שמחם בבנין שלם – לקראת שבת לפרשת ואתחנן

המשיח עתיד לסיים את השלמות אותה התחיל משה. סיום השלמות דורש להגיע לכל יהודי, לאסוף אותו ממקומו ולמצוא בקרבו את נקודת היהדות והדבקות בה'. גם הזונים אחרי בעל-פעור, גם המרגלים וגם עדת קרח – כולם כולם בגלגולם המודרני יעלו, בסופו-של-דבר, על עגלת הגאולה.

פרשת ואתחנן פותחת בתפלת משה רבינו להכנס לארץ ישראל, תפלה שלא נענתה. "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". משה טוען לפני הקב"ה, כיון שהתחלת להראות לי, אנא השלם את המהלך והבא אותי אל הארץ, אך ה' אומר למשה שלא יזכה כעת להגיע לסיום הטוב.

בספר הזוהר נאמר על כך (בתרגום חופשי): "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ – מהי ההתחלה כאן? אלא ודאי משה היה התחלה בעולם להיות שלם בכל. ואם תאמר, יעקב היה שלם... ודאי כן הוא, אבל מה שהיה למשה לא היה לאדם אחר, שהוא התעטר בשלמות יתירה – בכמה אלפים ורבבות מישראל, בתורה, במשכן, בכהנים, בלויים, בשנים-עשר שבטים, בנשיאים ממונים עליהם, בשבעים סנהדרין. משה היה בגוף שלם, אהרן מימינו, נחשון לשמאלו והוא ביניהם... לכן משה היה התחלה בעולם. ואם תאמר, מי הוא הסיום? הסיום הוא מלך המשיח, שהרי אז תִּמָצא שלמות בעולם, מה שלא היה כן מדורי דורות. באותו הזמן תִּמָצא שלמות למעלה ולמטה ויהיו העולמות כולם בזיווג אחד".

שלשה שלבים בסולם השלמות

הזוהר מתאר כאן שלשה שלבי התפתחות בסולם השלמות:

יעקב אבינו הוא אמנם שלם ("ויבא יעקב שלם", והוא גם מכונה "יעקב שלימא"), אבל יחסית השלמות אצלו היא בכח ולא בפועל. נדייק ונאמר שיעקב מצד עצמו הוא שלם מכל צד, "שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון" (היופי של יעקב כיופי של אדם הראשון, יציר כפיו של ה'), אבל המציאות הסובבת אותו אינה בדרגה מפותחת של שלמות. יעקב "מטתו שלמה", וי"ב שבטי י-ה הם הגרעין המשפחתי של עם ישראל כולו, אבל העם עצמו טרם נולד.

לעומת זאת, משה רבינו הוא התחלת השלמות בפועל. לא רק שמשה עצמו הוא "האדם השלם", "איש האלוקים" העולה לשמים ומוריד את התורה, אלא גם המציאות של עם ישראל, "צאן מרעיתו" של משה, היא מציאות מפותחת ושלמה – "שיעור קומה" שלם, כהנים לויים וישראלים, שופטים ונשיאים, תורה ומשכן. השלמות הזו החלה ביציאת מצרים והמשיכה להשתכלל במתן תורה ובהשראת השכינה במשכן.

אילו היה משה רבינו נכנס בעצמו לארץ-ישראל, היתה השלמות הזו באה לגמר טוב, בירושת הארץ ובנין המקדש – "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" ("ההר הטוב הזה – זו ירושלים. והלבנון – זה בית המקדש", רש"י). אילו כך היה, השלמות היתה נשלמת לגמרי, כדברי חז"ל שאם היה משה בונה את המקדש הוא לא היה חרב לעולם. אך עוד לא הגיע הזמן. סיום השלמות יהיה רק על ידי מלך המשיח, שלמות בפועל שעוד לא היתה מאז ומעולם.

שלמות לאחר ניתוח

ועדיין עלינו להבין מהו ההבדל בין התחלת השלמות על-ידי משה רבינו לבין סיום השלמות על-ידי מלך המשיח. נסביר את הדברים בהמשך למבואר בספר "תפארת החנוכי" – פירוש נפלא על הזוהר מהאדמו"ר ר' גרשון חנוך ליינר מרדזין זצ"ל ("בעל התכלת", נכדו של בעל "מי השילוח"):

כאמור, אצל משה רבינו יש "קומה שלמה" של עם ישראל, אבל השלמות הזו כרוכה בכמה וכמה ניתוחים וחיתוכים כואבים. כך למשל נאמר בפרשתנו "...כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" – כולכם הנמצאים כאן חיים ודבקים בה', אבל זאת רק לאחר כל אותם האלפים שמתו במגפה בחטא בעל-פעור. כיוצא בזה, קרח ועדתו נבלעו באדמה, המרגלים מתו במדבר, ועוד ועוד כאלו שמידת הדין פגעה בהם והפרידה אותם מן העדה השלמה. כך נהג הקב"ה עם דור המדבר, בהתאם לשרש נשמתו של משה הרועה הנאמן, שמקפיד על מי שסוטה מן הדרך.

הדבר מתבטא בדברי הזוהר המתאר את משה כמי שאהרן הכהן נמצא מימינו ונחשון בן עמינדב משמאלו (בדומה למלחמת עמלק, שבה אהרן וחור תמכו בידי משה). מצד ימין נמצא אהרן, המחבק באהבה כל יהודי, ומצד שמאל נחשון בן עמינדב משבט יהודה, שבט המלכות, היודע לקפוץ ולפרוץ קדימה ו"לא לספור" את המתנגדים (אע"פ שגם הוא עושה זאת מתוך אהבת ישראל, "בן עמינדב" – המתנדב למען עמי – אבל בלבוש של גבורה).

סיום השלמות – כל היהודים בפנים

לעומת זאת, ההנהגה המתאימה למלך המשיח ולדורו מאמצת את הכלל הגדול "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח". סיום השלמות דורש להגיע לכל יהודי, לאסוף אותו ממקומו ולמצוא בקרבו את נקודת היהדות והדבקות בה'. גם הזונים אחרי בעל-פעור, גם המרגלים וגם עדת קרח – כולם כולם בגלגולם המודרני יעלו, בסופו-של-דבר, על עגלת הגאולה. כדבר שנאמר בהפטרת "נחמו עמי" (הראשונה לשבע הפטרות הנחמה): "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל" – "כך הקב"ה ינהל את ישראל מהגלות לאִטָּם ויסמוך כל חולה וכל נשבר" (רד"'ק).

בזמן משה רבינו, הקו של הגבורה היה בולט בבניין המלכות – כביטוי הידוע בקבלה "בניין המלכות מן הגבורות" – וכמו שמייצג נחשון העומד משמאלו של משה. אולם על מלך המשיח נאמר "וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא [כסא המלכות של המשיח] וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק" (ישעיה טז, ה. וראה ת"י שם שמפרשו על מלך המשיח). בלשון הקבלה, המשיח עולה לשרש העליון של המלכות הנמצא בכתר, בדרגת "עתיק יומין" ששם גם השמאל הוא ימין.

כדי להמחיש את השמאל-שהוא-ימין, נאמר שאם אצל משה רבינו היו אהרן ונחשון מימינו ומשמאלו, הרי למלך המשיח יהיו משמאל ומימין שתי תכונות של אהרן הכהן. על אהרן נאמר שהוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – "אוהב שלום" זוהי התכונה של צד ימין, ואילו "רודף שלום" היא תכונה של השמאל, אך זהו שמאל שכולו ימין, שמאל של גבורה והתגברות החסד עד שלא רק אוהבים את השלום אלא גם פועלים בתוקף להביא אותו. כיוצא בזה, "אוהב את הבריות" היא תכונת הימין, ואילו "מקרבן לתורה" היא תכונת השמאל-שהוא-ימין, גבורה שאינה מסתפקת באהבה לשני כפי שהוא אלא מעיזה לפנות אליו ולקרב אותו בפועל לתורה ומצוות, למשוך אותו בעבותות אהבה, בגבורה שהיא חסד.

והנה בזוהר נאמר ש"סיום השלמות" אצל מלך המשיח מתבטא באחדות וזיווג בין כל העולמות. כיצד נחבר (ונזווג) זאת עם מה שהוסבר שהמיוחד במשיח הוא שלמות הכוללת את כל היהודים? אלא שכל העולמות הם כל היהודים! יש יהודים שנשמתם מעולם האצילות שכולו אלוקי ("צדיק יסוד עולם"), יש יהודים שנשמתם מעולם הבריאה השכלי (יהודי "יודע ספר"), יש יהודים שנשמתם מעולם היצירה הרגשי (יהודי שהוא "חסיד שמח"), ויש יהודים שנשמתם מעולם העשיה (סתם "יהודי פשוט") – והתכלית היא שכל היהודים, לכל סוגיהם וגווניהם, מתאחדים ומתחברים יחד במלכות המשיח, בכל אחד מתגלה מעלה מיוחדת שאין בחברו וכולם מקבלים זה מזה (ובדרך הרמז, לארבעת הטיפוסים שהוזכרו כאן יש את אותה הגימטריא: צדיק יסוד עולם = יודע ספר = חסיד שמח = יהודי פשוט). כמובן, השלמות הזו – סיום השלמות – מוסיפה ומתפשטת גם לעבר אומות העולם, עד ש"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

מתוך שיעור י"א מנחם-אב תשע"ב