פרשת חקת פותחת במצות פרה אדומה: "..פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל". מלבד התפקיד המיוחד של הפרה האדומה במישור הגלוי – רק אפר-הפרה מטהר מטומאת-מת החמורה – גנוזים בה סודות עמוקים, עד שחז"ל אמרו שאפילו שלמה המלך לא הצליח לעמוד על עומק סודה, "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". אמנם הסוד קורא לפיצוח, ובפנימיות התורה – הקבלה והחסידות – עוסקים בו רבות.
לפי ספר הזוהר, פרשת פרה אדומה רומזת, באופן כללי, לתיקון המלכות. ספירת המלכות משולה בדרך כלל לאשה-בת ('נוקבא'), וכאן מוסבר שהביטוי "פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" רומז לשלשה מצבים-שלבים שונים בהתפתחות המלכות-הבת: פָּרָה הוא השלב הראשון שבו הבת היא ילדה-קטנה. אֲדֻמָּה הוא השלב השני, שבו הילדה הקטנה גדלה והופכת לנערה. ותְּמִימָה הוא השלב השלישי, שבו הנערה מגיעה לשיא ההתפתחות והופכת לבוגרת.
המלכות, כמו כל מושג בקבלה, מופיעה בהרבה הקשרים ועניינים, ולמעשה בכל דבר בעולם (פיזי או רוחני) קיימת בחינה של מלכות, שהרי היא מעשר הספירות המהוות את תבנית-היסוד בבריאת העולם. בהקשר שלנו, נסביר את תהליך גידול המלכות כפי שמשתקף בעולמה הנפשי של האשה:
כאשר הבת היא ילדה קטנה, היא מכונה פָּרָה מפני שהצד הבהמי גובר בה ("הנפש הבהמית"), ועדיין אינה ברת-דעת (במובן המלא והשלם של המושג). הילדה מתייחסת לעולם הסובב בתמימות ילדותית וזורמת איתו מבלי שהיא מודעת לגמרי לעצמה. בשלב הזה, כל קשר אמיתי בין שניים, ובפרט בין איש לאשה, הוא רחוק מעולמה הפנימי הבלתי-מפותח, היא נתונה בתוך עצמה ואינה עומדת מול הזולת כאישיות עצמאית אלא קשורה אליו באופן טבעי ובלתי-מודע, כאילו דרך הצד האחורי (הגב) ולא דרך הפנים, "אחור באחור".
כאשר הבת גדלה והופכת להיות נערה, היא מפתחת אישיות עצמאית משל עצמה ומבשילה לקראת יצירת קשר אמיתי עם הזולת. אם בשלב הקודם הבת היתה מחוברת אל הזולת מהצד האחורי, הרי כעת היא עוברת תהליך של 'נסירה' עד שתוכל להתייצב ולעמוד מול האחר באופן של "פנים בפנים". בשלב הזה, הנערה מקבלת הרבה גבורות – העוצמות המיוחדת לה כאשה, אשר קודם לכן 'נבלעו' בתוך המציאות הסובבת שהיא היתה חלק ממנה. לכן הנערה מכונה כאן אֲדֻמָּה – כי האדום הוא צבע של חיים, דם-החיים, צבע של שמחה, צבע של התלהבות ואף תשוקה בוערת כאש. בשלב הזה צריך כמובן זהירות מיוחדת, טיפול והכוונה של העוצמות המתעוררות לנתיב חיובי, טהור וקדוש, כמו למשל תשוקה לבן-הזוג המיועד, כאשר הנערה יכולה להיות כבר "נערה מאורסה" המקודשת לבעלה לעתיד, כדת משה וישראל.
בשלב האחרון, הנערה הופכת להיות בוגרת, העומדת לגמרי ברשות עצמה ויוצרת קשר בוגר עם הזולת. אם לנערה מתאים להיות מאורסת, הרי הבוגרת היא כבר נשואה, לאחר שוך ההתלהבות הראשונית 'האדומה' של תקופת הנערות הסוערת. אמנם הכינוי תְּמִימָה לבוגרת עדיין טעון הסבר, ויש להבין אותו לפי שני הפירושים במלה תמימה: רש"י מפרש "אֲדֻמָּה תְּמִימָה – שתהא תמימה באדמימות [ללא שערות שחורות]", דהיינו שתְּמִימָה היא יותר אדומה מאֲדֻמָּה – לבוגרת יש גבורה ועוצמה עוד יותר מלנערה! אך המלה תמימה מתפרשת גם כמו "יעקב איש תם", "תמים תהיה עם ה' אלקיך" – והרי התם והתמים אינו מצטייר כאדום-לוהט אלא כאדם הנוהג בתמימות טבעית, נינוח ושלו וללא מזג סוער ואדמוני (כמו יעקב אבינו, הניגוד של עשו האדמוני השעיר והסוער). אך באמת שני הפירושים משלימים זה את זה: הבוגרת האמיתית מנהלת מערכת-יחסים זורמת בטבעיות, שכל האש-האדומה כלולה בתוכה אבל בצורה שקטה וחלקה ובלתי-מודעת. נמצא שהבוגרת-התמימה דומה במידה מסוימת לשלב הראשון של הילדה-הפרה, אבל כעת זו תמימות בוגרת ומפותחת, כזו שיכולה לזרום על מי-מנוחות, מתוך מוּדעוּת טבעית, ולגלות את ההשראה של "שכינה ביניהם".
כיון שמדובר על תיקון המלכות, ניתן לתרגם את התהליך של פרה-אדֻמה-תמימה גם לתיקון המלכות הארצית, מלכות ישראל בארץ ישראל. ספירת המלכות נקראת גם "כנסת ישראל" ובה מושרשות כל נשמות ישראל, וכן ההופעה הממשית של הציבור היהודי מבטאת את ספירת המלכות בעולמנו זה.
בשלב הראשון, שלב הילדה הקטנה, בחינת פָּרָה, עוסקים בבניין הפיזי, התיישבות ובטחון, מבלי שמודעים מספיק לזהות היהודית המיוחדת לנו. בשלב הזה אנו כמו ילדים קטנים המשחקים בחול ובכדור, מבלי לעסוק בשאלות של זהות ומהות, מי אנחנו ומה אנחנו. כך קרו הדברים בפועל בדורות האחרונים, תהליך שיבת ציון נעשה ברובו ללא מודעות-אמת למשמעות של היותנו יהודים, ואף תוך התכחשות בוטה וניסיון להעמיד אידיאולוגיה-מובילה חלופית לתורה ר"ל. אמנם תמיד אנו מחוברים לקב"ה, אבל בתקופה של קטנות החיבור אינו מודע אלא "אחור באחור".
כעת עלינו לעבור לשלב השני, שלב הנערה, בחינת אֲדֻמָּה. הילדה הקטנה של אתמול גדלה והפכה לנערה ומשחקי הילדות כבר לא מעניינים אותה, עכשיו היא מתחילה לעמוד על דעתה, לגלות מהם הדברים החשובים באמת, ולשאול "מי אני בכלל". על כן, לא מוצאים הרבה טעם בהתיישבות ובטחון כשלעצמם, כל עוד הזהות היהודית שלנו כציבור נעלמת ואילמת (ולא פלא שהציונות הקלאסית פשטה את הרגל). עכשיו צריך ליצור תפנית: להתנער, 'להתנסר' מהמצב הראשוני הילדותי ולעסוק ב"הגדרה עצמית" של הציבור היהודי על-פי הזהות היהודית האמיתית. הדבר צריך להתבטא, בראש ובראשונה, בתיקון המשפט שהרי המשפט הוא המסגרת שבה מתנהל הציבור. ובפשטות: עלינו להתחייב להתדיין במשפט עברי, משפט התורה, ולבנות מערכות-משפט של תורה בכל התחומים (וכמובן להימנע ככל האפשר להזדקק למשפט הערכאות הקיים במדינה). זהו צעד מרכזי בעמידה על הזהות שלנו, והוא צריך להעשות בגבורה, עם הרבה חיות וחשק-נמרץ, כצבע האדום. או אז, נוכל לעמוד מול הקב"ה "פנים בפנים", הציבור היהודי מול אלוקיו.
לאחר מכן, נגיע בע"ה לשלב הבגרות, בחינת תְּמִימָה. "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" ולאחר התשובה הראשונה של תיקון המשפט תתחיל הגאולה לנוע במהירות ("בעתה אחישנה") ואנו עוברים לשלב בוגר יותר. גבורת המאבק הגלוי שליוותה את השלב הקודם כבר אינה נצרכת כעת, והקשר עם הקב"ה הופך להיות 'תמים' וזורם, כאשר הגבורות האדומות של שלב הנערות אינן נעלמות לגמרי אלא נמצאות ברובד פנימי יותר ("תמימה באדמומית"). כל השלבים של הגאולה, עמידת המלך-המשיח ובניין בית-המקדש – מתקדמים על הציר הזה, ששיאו בהזדהות מלאה שלנו עם רצון ה' עד שאנו עושים אותו בטבעיות, כלשון התפלה "וְשָׁם [בירושלים הבנויה ובבית המקדש] נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ... בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ", מתוך מודעות טבעית, בבית המקדש ובכל אתר ואתר.
מתוך שיעור ה' תמוז תשע"ב
יוסי פלאי 3 י' תמוז תשע"ב 23:59 יוסי פלאי
אני רק שאלה! 2 ט' תמוז תשע"ב 16:34 אני רק שאלה!
1 1 ט' תמוז תשע"ב 13:45 1