פרשת במדבר – הפותחת את ספר במדבר, "חומש הפקודים" – עוסקת בעיקר במפקד בני ישראל ובסדור המחנה. בפרק א' (ראשון ושני של הפרשה) כתובים כל המניינים המפורטים, מהו מספר כל שבט וכמה הסך-הכל. לאחר מכן, בפרק ב' (שלישי), כתוב כל סדר המחנה, "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ", ותוך-כדי-כך מוזכרים פעם נוספת כל מנייני השבטים, למשל: "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה... וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת". לכאורה, היה אפשר לאחד את שני הפרקים ולכתוב יחד את מניין בני ישראל ואת סדר המחנה, ומדוע הם כתובים בנפרד?
אנו למדים מכאן שיש שני עניינים שצריכים לבוא בזה אחר זה, וכל אחד קובע ברכה לעצמו, מניין בני ישראל ובניין סדר המחנה:
המניין מבטא את החשיבות והחביבות של כל יהודי ויהודי, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י). לכל יהודי ויהודי מבני אברהם יצחק ויעקב יש חשיבות עצמית, וכל נפש מישראל היא עולם מלא. המניין הזה נעשה לפי השבטים, כיון שהיחוס של כל אחד עובר דרך בית-האב, "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" – "הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט" (רש"י).
בשלב השני, לאחר שספרנו כל שבט ושבט בפני עצמו, אנו חוזרים ומסתכלים עליהם במבט נוסף – בתור מבנה שלם שבו יש מקום מיוחד לכל שבט; כולם חונים בצורה מיוחדת סביב למשכן, מסודרים ומאורגנים בארבעה דגלים לארבעת הרוחות, לכל שבט דגל בצבע וציור מיוחד, ובין כולם נוצרת מערכת-יחסים מסועפת. בתוך סדור המבנה מזכירים שוב את המניין של כל שבט, אבל כעת המניין הזה הוא חלק מהמארג הכולל של המחנה כולו.
המניין הראשון הוא בדוגמת "מעשה בראשית" – עצם הקיום של כל אחד ואחד בתוך בני ישראל, כל אחד והיחוס שלו. ואילו מבנה המחנה הוא בדוגמת "מעשה מרכבה" – התרכובת שנוצרת בסדר המיוחד של המחנה, על דגליו ועל שבטיו, ביחס נכון בין כל הגורמים.
הדבר דומה לדרך ההתבוננות באותיות התורה, "לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה": בתחילה סופרים ומונים את האותיות, ולאחר מכן מתבוננים במבנה המיוחד שיוצא מכך. למשל, מגלים שמספר האותיות בפסוק "בראשית ברא" הוא 28 (כח) ולאחר מכן מסדרים את האותיות בצורת גרפית כמשולש של 7, וכדו'.
פרשת במדבר נקראת בסמיכות לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו". והנה חז"ל מקשרים את סדור מחנה ישראל בפרשתנו למתן תורה (שהיה כמעט שנה לפני כן): "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשויים דגלים דגלים... כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים, אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. אמר להם הקב"ה, מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם... מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו" (במדבר רבה).
מתן תורה יוצר את המבנה הנכון בתוך ישראל. במתן תורה עצמו נמצא הר-סיני במרכז וישראל סביבו – "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – ולאחר הקמת המשכן נמשכת בתוכו השראת השכינה שהיתה בהר-סיני, וכל המחנה מסתדר סביב סביב למשכן – "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ... יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" ("מנגד" כמו "נגד ההר". "מנגד" – יוצא מתוך ה"נגד"). בשני המקומות יש נקודת מרכז שהכל נערך ומסתדר ביחס אליה.
והנה ידוע מאמר חז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר 'וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ', אל תקרי בָּנָיִךְ אלא בּוֹנַיִך". במתן תורה הפכו כל ישראל לתלמידי-חכמים, הלומדים תורה מפי הקב"ה בעצמו, "לִמּוּדֵי ה'", וממילא הם נעשו בּוֹנים-בַּנָאִים. לכן מעתה מתאים לנו להיות מסודרים במבנה מתאים ומסודר, ממש כמלאכי השרת (ואף יותר מהם, מפני שנשמות ישראל גבוהות בשרשן יותר מהמלאכים).
ביציאת מצרים התגלה שאנו בניו של ה', "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל". בתור בנים אהובים וחביבים ה' מונה אותנו בכל שעה, וכל אחד נחשב כבן יחיד. אבל ממתן תורה ואילך אנו לא רק בָּנָיִךְ אלא בּוֹנַיִך. עכשיו עם ישראל הופך להיות עם של תלמידי-חכמים, שבנוסף להיותם בנים אהובים, מנויים אחד-אחד, הם זוכים גם למבנה של סדר מיוחד, כאשר במרכז יש את השראת-השכינה והתורה (שני הלוחות בתוך המשכן), וסביב למשכן "איש על מחנהו ואיש על דגלו". "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" – "רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין, זה סיני, ושם ראיתי מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו וראו עיני טקסים של מעלה ואהבתי אותם. באותה שעה אמר הקב"ה למשה, הואיל ורצונם של בני לחנות בדגלים יחנו בדגלים, זהו שכתוב 'איש על דגלו באותות'" (שיה"ש רבה).
ולסיום, בספר הזהר הקדוש נאמר על הפסוק "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת" – "רבי אלעזר פתח, 'שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ' וגו'... בגין דחדוה לא אשתכח, אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא [כיון שהשמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה]". מכאן משמע שלמחנה ישראל במדבר, הבניין המתוקן של עם ישראל שלאחר מניין בני ישראל – "סביב לאהל מועד" – יש את קדושת ארץ ישראל, ירושלים ומקום המקדש, שהם מקום השמחה. ממילא נוכל ללמוד שגם היום, בהיותנו בארץ ישראל ב"ה, כדי לזכות לבניין ירושלים השלמה ובנין המקדש – עלינו 'לשחזר' את דגלי המדבר, דהיינו לעשות סדר נכון בין היהודים, כולל טקסים ודגלים ("כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו") המבטאים את היחוד שלנו כעם ה' ואת התאווה שלנו להדמות למרכבה העליונה, וכך לזכות להחזרת השכינה לתוכנו, "נָאוָה כִּירוּשָׁלָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".
מתוך שיעור א' סיון תשע"ב
לחצו להורדת הדף המעוצב - לקרוא ולהעביר לחברים
