מצוות של נשמה בגוף – לפרק כ"ג בתניא

קיום המצוות הוא דבר המקיף את חיינו מכל הצדדים: החל מהבוקר ועד לשעות הלילה המאוחרות, שבתות וחגים – הכל מלא במצוות מעשיות שאנו מצוּוים לקיימן. כל העולם כולו נברא בשביל שנקיים אותן וזה היה חפצו הפנימי של ה' בבריאתו. למעשה, כל הקשר שלנו לה' בנוי על קיום המצוות, ובשל כך הוא כל כך משמעותי ומקיף.
שני סוגי רצון
בפרק כ"ג בספר התניא מסביר אדמו"ר הזקן את ההבדל שבין פנימיות הרצון לחיצוניותו בהקשר לקיום המצוות, ואלו דבריו:
"...שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות העליונים והתחתונים להחיותם, כי כל חיותם ושפעם תלוי במעשה המצוות של התחתונים כנודע. ונמצא שמעשה המצוות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות...".
לכל דבר שאנו עושים יש פנימיות וחיצוניות, שהם שני סוגים של רצון. הפנימיות היא דבר שרוצים אותו מצד עצמו והחיצוניות היא מה שרוצים אותו לא מצד עצמו אלא כדי שיסייע לנו לממש את מה שאנו רוצים באמת. למשל, זוג המעוניינים להתחתן, שוכרים אולם, מזמינים אנשים, תזמורת, צלם ואוכל – חפצם הפנימי הוא להתחתן בלבד, אך בכדי לממשו הם רוצים – בחיצוניות – לעשות דברים רבים שמצד עצמם הם ללא ערך ביחס לתכלית האמיתית. נדמיין לעצמינו חתונה שבעיצומה החליטו החתן והכלה לבטל הכל וללכת הביתה... כל האוכל התזמורת והשמחה התרוקנו מתוכן, אין שום עניין וחשק להישאר ולהמשיך לרקוד.
כך הוא הדבר בבריאת העולם. חפצו הפנימי של ה' יתברך הוא שנקיים את מצוותיו ונהיה בקשר איתו, בגלל זה הוא רוצה – בחיצוניות – לברוא את העולם ולייצר נבראים נפרדים, משום שרק כך הם יוכלו לממש את רצונו הפנימי. שהרי אם לא היינו נפרדים איך היה ניתן לנהל איתנו קשר ולבקש מאתנו לקיים מצוות?
כך יוצא שכל העולם כולו – דומם-צומח-חי-מדבר, כל מה שברא ה'– אינו אלא מקום שבו נוכל לקיים את המצוות. ה' רוצה את כל הברואים בשביל המצוות, אך מצד עצמם אין להם שום ערך ותכלית, ולולא קיום המצוות אין שום עניין בעולם. "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה – חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".
ציווי מלך וקיום מצוות
בהמשך דבריו שם עולה אדה"ז דרגה ונותן משל נוסף לפנימיות וחיצוניות, משל הנוגע ישירות לקיום המצוות:
"ולכן נקרא אברי דמלכא, דרך משל כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום ציווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו. כך דרך משל החיות של מעשה המצוות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה".
כאן ההבדל בין חיצוניות לפנימיות הוא כהבדל בין אדם המניע את גופו ברצונו, לבין אדם הממלא ציווי של מישהו מבחוץ – כמו מלך. אדם המחליט להניע את גופו, עושה זאת ללא עיכוב ושיהוי זמן, בין-רגע והדברים קורים. אך כשמישהו מבחוץ מצוה דבר שלא לרוחו של האדם, מתלווים למילוי הבקשה תנועות כבדות של הגוף, עצלות וחוסר רצון בולט לעשיית הדבר המבוקש.
וראה זה פלא, אדמו"ר הזקן בוחר לשים את קיום המצוות ועשיית רצון ה', כדבר שהוא פנימיות הרצון, כיחס בין הנשמה לגוף, ואילו את קיום העולם כחיצוניות הרצון המתאים למעשה הנעשה בציוויו של מלך.
אך כשאנו יורדים למבחן המציאות, הדברים נראים לכאורה ההיפך הגמור. העולם לכשעצמו נראה כדבר שה' מקיימו כרצונו כל רגע – כהגדרת פנימיות הרצון – ואילו המצוות נראות רחוקות מפנימיות הרצון, כרחוק מזרח ממערב, ונתפסות אצלנו כחיצוניות מאולצת ולא כדבר המתקיים באופן תמידי – כמו שנראה מדבריו.
כל אחד מרגיש כמה המצוות הם דברים שלא מובנים מאליהם, דברים שבשבילם צריך מאמץ מתמשך ושכנועים ארוכים. כמה קשה למשל לחזור מחתונה בשתים בלילה, לעלות על פיג'מה, להתכרבל בפוך ואז להיזכר שעוד לא התפללת ערבית... איך, אם כן, אומר אדה"ז שהמצוות הן פנימיות הרצון, דברים פשוטים וקלים, ממש כמו להניד עפעף?
לפני שנענה על תמיהה קיומית זו, נקדים ונאמר שעצם שימת הלב לקושיה היא דבר חשוב בלימוד חסידות. משום שהרבה פעמים קוראים דברים משובבים המלהיבים את הלב והנפש, משלים נפלאים לעבודת ה', אך בלי משים לב ממשיכים בהתלהבות ללא בדיקה האם באמת כך הם פני הדברים אצלנו? קושיות אלו מולידות בסופו של דבר הבנות מעמיקות וחדשות בעבודת ה'.
אחדות גמורה עם ה'
ולגוף העניין. באופן פשוט נראה באמת שקיום מצוות הוא כהיענות רגילה לרצון המלך, אך אדה"ז אומר שלא כך הדבר. כאשר ה' מצוה, זה כמו שהנפש מצוה את הגוף! ישנה אחדות נפלאה עם ה' כשמקיימים מצוות, אחדות של נשמה בגוף. כמו שיש זרימה חלקה בין פקודות הנשמה לביצוען ע"י הגוף – כך יש אחדות עם ה' בעשיית המצוות.
בכך מובן גם פשט חדש בדברי הזוהר ש"רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא" (רמ"ח מצוות הן רמ"ח אברים של המלך). בדרך כלל מובן מאימרה זו שהמצוות שה' מצווה הם אבריו של ה', אך כאן מחדש אדה"ז שהמצוות שאנו מקיימים הם ממש האברים שלו, בקיום מצוה אנו הופכים להיות, כביכול, גופו של ה'.
נכון אמנם שלא תמיד הדבר הולך בקלות, ולא תמיד אנו מקיימים מצוות. אך כמו שהעובדה שאנו מתעצלים לפעמים בהזזת הגוף, אינה סותרת את אחדות הנשמה עם הגוף – כך העצלות בקיום המצוות אינה סותרת במאומה את העובדה שבקיום המצוות יש קשר עם ה' כמו של נשמה בגוף. זה מה שרצה אדמוה"ז לחדש לנו, לא שאנו מקיימים אותם בתמידות כמו שהגוף נענה לרצון הנשמה, אלא שהאיחוד שלנו עם ה' במעשה המצוות הוא איחוד של נשמה בגוף.
יהודי צריך להרגיש ביחסיו עם ה', שהוא קשור אליו כמו היחס בין הנשמה והגוף. וכמו שמסביר הזוהר על הפסוק "נפשי איויתיך בלילה", שאין הכוונה שהנפש שלי מתאווה אליך, שאם כן היה צריך לומר נפשי איותה אותך ה'. אלא שנפשי זה ה', ואני מרגיש שה' הוא הנפש שלי ובגלל זה אני מתאווה אליו כמו שהגוף מתאווה ואוהב את הנפש. וכלשון התניא "כאדם המתאוה לחיי נפשו... כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא, חיי החיים האמיתיים...".

מעובד משיעור של הרב יצחק שפירא