צועדים לעצמאות יהודית

אנחנו צועדים. מאז אברהם אבינו הראשון: "לך לך" – אל הארץ המובטחת. "לך לך" – אל הר המוריה. "לך לך" – אל עצמך. "לך לך" – אל אלקיך. לך לך – ואל תעצור.
יהודים תמיד הולכים. אתה הולך – משמע אתה קיים. כי ליהודים אסור להסתפק במה שיש, אלא לשאוף תמיד לטוב יותר, לטוב ביותר. לרצות את השלם, לרצות גאולה משיח ומקדש, לרצות את הקב"ה. לא לדרוך במקום. ל-ה-ת-ק-ד-ם. כך אנו נתבעים בבית-דין של מעלה: "ציפית לישועה"? ציפית לישועה שתבוא בימיך? – או שמא התפתית להסתפק במועט הזמין, לחטוף ולאכול, לנוח ולשכוח, לשכוח מה רוצים, לשכוח כיצד רוצים?
גם הימים הללו, חודש אייר וספירת העומר, ימים של הליכה הם. יצאנו ממצרים, נגמלנו מחלב האם הנכריה, הגחנו משתאים מתוך נבכי ים סוף, יצאנו אל המדבר ואנו ממשיכים ללכת. צועדים קדימה, אל הר סיני, אל מתן תורה. קדימה והלאה מכאן, אל ארץ ישראל.
יום ועוד יום בעומר. הולכים וצועדים, מתקדמים ומטפסים. מעבדים ומתקנים, מבררים ומזככים. מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. עד ממלכת כהנים וגוי קדוש לרגלי הר סיני הבוער באש, ועד מלכות ומקדש כאן ב"הר הטוב הזה והלבנון".
בתוך המהלך הגדול הזה, צריך לדעת לשמור על דריכות. להביט בעמוד האש ההולך לפני המחנה, וללכת קדימה אחרי משה רבינו. לא לבקש לסיים את המסע בטרם הגיע אל תכליתו. לא לעצור ברפיון-ידים לפני שהגענו אל הר סיני – כילד קטן הממאן לגדול, הממשיך לבקש סוכריה ליום-ההולדת במקום להתכונן להיות איש בר-מצוות. לא לעצור בפחד לפני הכניסה אל הארץ, לבקש לרעות במדבר עוד ועוד – כרווק מזדקן שאינו מוצא עוז בנפשו לשאת אשה ולהקים בית.
כמובן, על כל צעד וצעד צריך לדעת להודות. מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה. מהללים על כל נשימה. כי לולא ה' שהיה לנו – אזי חיים בלעונו. אבל אסור להפסיק ללכת, להפסיק לבקש עוד ועוד, לרצות למלא את כל החסרונות ולהגיע אל התכלית. חייבים להביט בחצי הכוס הריקה, ולבקש גאולה שלמה. אז ימלא שחוק פינו ואז ודאי נאמר הלל שלם בלב שלם ובברכה שלמה.
בדורות האחרונים, קמו יהודים והחלו ללכת. לצעוד מארבע כנפות תבל ולעלות אל ארץ ישראל. מעליית צדיקים וחסידים יחידי סגולה, עד לרבבות אלפי ישראל שהחלו לשמוע את אותה בת-קול עתיקה הדופקת בלבבות ואומרת "לך לך אל הארץ"...
אך תוך-כדי ההליכה, בצעדה גדולה וברוב עם, החלו להתערבב המחשבות והרצונות. כמו ביציאת מצרים, לא תמיד ידענו בדיוק לאן אנו הולכים ואנה פנינו מועדות. והנה טעו רבים לחשוב שהולכים אנו, סוף סוף, להיות עם ככל העמים, להקים לנו מדינה ככל המדינות. "אשימה עלי מלך ככל הגוים", ואז אגיע אל המנוחה, לא עוד יהודי נודד...
הבה ונקים מדינה שתפקידה לשמר את הקיים ולשמור על הקיום. לתת מנוח לכף רגלנו מן הנטל הכבד של "עם לבדד ישכון" ולנסות להשתלב במרחב. ממילא יש להזהר שלא להרגיז יותר מדי. כי אין לנו כוונות להמשיך ולהתקדם, לחתור לקראת יעוד מתוקן, לקראת קבלת עול-מלכות שמים, לירושת הארץ והורשת הגויים ממנה, להקמת מלכות ישראל ובניין המקדש. לא כאן, לא עכשיו, ודאי לא בעיתוי הנוכחי... נגנזו החלומות – וכמעט נגוזו...
כך הלכה העגלה ונעצרה. לא בבת אחת, אך "קמעא קמעא"... אט אט, קם הגולם על יוצרו, קם הממסד על העם היהודי, ועטף אותו בקליפה חונקת ומשתקת, קליפה של תודעה המנוכרת למטרה האמיתית שלשמה אנו אמורים להיות כאן. גאולת ישראל נקלעה למשבר המדינה, רוחו של משיח נתונה ביסורי חנק...
אך רוח הקודש מכריזה ואומרת: "והעולה על רוחכם היֹה לא תהיה! אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארץ" (יחזקאל כ). לא לאורך ימים תמשיך הקליפה לחנוק. כי אי שם, בפנים, הולך ומבשיל הפרי העומד לפרוץ את הקליפה שכבר ניטלה ממנה חיותה. אי שם בתוך הגולם הולך ומתפתח הזחל והופך לפרפר נהדר...
אז יהודים, בואו ונתחיל לצעוד, בדרך לעצמאות יהודית.
ננער את האבק מהרגלים, ניקח תרמיל על שכם, ונתחיל ללכת. בית יעקב לכו ונלכה – באור ה'!

נכתב לקראת צעדה לחומש ת"ו.