שלש מחלוקות רב ושמואל ברש"י ● שיעור לפרשת שמות

על הפסוק בפרשת השבוע (פרשת שמות) "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", מפרש רש"י: "רב ושמואל. חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו".
והנה, לשון כזו במחלוקת רב ושמואל מופיעה בגמרא פעמים רבות, אך בפירוש רש"י על התורה מובאת עוד פעמיים. הראשונה, על הפסוק שנאמר באברהם אבינו "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם", ומפרש רש"י: "אשל – רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה. וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות". והשניה, על הפסוק "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" – שנאמר על יוסף הצדיק כאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתותו – ומפרש רש"י: "לעשות מלאכתו – רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש [עבודה בבית] וחד אמר לעשות צרכיו עמה [לדבר עבירה!] אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו [והצילה אותו מן החטא]".
בשלשת המקומות, הפירוש הראשון נראה קרוב יותר לפשט והפירוש השני נראה יותר כדרשה, כעין "ווארט". הדבר מודגש במיוחד בשני המקומות בהם מופיעה המלה "ממש" – "חדש ממש", "מלאכתו ממש". גם בפסוק הנוסף, "ויטע אשל", המשמעות הפשוטה היא נטיעת עצים, נטיעה ממש, כפי שבדרך-כלל משמעות השרש נ.ט.ע. (ולכן על הפירוש השני, פונדק, נזקק רש"י שם להוסיף "ומצינו לשון נטיעה באהלים...").
אמנם במחלוקות אלו של רב ושמואל לא מפורש מיהו האומר, אבל משמע שהדעה הראשונה ("חד אמר") היא דעת רב, והדעה השניה ("וחד אמר") היא דעת שמואל (כפי שבארנו במקום אחר). אם כן, רב מפרש כמו הפשט (כנגד המלכות הממשית, "ממש"), ושמואל מפרש כנגד הדרש. כאשר הדרש בא ומגלה את הפנימיות החבויה בפשט עצמו (הדרש הוא כנגד הבינה, בסוד "מבין דבר מתוך דבר" – הדרש מתוך הפשט). הדבר בולט במיוחד בפסוק של יוסף, שבודאי בחיצוניות בא הביתה לעשות מלאכתו ממש, אך בפנימיות – במודע או שלא במודע – הוא בא לעשות צרכיו עמה, יתכן שרק במעין מחשבה-זרה שעולה לראש, שעכשיו הוא זמן טוב לעשות צרכיו עמה. אם כן, הדרש מגלה את הכוונה הפנימית שישנה או במודע או שלא במודע.

עולמות, נשמות, אלוקות

ניתן להתבונן בשלש מחלוקות אלו כמבנה שלם, לפי המושגים הידועים של מורנו הבעל-שם-טוב – עולמות, נשמות, אלוקות, ושלישיית  מושגים נוספת: הכנעה, הבדלה המתקה.
"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" מייצג את ממד העולמות. מצרים מייצגת את השלטון החזק והיציב של אומות-העולם (וכפי שידוע גם בהיסטוריה שמצרים היתה הממלכה היציבה והחזקה ביותר בעולם העתיק), ממלכה שבה סוגדים לאיתני-הטבע של העולם עצמו (כמו היאור), חיי-האדם נחשבים פחות מהקמת מבני ענק מרשימים, ופרעה עצמו הוא כמו פירמידה... התיקון של מצרים הוא בהכנעה, הכנעת הקליפה על ידי עשר המכות וכו'.
הנסיון של יוסף הצדיק – "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" – מייצג את ממד הנשמות. ההתמודדות עם היצר והפיתוי הם עבודת הנשמה בעולם הזה, ומי שזוכה ומנצח במלחמת-היצר ראוי להקרא 'צדיק', התואר שהתייחד ליוסף בעקבות עמידתו בנסיון זה. נשים לב שהפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים" ממשיך "אשר לא ידע את יוסף" – פרעה מתכחש לממד הנשמות וטובע ומטביע את הכל בממד העולמות. אצל יוסף הצדיק עיקר העבודה היא הבדלה – הבדלות מהרע, עד כדי  "ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה".
נטיעת האשל של אברהם אבינו קשורה לממד האלוקות, שהרי מטרת האשל היתה לפרסם אלוקות בעולם, כפי שמסיים הפסוק "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם", וכפירוש רש"י: "על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם? משל מי שאמר והיה העולם אכלתם". ובחסידות מבואר שהביטוי "אֵל עוֹלָם" משמעותו לא רק שיש לעולם א-ל (שאז היה צריך לומר "אֵל העולם"), אלא שאלקים והעולם הוא אחד, ה' אחד לגמרי בשמים ובארץ – איחוד של ממד האלוקות עם ממד העולמות. עבודה זו של אברהם היא המתקה של המציאות, בגילוי אלוקות מתוק ואוהב הממתיק את קושי העולם.
בכל שלשת הממדים, עולמות-נשמות-אלוקות, יש רובד גלוי ורובד נסתר. הגלוי הוא כפירוש הפשוט, כדעת רב, והנסתר הוא הדרש, כדעת שמואל. וכשאנו יודעים להפשיט את הדברים ולמצוא את התוך שבהם, הרבדים עולים ומתקשרים ומתייחדים זה בזה.

עבודה-זרה, גילוי-עריות, שפיכות-דמים

ניתן להקביל את שלשת הפסוקים הללו גם לשלש העבירות החמורות שבהם ההלכה אומרת "יהרג ואל יעבור" – עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים:
"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" – קשור לשפיכות דמים. במצב המתוקן, עיקר תפקידו של המלך הוא למנוע שפיכות-דמים (כמו שכותב הרמב"ם). ולעומת זה, פרעה המלך החדש הגיע לשיא של רוע ואכזריות בשפיכות-דמיהם של ישראל, עד כדי "כל הבן הילוד היאֹרה תשליכוהו".
הנסיון של יוסף הצדיק – הוא, כמובן, התמודדות עם גילוי-עריות, התמודדות ממנה יצא יוסף כמנצח, שומר הברית בתכלית.
ואילו פעולתו של אברהם אבינו בנטיעת האשל היא התמודדות עם חטא עבודה-זרה. שהרי פרסום האלוקות, "אל עולם", הוא הוא ביעור עבודה-זרה – עיקר פעולתו של אברהם אבינו בעולם, "ראש כל המאמינים" השובר את הפסלים ומלמד את העולם את האמונה בא-ל אחד. גם את המלה אשל יש לדרוש מלשון שלילה – שלילת עבודה זרה בתכלית.

הקבלת שתי השלישיות

ולסיום, ניתן לראות הקבלה ברורה בין שתי 'השלישיות' הללו – עולמות-נשמות-אלוקות ושלש העבירות החמורות:
שפיכות-דמים קשורה לממד העולמות, הדם הנשפך זועק מן האדמה (כמו שנאמר ברצח הראשון בתורה), ואילו תיקון העוול הוא גם תיקון העולם והארץ ("וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ").
גילוי-עריות הוא פגם בממד הנשמות. יחסי אנוש מתוקנים בנויים על התקשרות נכונה בין האנשים, קשר המיוסד בגדר של צניעות ("סוגה בשושנים") ואיסורי-ביאה. ואילו גילוי-עריות פורץ את הגדר ויוצר יחסים מעוותים ומקולקלים.
עבודה-זרה היא פגם בממד האלוקות. במקום להכיר באחדות ה' ולעבוד אותו לבדו, משתעבדים לכוחות חלקיים, במקום להכיר שה' הוא "אל עולם" הופכים את העולם עצמו לא-ל...
ולסיכום: