"עד שלא ישנו את הראש יהודים ימשיכו למות"

"את התקשורת מעניין שיהודי נפגע רק אם יש אקשן ודם", אומרת אורה מרים זלטקין שאביה נפגע באורח קשה במוצ"ש שעבר לאחר שהותקף בידי ערבים. "החיילים שראו את הלינץ' אפילו לא טרחו לצאת מהג'יפ כי אסור להם לעשות כלום", היא מספרת
[caption id="attachment_63498" align="aligncenter" width="500" caption="אחד הפצועים בצומת הדואר (תצפית)"]
כבר שבוע שאהרון (בן גולדה) זלטקין מאושפז בבית החולים לאחר שהותקף בידי ערבים במוצאי השבת שעברה. זלטקין, תושב נריה בן 53 הגיע יחד עם תושבים נוספים מגוש טלמונים להפגנה בצומת הדואר במחאה על ההפקרות הבטחונית באיזור. זריקות אבנים בידי ערבים הפכו מזמן לעניין שבשגרה בגוש טלמונים אולם לאחרונה החלו גם בקבוקי התבערה וחסמי האבנים והתושבים החליטו למחות.
במהלך ההפגנה התפתחה במקום מהומה גדולה. מאות ערבים יצאו מהכפר ראס כרכר הסמוך ותקפו את המפגינים. שלושה נפצעו. מספר ערבים שהגיעו ככל הנראה באמצעות רכב, היכו את זלטקין בראשו באלות ברזל. תחילה מצבו הוגדר בינוני אולם לאחר שפונה לבית החולים מצבו הדרדר והוא הורדם והונשם. ברוך ה' חל שיפור במצבו אך עוד צפויה לו תקופת החלמה ארוכה.
"אבא מרגיש הרבה יותר טוב, הוא עדיין במיון ובקרוב הוא יעבור משם", סיפרה הבוקר בתו אורה מרים לקול היהודי. "הוא כבר יושב ומדבר וירדה לו קצת הנפיחות בפנים והורידו לו את הזונדה. ב"ה החשש לנזק מוחי ירד. אבל הרופאים אמרו שיקח לו המון זמן להחלים".
בני משפחת זלטקין נמצאים כל העת עם אביהם. על התנהלות גורמי צה"ל והמשטרה באירוע ולאחריו יש להם בטן מלאה. ביום חמישי הגיע לבית החולים מח"ט בנימין יוסי פינטו, אך לדברי המשפחה הוא הגיע כדי לומר את דברו וללכת. "למרות שהוא הבטיח לתאם את הביקור עם אמא שלי הוא לא הודיע לנו שהוא בא. הוא הגיע בשעה שאבא שלי ישן ולא בשעות הביקור, ומיד נכנס עם שתי חיילות לחדר. אח שלי פתאום קלט אותו ושאל את אמא שלי האם יכול להיות שזה המח"ט. אנחנו לא יכולנו להיכנס לחדר עד שרופא הגיע ואז ביקשתי ממנו שיצא כי אבא שלי צריך לנוח והוא ביקש שלא יכנסו אנשים כשהוא ישן. הוא התעלם ממני ורק כשאמא שלי ביקשה ממנו שיצא הוא הסכים לדבר בחוץ".
[caption id="attachment_64221" align="aligncenter" width="429" caption="מח''ט בנימין יוסי פינטו בבית החולים"]
לדבריה של אורה מרים המח"ט הגיע מראש עם דעה שלילית. "הוא מיד שאל את אמא שלי למה הם ירדו בכלל לצומת. אמא שלי אמרה לו סליחה, הלכנו להתפלל באופן חוקי בצומת כי אתם לא עושים כלום. זריקות האבנים מתגברות באיזור שלנו ואנחנו מתלוננים וזה לא מעניין אתכם. עכשיו התחילו גם לזרוק בקבוקי תבערה ולעשות חסמי אבנים בכבישים והמצב נהיה יותר מסוכן אבל אתם לא עושים עם זה כלום. אמרתי לו שהיו שני חיילים בג'יפ ליד אבא שלי והם לא ירדו לעזור אבל המח"ט התעלם ממני. בסוף הוא אמר שצר לו מאוד והוא מקווה שזה לא יחזור על עצמו. אמא שלי אמרה לו שהם אמרו אותו דבר על הרצח של אביתר בורובסקי הי"ד אבל לא היה לו מה להגיד והוא פשוט הלך".
[caption id="attachment_63500" align="aligncenter" width="100%" caption="ההפגנה בצומת הדואר (משה שפיץ - תצפית)"]
"חבל שאנחנו לא גרים ביצהר"
התנהלות מערכות המדינה סביב הפציעה גרמה לאורה מרים לאכזבה גדולה. "התחלתי לא לאהוב את המדינה וזה לא משהו שהיה לי לפני כן", היא מתארת. "לאף אחד לא אכפת. אף ח"כ לא התקשר ולא התעניין, רק אבי רואה ראש המועצה מתקשר ובא לבקר. חוץ ממנו לאף אחד מאישי הציבור לא אכפת".
"בתקשורת לא פרסמו את זה כי בהתחלה כי דיווחו שהוא פצוע בינוני. רק כשהמצב נהיה ממש קשה פתאום התקשרו אלי כתבים מוואלה וכל מיני אתרים ואמרו ש"אנחנו רק רוצים לוודא שהמצב קשה". סתם ככה זה לא מעניין אותם. רק כשיש דם ואקשן הם פתאום מפרסמים. ראיתי בכל האתרים סרטונים של ערביות צועקות כשזרקו עליהם אבנים בצומת יצהר. הם רק צועקות וזה מופיע בכל התקשורת אבל כשיהודים בסכנת חיים זה לא מזיז לאף אחד. ליד אבא שלי עמד ג'יפ עם חיילים אבל הם אפילו לא יצאו מהג'יפ. ממילא הם לא יכולים לעשות כלום אז למה לצאת? אנחנו פשוט במצב מטורף".
לאורה מרים ברור כי עד שהציבור לא יתעורר המצב ילך ויחמיר. "אמרתי לאמא שלי שחבל שאנחנו לא גרים ביצהר ששם אנשים מגיבים. השכנים מנריה אמנם תומכים מאוד ועוזרים אבל אף אחד לא יעשה משהו כדי שזה לא יקרה שוב. יום למחרת כבר זרקו אבנים באותו מקום. בנתיים התוצאה של מה שקרה לאבא שלי זה רק שאנשים מפחדים אפילו לרדת להפגין בצומת. עד שאנשים לא ישנו את הראש יהודים ימשיכו למות", היא קובעת בצער.