מסיור באושוויץ לדרום תל אביב • טור אישי

לצערי הרב, המחשבה הזו שמדינת ישראל היא מדינה שנלחמת על ערכיה היהודיים, ותעשה הכול למען אזרחיה היהודים התנפצה כחודש לאחר שחזרתי מהמסע מפולין. זה קרה דווקא ביום ירושלים • טור אישי
[caption id="attachment_85968" align="aligncenter" width="300"] יהודים בגטו וורשה
לפני שנה יצאתי עם משלחת מטעם הישיבה התיכונית גבעת שמואל למסע בעקבות השואה בפולין. מיד כשירדתי מן המטוס חשתי במזג האוויר האפרורי, הריק וחסר החיים אשר שורר בפולין.
ברגע אחד הבנתי כי האמירה "פולין היא מקום ריק מחיים" היא נכונה .ברוב הזמן יורד גשם ושלג ובקושי ניתן לראות חלקיק של אור שמש. בניגוד מוחלט לארצנו הקטנטונת שהתברכה במזג אוויר טוב, שמיים הכחולים, ושמש זורחת ומחייכת.
במהלך המסע הסתובבנו וראינו את הכפרים והעיירות הגדולות ברחבי פולין בהם גרו יהודים לפני המלחמה. בהמשך המסע הסתובבנו בגטאות ונחשפנו לתנאי המחיה (אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה), אין מילים מתאימות לתאר אותם. ניתן היה לראות שלכל אחד ואחד מחברי המשלחת היה קשה לקלוט ולעכל את המציאות הקשה הזו שבה היהודים נאלצו לחיות, למשל, רק לחשוב על כך שבגטאות היו צריכים לחיות עם 20 איש בדירה אחת, לחלק כמות מזערית של אוכל לקבוצה גדולה של אנשים, לנהל חיי משפחה בתנאים קשים, ועם כל זה לנסות ולנהל אורח חיים פרטי.
לאחר שסיימנו להסתובב בכפרים ובגטאות, עברנו לדבר הנורא מכל-מחנות ההשמדה.
תחילה הגענו לאושוויץ, שם ראינו את כל הרכוש הגזול יקר הערך שנלקח מהיהודים. מכלי אוכל שאנשים נשאו איתם ועד לנעלים של תינוקות. היה מדהים לראות בכל המחזה המצמרר הזה איך אנשים שלא הייתה להם אפשרות לקחת איתם חפצים רבים, בכל זאת בחרו לקחת את התפילין ואת הטלית שלהם. הבנתי שגם באותו מקום אפור וקודר בולטות נקודות האור הקיימות בעם ישראל-שלמרות כל הקשיים שהעם עובר, הדבקות בבורא עולם נשארת בכל מצב. האמונה והאופטימיות שליוותה כל יהודי הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותם, עד כדי כך שהם לא הסכימו להיפרד מדברי הערך וחפצי הקדושה על אף שדבר זה היה עלול לעלות להם בחייהם.
נקודה נוספת שצפה ועלתה היא שאנחנו צריכים להעריך כל דבר קטן שיש בידנו, לא לזלזל בשום דבר. אפילו לדברים הקטנים והפשוטים ביותר, בין אם זה אוכל ובין אם בגדים, ובמיוחד אם מדובר בתשמישי קדושה כמו תפילין וטליתות, שאנשים היו מוכנים למסור את נפשם למען קיום אותן מצוות. הדברים שיש לנו לא מובנים מאליהם כלל.
באחת מהפעמים שנכנסנו לתוך ביתן שבו חיו כ-600 יהודים בתנאי מחייה לא אנושיים, ביקש מאתנו המדריך שנחלוץ נעלים וגרבים בזמן שאנחנו עושים סיבוב בביתן, בכדי שנרגיש ונחווה את הקור על גופנו. לאחר כמה דקות כולם רעדו מקור וכמעט שלא הצליחו לזוז. לפני שהספקנו לקבל כווית קור המדריך ביקש שננעל חזרה את הנעלים. רק לאחר שהורדנו את הנעלים יכולנו להרגיש קצת מה היו התנאים שחיו בהם. ובניגוד אלינו, להם לא הייתה אפשרות לנעול חזרה את הנעלים כשמתחיל להיות ממש קר. בנוסף, הם עבדו בעבודות מפרכות ואנחנו רק שמענו הסבר מהמדריך על הביתנים. לנו היה ברור שזה רק תרגיל המחשה ובעוד כמה דקות נשים חזרה את הנעליים, אבל להם? המחשבה על נעילת נעליים, קבלת שמיכה או אפילו מעיל נוסף על מנת להתחמם הייתה פנטזיה שרחוקה שנות אור מהמציאות...
לאחר שעברנו דרך אושוויץ וחשבנו שלא קיים מקום נורא יותר, נסענו למחנה ההשמדה בירקנאו הנמצא במרחק מספר דקות נסיעה. מהרגע שירדנו מהאוטובוס כל דבר קטן שהתבוננו בו צמרר וזעזע אותנו. מההליכה על פסי הרכבת האינסופיים שהובילו מיליוני יהודים חפים מפשע למשרפות של הנאצים, יימח שמם, ההתבוננות על אלפי הביתנים האינסופיים, ועד המחשבה שמנגלה, יימח שמו וזכרו, עמד איפה שהם ירדו מהרכבת, והחליט, בהינף יד, מי לחיים ומי למוות. כל המחשבות והמחזות הללו גרמו לי לקלוט כמה אני לא מבין מה הלך פה.
במהלך כל המסע הקשה הזה היה דבר אחד שתמיד הדהד לי בראש - הוא שעם ישראל חי. כמה שניסו וכמה שינסו, לא הצליחו ולא יצליחו להפיל אותנו. ובמיוחד המחשבה שלאחר 2000 שנות גלות ותלאות קשות ומפרכות, יש לנו ארץ משלנו, הגענו אל הארץ המובטחת! נצח ישראל לא ישקר!
[caption id="attachment_3581" align="aligncenter" width="300"] הפגנה נגד מסתננים בדרום תל אביב
לאחר שחזרנו לארץ התחלתי להעריך את ארץ ישראל, ואת החיילים שלנו שחירפו את נפשם בשביל שאנחנו נחיה כאן, בארץ היהודים. לאחר כל הלחץ הנפשי שחשתי בשהותי בפולין הכול השתחרר כשהבנתי שהכול מאחורינו. אבל מה עם אותם היהודים שסבלו בשואה? האם הם חשבו כי מתישהו הכול יהיה מאחוריהם?
לצערי הרב, המחשבה הזו שמדינת ישראל היא מדינה שנלחמת על ערכיה היהודיים, ותעשה הכול למען אזרחיה היהודים התנפצה כחודש לאחר שחזרתי מהמסע מפולין. זה קרה דווקא ביום ירושלים.
בערב יום ירושלים התקשר אלי חבר ושאל אם אוכל לבוא עם כמה חברים לעשות שמח בבית כנסת בדרום תל אביב, מיד הסכמתי להצעה ושמחתי לעזור במקום בו צריכים אותנו.
למחרת, כשהגענו לבית הכנסת, ציפינו לפחות ביום כזה שמח בו עם ישראל חזר לירושלים אחרי 2000 שנות גלות תגיע קבוצה גדולה של אנשים, אך לאכזבתי הגיעה קבוצה קטנה מאוד של תושבים מקומיים חסרי מוטיבציה ושמחה. בהתחלה לא הבנתי אותם: איך הם עצובים ביום שכזה?
לאחר שסיימנו את התפילה ניגשתי לאחד מהאנשים שהגיעו, ושאלתי אותו למה קבוצה כל כך קטנה של אנשים הגיעה, והיכן כל השמחה. בהתחלה הוא לא הבין את השאלה, אבל לאחר שחזרתי על הדברים הוא הסביר לי בצער רב את המציאות בה תושבי המקום חיים. הוא התחיל לספר לי שלפני כ-7 שנים הגיעו לארץ מסתננים בלתי חוקיים ממדינות אפריקה דרך מצרים, ומאז שהם הגיעו לארץ, ובמיוחד לדרום תל-אביב, הם משליטים פחד ואימה ברחובות, כך שהוא לא יכול לצאת מהבית סתם ככה ולטייל בגינה, , לצאת בערב לתפילה בבית הכנסת ועוד...
הוא הביט בי בעיניים כבויות ושאל: "איך אתה מצפה שאנחנו נשמח ביום כזה כאשר המדינה שלי מביאה לי גויים לארץ ישראל, לא דואגת לביטחוני, ומחזירה אותי למציאות שהייתה בגרמניה, שם רדפו אחרי היהודים הגויים וביקשו לפגוע בהם. אני יכול, לכאורה, להבין את הגויים ששנאו אותנו שם כי היינו בארץ לא שלהם, אבל עכשיו כשאנחנו בארץ שלנו, האם אפשר לקבל מציאות כזו שגוים מארץ אחרת באים ורודפים אותנו?".
הייתי המום ונותרתי ללא מילים והלכתי לדרכי.
לאחר ששמעתי את דבריו הבנתי את עומק הבעיה ושאלתי את עצמי מה אפשר לעשות, איך אפשר לעזור לאותם יהודים מסכנים שסובלים מהמסתננים הבלתי חוקיים האלה כשגרת יום-יום.
[caption id="attachment_35085" align="aligncenter" width="300"] אפריקאים בתל אביב (מאי גולן)
המשכתי וסיירתי עוד כמה פעמים בדרום ת''א, וראיתי שהמסתננים בעיר מפחידים ומאימים על תושבי השכונות. לא האמנתי שזה קורה במדינת היהודים, בארץ שלנו. איך הגענו למצב שהמסתננים מטרידים כל בחורה שנייה שעוברת לידם, מקיימים מסיבות וחתונות בשבתות, משחיתים בתי כנסת והופכים אותם לפאבים ובתי בושת, גונבים ועושים כל שברצונם. היהודים המסכנים שהמסתננים חיים סביבם לא יכולים לצאת מהבית ללא הגנה וליהנות או לבלות כמו אזרחים נורמליים שחיים במדינה שלהם. תושבי השכונות מספרים כי יש עוצר בעיר החל מהשעה 4 בצהריים, השעות שהילדים בדרך כלל אמורים לצאת לגינה לשחק, כיוון שהמסתננים מונעים זאת מהם.
כשהתחלתי לדבר עם אנשים נוספים על הבעיה ושמתי לב כי הם לא מודעים לבעיה, וממש כאב לי שיש יהודים במרחק נסיעה של 10 דקות שסובלים יום יום באופן תמידי וכמעט שלאף אחד לא אכפת.
אני מקווה שהטור שלי יעורר את הלב תביא למודעות הסבל שחווים על בשרם יום-יום אנשי דרום תל אביב, אילת, קריית מלאכי, פתח תקווה, בני ברק, אשקלון, נתניה ועוד... ואם לא נעשה שום דבר בנידון הם ימשיכו להתפשט בשקט ולהגיע לכל שאר רחבי הארץ, כמו שהתרחש ב-7 שנים האחרונות.
אז מה עושים?
אתם בטח שואלים את עצמכם מה אתם יכולים לעשות עם המצב, הרי לציבור אין את הכוח לשנות ורק לממשלה יש את הכוח. אז זהו שלא!
ראשית כל, אם כל אחד ידבר מספר דקות ביום על הבעיה הזו עם אנשים שלא נחשפו למציאות הזויה זו כבר פתרנו את השלב הראשון של הגברת המודעות. יש להפעיל לחץ על הממשלה לגבש אם זה בהפגנות, בכלי התקשורת, בהבאת פוליטיקאים לסיור בשכונות, על מנת לחשוף את האמת לגבי המסתננים שהם מהגרי עבודה שבאו בשביל עבודה, ולא "פליטים", כמו שכל מיני ארגונים שטובת המדינה אינה הערך הראשון שעומד נגד עיניהם מנסים להציג. בין הדרכים למגר את התופעה עבור בעלי העסקים: היא לא להעסיק מסתננים בלתי חוקיים.לא לעודד הסתננות, לחזק את תושבי דרום ת''א, וכאשר המסתננים יבינו שזהו זה, הדבר ימנע מהמסתננים את הרצון להישאר בארץ.