה הנדרשת. בשנייה הוא מצטט את הרב יצחק גינזבורג, שהגדיר את שנת תשפ"ז המתקרבת כראשי תיבות של "תהא שנת הזדמנויות פז". "אנחנו חיים בדור של הזדמנויות", מסכם הרב פלאי. "האויבים שלנו מייצרים מדי פעם רעידות אדמה. תפקידנו הוא לא לחזור לאחור כשהאדמה רועדת, אלא לנצל את הזעזועים האלה כהזדמנות אקטיבית להתקדם למדרגה הפוליטית והלאומית הבאה. יש התעוררות רוחנית שצריך לתת לה גם את המשמעות הפוליטית".

הרב שרקי: השיטה הדמוקרטית כמלכות

הרב אורי שרקי מבחין בחדות בין שלושה מושגים שונים בתכלית. הראשון הוא "מדינה יהודית", שזו המציאות הנוכחית של מדינת ישראל. השני, והמאיים מכולם, הוא "מדינה דתית" – ישות פוליטית הכופה אורח חיים דתי על אזרחיה, בדומה לאיראן או סעודיה. השלישי הוא "מדינת הלכה", שהיא החזון המיוחל שעליו נסוב הדיון. בניגוד לפחד העמוק של הציבור הליברלי בישראל, המשפט העברי אינו שואף להקים מדינה דתית כופה. ההלכה כלל אינה אוכפת התנהגות דתית על היחיד, והתנאים להפעלת אכיפה כזו חודדו על ידי הפוסקים עד כדי אבסורד, כך שאפילו בתנאים אידיאליים של סנהדרין מתפקדת לא ניתן לממש כפייה. במדינת ההלכה של הרב שרקי, חירויות הפרט יישמרו לחלוטין: חירותו של אדם לאכול מזון שאינו כשר, לחלל שבת, להתלבש כרצונו ולקיים חיי תרבות פרטיים לא ייפגעו.

היכן נכנסת לתמונה המלכות של ראש השנה? את התרת הסבך הזה הוא שואב מהגותו של הראי"ה קוק: צורת השלטון תלויה לחלוטין במצבה של האומה. כאשר מצב האומה ירוד, היא זקוקה לשלטון חזק, ריכוזי וסמכותי, אך כאשר האומה עולה למדרגה מוסרית גבוהה, סמכויות המלך מבוזרות אל העם ולגופים שונים. על בסיס זה, דמוקרטיה אינה סתירה למלכות, וההבדל הוא שמלך נכפה על העם בעוד שנשיא נישא על ידי האומה מתוך בחירתה. יתרה מכך, לשלטון הדמוקרטי הפרלמנטרי של ימינו יש מבחינה הלכתית "דין מלכות" לכל דבר. מדינת ההלכה אינה קובעת מראש את צורת המשטר, ונושא זה נותר נתון לחלוטין להכרעת העם.

אף שהדמוקרטיה כשרה, המערכת הישראלית הנוכחית סובלת משני פגמים שורשיים החוסמים את יישום המלכות. הבעיה הראשונה היא תאולוגית ועוסקת בשאלת הריבונות: כאשר הכנסת או המדינה מציבות עצמן כריבון המוחלט והעליון, המדינה מחליפה למעשה את האלוהים. תפיסה זו היא השורש העמוק לרתיעה של חוגים אנטי-ציוניים, כדוגמת חסידות סאטמר, שרואים בעצם הרעיון המדיני מרידה בבורא העולם. הבעיה השנייה היא הפרת האיזון במערכת הממשל עצמה: הרשות השופטת (בג"ץ) החליטה שהיא "המלך", ופועלת ללא סוף וללא מתן דין וחשבון. גישה זו של בג"ץ, שפוסל חוקים בשם ערכים ליברליים, מנוגדת להגיון הדמוקרטי ונובעת מהתפיסה השגויה לפיה מורמים מעם צריכים לנהל את העניינים.

התוכנית המעשית של הרב שרקי לייסוד "מדינת הלכה" נשענת על שילוב בין המשפט העברי לדמוקרטיה הישראלית הקיימת. במדינה כזו, הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון וביקורת המדינה ימשיכו לתפקד כרגיל. התיקון העמוק יתרחש בשני ערוצים: ראשית, הריבון העליון יוכר כבורא העולם, ובכך המדינה לא תהווה עוד מרידה תיאולוגית. שנית, המשפט העברי יוכר כנורמה העקרונית של החקיקה במדינה. במקביל, כדי לפתור את בעיית הסמכות, ההלכה תכיר באופן מחייב בכל חוקי הכנסת באמצעות המנגנון ההלכתי של "תקנת הקהל", מה שיאפשר לשומרי מצוות לפנות לערכאות המדינה ללא תסבוכת הלכתית.

כדי להבטיח את גבולות השלטון ולשמור על חוקת התורה, מציע הרב שרקי להקים "מועצה עליונה" או בית משפט לחוקה, בדומה למודל הצרפתי. בניגוד לגופים סגורים של רבנים בלבד, מועצה זו תורכב מאנשים שסמכותם מוסרית בעיני העם – אנשי רוח, אנשי משפט, סופרים, פרופסורים ודמויות כמו מרים פרץ. מועצה זו תוכל לפסול החלטות העומדות בניגוד לבסיס המשפט העברי, אך היא תקבל את הלגיטימציה שלה מהציבור, ונטייתה הכללית תהיה שלא להתערב ללא צורך.

ההכרה הזו תיצור בישראל את "מדינת הפיוס" – פיוס משולב בין אדם למקום דרך ההכרה במקור הסמכות האלוקי, ופיוס בין אדם לחברו דרך אימוץ המשפט העברי. אגב כך, הרב שרקי מדגיש כי את המדינה עצמה אין צורך לקדש באופן יזום, מפני שהיא קדושה באופן טבעי ועצמי. מדינת ישראל היא "יסוד כיסא ה' בעולם" משום שהקדוש ברוך הוא בחר באומה הישראלית ובציון, והיא נותרת כזו גם אם מנהלים אותה אנשים בדמותם של אחאב ואיזבל. המטרה האמיתית שלנו אינה לקדש את המדינה הפוליטית, אלא לשאוף אל "חקיקה קדושה".

בסופו של תהליך, כשאנו זועקים "המלך" בראש השנה, חזון ההמלכה אינו מסתכם בגבולות הצרים של הלאומיות הישראלית. התפילה, מציין הרב שרקי, מכוונת לכך שהקדוש ברוך הוא ימלוך על העולם כולו. מדינת ישראל שתיוסד על חזון זה, לאור חזונם של נביאי ישראל ועל בסיס של חירות וצדק כפי שנכתב במגילת העצמאות, לא רק שתיצור לכידות ישראלית פנימית, אלא תקרין אור ומשמעות על העולם כולו המצפה לראות בה מודל של גוי קדוש.

אנשי "תורת המדינה": התורה כחוקה והסנהדרין כמחוקק

אם הרב שרקי רואה במערכת הדמוקרטית הקיימת "דין מלכות" שזקוק בעיקר להכרה בבורא ולמועצה מוסרית מווסתת, ואם ארנון סגל מסתפק במוסדות סמליים ווולונטריים, הרב קובי יקיר, ראש בית המדרש ל"תורת המדינה", מציג גישה מבנית הדוקה הרבה יותר. עבורו, המדינה היהודית של השלב הבא אינה יכולה להישאר במסגרת הדמוקרטיה הליברלית הקיימת בשינויים קוסמטיים; היא נדרשת לעבור ל"תרבות של התגלות".

מבחינת הרב יקיר, מדינת ישראל של היום נמצאת בצומת דרכים. לאחר שזכינו לקיבוץ גלויות, להקמת מדינה ריבונית (ה"מלכות השלישית" כדברי בן גוריון) ולהכנעת אויבים – אנו ניצבים בפני השלב הבא, שלב "התשובה הלאומית" המתואר בפרשת ניצבים. "המדינה צריכה עכשיו לשאול את עצמה: מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנה?", כלומר, המערכת השלטונית כולה – שופטת, מחוקקת ומבצעת – צריכה להיות כפופה לדבר ה'.

בשרטוט המבנה המוסדי של הממלכה הזו מבחינת הרב יקיר הדברים ייראו בערך כך: 

ראשית, החוקה. בעוד שהדיון כיום נסוב סביב שאלת כינון חוקה אזרחית, הרב יקיר טוען בפשטות: "יש לנו חוקה. אנחנו המדינה של עם השם, והחוקה שלנו זה דבר השם בתורה". כל מוסדות המדינה והאזרחים שווים בפני חוקה זו וכפופים לה. הוא מודה שחוקה כזאת עוד לא מנוסחת גם בבית מדרשו אבל אדרבה, יש לגשת למלאכה הזאת במרץ. 

שנית, המלך (הרשות המבצעת). בניגוד למודל המלך הסמלי או לממשלה הדמוקרטית הרגילה של הרב שרקי, המלך אצל הרב יקיר (שיכול במונחי ימינו להיקרא גם ראש ממשלה) הוא מנהל אקטיבי בעל כוח ביצועי. אולם, בניגוד למנהיג טכנוקרטי שמתעסק רק בכלכלה וביטחון, ראש הרשות המבצעת היהודי אמון גם על החיים הפנימיים: עליו להעמיד בממלכתו את הצדק, היושר, הצניעות והאמונה. "המלך יושב על כיסא ה' למלך", מזכיר הרב יקיר את הפסוק על שלמה, ומשמעותו שהמנהיג הוא הזרוע המבצעת של המוסר האלוקי.

שלישית, הסנהדרין (הרשות המחוקקת והשופטת). כאן מציג הרב יקיר ניגוד חריף למודל ה"דמוקרטי-וולונטרי" שהציע ארנון סגל. הסנהדרין הגדולה, שיושבת בלשכת הגזית במקדש, אינה "בית לורדים" שכל אזרח יכול לבחור אם להישמע לו, והיא אינה נבחרת בקלפיות על ידי ההמונים. הסנהדרין היא הרשות המחוקקת העליונה, והיא נבחרת ונסמכת על פי מה שהרב יקיר (בעקבות פסיקת ה'ציץ אליעזר') מכנה "הדמוקרטיה של התורה" – בחירה פנימית על ידי חכמי וגדולי ישראל. תפקידה לייצר תקדימים לחקיקה בסדרי החיים ולפקח שהרשות המבצעת אינה חורגת מחוקת התורה. הסנהדרין משלבת את רצון העם ואת בחירת החכמים. הדרך לבחור נציג במערכת החקיקתית -משפטית של התורה עוברת דרך 'אנשים ידועים לשבטיכם', כלומר מקובלים על הציבור המקומי ואשר מינויים מתרחש בפועל על ידי הרשות  התוורנית העליונה.

נקודה משמעותית מאוד שהרב יקיר מדגיש בכל הקשור להנהגה הפוליטית נוגעת בשאלת הריבונות ולמעמד הלא-יהודים. הרב יקיר קובע  כי בתרבות ההתגלות, הריבון הבלעדי הוא עם ישראל – בני אברהם, יצחק ויעקב. על פי הציווי "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", מי שאינו יהודי אינו יכול לכהן כשר או כראש ממשלה שבידיו סמכות והכרעה על אזרחים יהודים. "העובדה שראש הממשלה כיום הוא יהודי זה דבר מקרי טכנית, גם מנסור עבאס יכול עם 60 מנדטים לייצר קואליציה", אומר  הרב יקיר. בעיניו, מצב כזה הוא סטייה מהגדרתה של מדינה יהודית. לא-יהודים שיקבלו את ריבונות ישראל וישמרו את שבע מצוות בני נח יוכלו להיות שותפים לחיים כאן, אך אינם חלק מהגוף הריבוני המחליט.

עם זאת, למרות המבנה שמייצג שינוי מהמערכ הנוכחית , הרב יקיר מסכים באופן מוחלט עם הנחת היסוד של הרב יוסי פלאי: הכל תלוי בהסכמת העם. תוך שהוא נשען על פירוש הנצי"ב מוולוז'ין על הפסוק "ואמרת אשימה עלי מלך", מסביר הרב יקיר שהנהגת ציבור היא "דיני נפשות", וכפייה מוסדית שלא תואמת את רצון העם פשוט לא תעבוד. המצווה למנות מלך קיימת, אבל היא ממתינה לדרישה אותנטית מהשטח ("שימה לנו מלך"). גם לאחר שהמלך מונה (ואפילו אם הוא מזרע דוד שניחן ביתרון סגולי והבטחה אלוקית), הוא בשר ודם ויכול להיות מודח. אם המלך מאבד את אמון הציבור – בדיוק כפי שקרה לדוד המלך כשנאלץ לברוח מפני אבשלום שהטה את לב העם – הוא אינו יכול למשול.

סיכום: להוריד את המלכות אל הקרקע – תוכנית עבודה לשלב הבא

למרות שחלק מהחזונות שהוצגו נשמעים במבט ראשון מופשטים, תיאורטיים או אפילו משיחיים-אוטופיים, מבעד למילים הגבוהות מסתמנת קריאת כיוון קונקרטית.

מהדיון עולים שלושה עוגנים מעשיים שניתן להתחיל לשאוף אליהם, לא באחרית הימים, אלא בשיח הציבורי של מחר בבוקר:

חוקה עליונה (שאינה אזרחית-ליברלית בלבד): המדינה זקוקה לנקודת ייחוס נורמטיבית עליונה. בין אם זה הפיכת התורה לחוקה המחייבת את כל הרשויות (הרב יקיר), ובין אם זה עיגון המשפט העברי כברירת המחדל האזרחית של המדינה (הרב שרקי), הצעד המעשי הראשון הוא שלילת "ריבונותה המוחלטת" של הכנסת או של בית המשפט, והכפפתם ל"תרבות ההתגלות". יש מי שמכנים זאת: חידוש הברית. 

מוסדות בולמי כוח (הסנהדרין / המועצה העליונה): הפתרון לעריצות אינו נעוץ בביטול המנהיגות, אלא ביצירת גופים שמייצגים את הקומה המוסרית-רוחנית של העם. כינון מועצה עליונה או "סנהדרין" – גוף המורכב מאנשי רוח, תורה ומשפט הנהנים מאמון הציבור – שתפקידו לבקר את השלטון לאור ערכי הנצח של ישראל, הוא מהלך פוליטי שאפשר להתחיל לשרטט את קווי המתאר שלו כבר היום.

דמות המנהיג: המעבר מחיפוש אחר "מנהל ביצועי" לחיפוש אחר מנהיגות ("מלך" או נשיא סמלי) שמחויבת קודם כל לשורשים ההיסטוריים, שפועלת כ"צינור" להשראת השכינה ושואבת את כוחה מהסכמה ציבורית עמוקה, ולא רק מתמרונים קואליציוניים.

השאלות הפתוחות: אל מעבר לתיאוריה

לצד ההסכמות, המסע הקטן שעשינו מותיר אחריו שאלות פתוחות ובוערות שידרשו ליבון פוליטי ומעשי בשנים הקרובות:

איך בדיוק מתבצעת אותה "ברית" או "אמנה" מחודשת מול ציבור שחציו חילוני או רחוק מתרבות ההתגלות? האם אנו שואפים לפעול בתוך המסגרת הדמוקרטית הקיימת ולשנות אותה מבפנים, או שעלינו לייצר מוסדות חוץ-מערכתיים (כמו סנהדרין אלטרנטיבית) שיצברו לגיטימציה מהשטח עד שיחליפו את המערכת הישנה? וכיצד מוודאים שאותה "מועצה עליונה" של אנשי תורה ורוח לא תהפוך, בדומה לבג"ץ של ימינו, לאליטה סגורה המנותקת מרצון העם?

המלכת השם בעת הזו דורשת לצאת מאזור הנוחות של ההמתנה הפסיבית, ולהתחיל לנסח – בבתי המדרש, באקדמיה ובמסדרונות הפוליטיקה – את חוקת השלב הבא של מדינת ישראל. כי מלך, כפי שהזכרנו, אין בלא עם, אבל עם ישראל של תשפ"ה כבר צמא לשלב הבא.