- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
לפני כשבועיים פרסמנו את תחקיר הקול היהודי העוסק בניתוח עומק של מגמת היחלשות האחיזה היהודית בגליל בעשור האחרון, בהמשך לתחקיר הזה שוחחנו עם אופיר שיק מארגון "לב בגליל" לשמוע מהזווית שלו על המצב בגליל.
"לפני הכל, חשוב לי לדבר על התחקיר שלכם על הדמוגרפיה", אומר אופיר. "יש נתון גולמי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמסתכלת על "מחוז צפון", ואומרת שישנם 42% יהודים, אבל אתם בתחקיר שלכם עשיתם פילוח חשוב – הורדתם את רמת הגולן, פילחתם את השטח לעמקים, גליל עליון ותחתון, ולאזור החוף - נהריה ועכו - אזור המורדות במזרח ואזור גב ההר באמצע. הפניתם מבט ל"לב הגליל", הגליל התחתון ההררי. ברגע שעושים את זה המספרים הרבה יותר נמוכים, והגעתם ל-23% יהודים בלבד.'. המחקר שלכם הניח תשתית מבוססת שעוזרת לנו להבין את עומק הבעיה".
על מנת להיכנס לשורש הבעיה של המיעוט היהודי בגליל, אופיר פותח באזור היהודי הכפרי לדבריו, באזור הזה יש ביקוש אדיר אבל ההיצע הוא אפסי. "אם מחר הייתה אפשרות לפתוח אלפיים יחידות דיור במרחב הכפרי ליישובים יהודים, הם היו מתמלאים, למה ההיצע הוא אפס? בגלל שיש חסמים". על פי אופיר, ישנם שלושה חסמים עיקריים:
א. מדיניות התכנון במחוז צפון, עובדת בצורה של בנייה מאד אינטנסיבית לגובה, בשונה ממה שהיה בעבר, וכבר לא מבדילים בין המרחב העירוני למרחב הכפרי, ולכן תוכניות בנייה לא מקודמות באיזורים אלו, כי שיטת הבנייה לא מתאימה לאיזור כפרי.
ב. ועדות הקבלה. לאחר שנטען בעבר אצל בג"ץ כי ועדות קבלה לישובים זהו כלי שמקדם אפלייה, הוחלט בסופו של דבר שוועדות קבלה ליישובים קהילתיים יוגבלו לישובים של עד 400 משפחות, ולכן ישנם יישובים ש'תקועים' במשפחה ה-399, היות שאם עוברים את מספר המשפחות הזה הדרך לשווק את הדירות ביישוב היא דרך מכרז פומבי ולא ועדת קבלה, דוגמא אחת ליישוב כזה היא היישוב "מצפה הושעיה".
ג. עניין נוסף הוא שגם היישובים עצמם לא מספיק רוצים לגדול בקצב מהיר, גם בזה, לדברי אופיר, המדינה צריכה להתערב ולפעול בכלים שלה להגביר את הקצב.
המרחב היהודי העירונימהמרחב היהודי הכפרי אופיר עובר לדבר על המרחב היהודי העירוני: "במרחב היהודי העירוני, אין לך שום יכולת לעצב את הצביון בשוק, בשיווק של השכונות", אומר אופיר. "היות שאין ועדות קבלה במרחב העירוני, כל מכרז שיוצא, בכרמיאל לדוגמא, אתה יודע די בוודאות שיהיה לך אחוז מאוד משמעותי של משפרי דיור מהמגזר הערבי, זה מה שקורה בפועל, וכמובן שאין למדינה שום שליטה בתחום".
מכאן מגיעים לנושא עגום אף יותר: "כאן נכנסת התופעה של הרבה מאוד אנשים, מנצרת לדוגמה, ומדובר בדרך כלל באוכלוסייה היותר חזקה, שמחליטים לעלות לנוף הגליל, כי נמאס לה מתת התנאים, ואולי אפילו מהאחיזה המוסלמית היותר משמעותית", אומר אופיר.
"זה או 'מוסלמים רכים' או ערבים נוצרים, שנכנסים לתוך השכונות, וברגע שיש בבניין אחד דירה כזאת שנמכרת והמשפחה היהודית עוזבת, זה מהר מאוד מזין את עצמו, וסביר מאוד להניח שנראה עוד ועוד דירות כאלה באותו בניין שמתקדמות גם כן לכיוון של מכירה, ופחות יהודים שירצו לגור שם".
"עד עכשיו דיברנו על המרחב היהודי, הכפרי והעירוני. במרחב הערבי, הדבר שאולי הוא הכי דרמטי שמשפיע ומראה את הנתונים שאתם ניתחתם, זה העובדה ששומות הקרקע הן פשוט מגוחכות. נותנים שם שומות בהבדלים שיכולים להגיע לפעמים לפי פי 6 ופי 7 ואולי גם פי 10 מהיישוב היהודי שנמצא בסמיכות של 700 מטר מהם".
"הדוגמה שהרבה פעמים מדוברת היא על ההבדל בין כמון, שהוא יישוב יהודי, לבין הכפר הבדואי כמאנה. כמאנה נמצא במרחק אווירי של 750 מטר מכמון. ובן ממשיך בכפר יכול לקנות מגרש ב-60-80 אלף שקל. בכמון לעומת זאת, אין לך פחות ממיליון, גם אם אתה מ"פ בקבע 8 שנים", אומר אופיר. "בסוף, זו המציאות שמשתקפת בנתונים שאתם מביאים, מאחורי המספרים יש סיפורים".
לאחר פריסה מפורטת של מה שעומד בשורש היחלשות ההיאחזות היהודית בגליל, אופיר עובר לדבר על הכיוונים השונים לתקן את המצב.
"הכיוון של הפיתרון שאנחנו מציעים ומנסים לדבר עליהם גם עם מקבלי החלטות ברמה הלאומית, הארצית, בחקיקה, הוא, א', לתת פטור ממכרז לא רק למשרתי מילואים אלא גם לעולים חדשים, שלא יצטרכו להתמודד במכרזים עם כל הכפרים מסביב. ובשביל זה צריך גם שחקנים נוספים כמו רמ"י ומשרד השיכון" אומר אופיר.
הכיוון השני שמציע אופיר הוא לחזור לשיטה הישנה של שיווק שכונות על ידי עמותות: "זה אומר שרמ"י חותמת על הרשאה לעמותה, שמטרתה המוצהרת והרשומה ברשם עמותות היא לתכנן, לפתח ולשווק שכונה ספציפית, ושטח ספציפי. הפסיקו עם הפרקטיקה הזו שהייתה נהוגה אפילו בסוף שנות ה-80 תחילת ה-,90 והפסיקו אותה בגלל בעיות כאלו ואחרות שהיו בעמותות, אבל לנו יש היום את הדרך לחזור לשיטה הישנה עם 'פלסטרים' מתאימים שיתגברו על הבעיות שהתעוררו בעבר".
מכאן עוברים לדבר על הדמוגרפיה הערבית המבהילה בגליל התחתון: "לגבי הגליל התחתון, השטח הערבי הבנוי שלו הוא 57% לעומת 36 אחוז יהודי - נתון מבהיל. כדאי לחדד קצת איך זה נראה בפועל בשטח, אנחנו מדברים בעצם על יצירה של רצף בנוי ערבי, של יותר מעשרה קילומטר מקצה לקצה."
"אם אני צריך לתת איזה רפרנס כדי להבין את החומרה, אז נניח שאני עומד עם כף הרגל שלי על המים בקו המים בתל אביב, ומתחיל ללכת מזרחה, אני חוצה את תל אביב, גבעתיים, רמת גן, גבעת שמואל, פתח תקווה, אני לא מגיע ל-10 קילומטר. זה פסיכי. עכשיו, מדובר בשלושה רצפים כאלו. אחד בדרום - יפיע, נצרת, ריינה, משהד, כפר כנא, טורעאן. זה התא שטח שמסומן בתחקיר שלכם כגליל תחתון הררי. ועוד שני רצפים שנמצאים בבקעת בית הכרם".
"הרצפים האלו יצרו למדינת ישראל בעיה אסטרטגית", אומר שיק. "ראינו את זה קצת בשומר חומות, איך כשקצין היה צריך להגיע מהיישוב שלו בגליל לבסיס, והייתה פה חסימה של צירים, אז הוא פשוט לא הגיע. טיסות התבטלו. הוא לא יכול להגיע להפציץ בעזה. זה פשוט הזיה, מחדל אסטרטגי."
"במחקר המשלים שלנו לשטחים הפתוחים, אמרנו שיש כאן בזבזנות יתר של מוסדות המדינה בתכנון שלה. זה לא סתם שטחים שמישהו פתאום משתלט עליהם, המדינה עצמה נותנת לרשויות הערביות עוד ועוד שטחי לאום, ועוד ועוד קרקעות מדינה, בעוד שהיא דורשת מהם צפיפות מאוד נמוכה, בגלל פרופגנדה רווחת שאצל הערבים כל אחד חייב את האדמה שלו. שטויות".
בשביל להבין את ההבדל בין הצפיפות שדורשת המדינה מערבים ביחס ליהודים אופיר מביא דוגמא. לדבריו, כשיש תכנית של בנייה בסכנין אפשר להסתפק בארבע-חמש יחידות דיור לדונם, בעוד שבמקום כמו כרמיאל ידרשו תשע, ולפעמים גם שתים עשרה יחידות דיור לדונם.
"ההסבר הוא שצריך לעשות תהליך מדורג בחברה הערבית. שאם ערבי היה רגיל שהוא צמוד לקרקע, אי אפשר להכניס אותו מייד לבניין רב קומות, צריך לעבוד בהדרגה, זה שטויות, אין בזה ממש. אני אומר שעם כל הכבוד, בסופו של דבר הבזבוז של האדמות, של משאב הקרקע, הוא משוגע".
"בעיה נוספת בתכונני הבנייה באזורים הערביים, היא מה שאנחנו טוענים כל הזמן בתוקף, וזה גם הוכח, שהמספרים של התחזית הדמוגרפית שעליהם מוסדות התכנון נשענים במגזר הערבי, הם מנופחים."
"היה דיון על זה בכנסת לפני שנה, ואחת בכירה מאוד שהייתה גם בלשכת התכנון, אמרה: "באמת יכול להיות שהטעו אותנו, זה ממש נראה לא הגיוני".
"בכרמיאל לדוגמא בודקים מה הצפי של התחזית הדמוגרפית לפי הערכות של הלמ"ס, בעוד שבתוכניות במגזר הערבי, אומרים: 'הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא יודעת לספור אותנו, היא לא מבינה את המגזר מספיק טוב', על מה מתבססים נתוני הלמ"ס? הלמ"ס מסתכלת אחורה, על העשור האחרון, עושה את המכפלות, ואומרת בריזיקה מסוימת גם מה הצפי קדימה, ל-20-30 שנה קדימה, איך תהיה הילודה הדמוגרפית הטבעית. והם אומרים 'אתם לא יודעים את החשבון נכון, זה לא שלושה ילדים, זה שישה ילדים'. כל מיני שטיקים וטריקים כאלה, וכשאתה מסתכל על נתוני הבסיס של כל תוכנית מתאר, אתה אומר: איך הגעתם לדבר הזה?"
אופיר מסביר כי כאשר מדובר על שטח שמוחזק על ידי רשויות ערביות לא בהכרח מדובר בשטח בנוי: "הוא בתמ"א, בשלבים מסוימים, ולכן יש כאן קריאת השכמה להתעורר ולהתערב בדבר הזה. כי אם עכשיו ישונו תוכניות המתאר ויגידו 'רבותיי, כל מי שנשען על נתונים לא מדויקים, אנחנו פותחים את התוכנית, משנים אותה מחדש ומתאימים את זה'. אני אומר לך שעל פי ההערכה שלנו במחקר שעשינו לפני כמה חודשים, אם אף אחד לא יעשה כלום, אנחנו נמצא את עצמנו באיבוד של 63 אלף דונם לטובת הרשויות הערביות בעשור הקרוב.
מכאן אנחנו עוברים לדבר על השטחים הפתוחים בגליל: "מדברים על זה שבמדינת ישראל, שבעה אחוז מכל האדמות במדינה הן אדמות בבעלות פרטית. כל השאר מוחזק על ידי רמ"י." אומר אופיר, "והשטח החקלאי בגליל, הוא הרבה מאוד בבעלות פרטית ערבית".
"זו שאלה מעולה, אם אתה שואל אותם, התשובה היא כן. אם אתה שואל את החוק, ממש לא."
"על פי החוק, בשטח חקלאי מותר לי לגדל חקלאות ולעשות בו גדר עד גובה של מטר וחצי, מחומר שאפשר לפרק אותו ברגע. אבל מה בפועל הם עושים? בונים גדרות של שניים וחצי מטר, ומגדרים לעצמם את האירוע. לאט לאט, בכל מיני שיטות, ותוך ניצול של הגדרות עמומות בחוק, אתה מתחיל לראות עוד מבנה ועוד מבנה ובסוף אתה רואה את המציאות, שיש אנשים שאשכרה נמצאים שם יום-יום. פשוט גרים שם."
"בחסות המלחמה ראינו זינוק מטורף בכל התופעה של הבנייה הבלתי חוקית. בראש ובראשונה, כי הם הראשונים לדעת שכל הפקחים היו במילואים, הם פשוט ידעו את זה. ואתה רואה שברגע שיש איזשהו ואקום, הוא ישר מתמלא. ראינו את התופעה הזאת כמו פטריות אחרי הגשם."
"בשטח השיפוט שלי כסגן ראש מועצה, יש הנחיות מאוד ברורות ליחידת האכיפה שלנו, ואם תסתכל בשטח המוניציפלי שלנו הכל נקי, ברגע שאתה עובר את קו השיפוט ועובר לתחום השיפוט של כפר כנא,טורעאן, ועוד, אתה פשוט רואה את ההפקרות חוגגת. "
לדברי אופיר, כששואלים אותם: "חברה למה אתם לא אוכפים?". הם עונים: "ליחידת פיקוח שלנו, יש לנו אלף דברים לעשות בתוך היישובים, עזבו אותי מהשטח הפתוח, אני צריך לפרק מבנים ממש, לא גדרות" .
אופיר משבח את רשות האכיפה הארצית שהייתה במשרד האוצר ועכשיו נמצאת היא אצל בן גביר. "אחלה גוף, אבל הוא דל מאוד והוא בעיקר במילואים."
"אנחנו כרגע עובדים על להסדיר גוף אכיפה שיהיה אחראי על כל השטחים הפתוחים ושיהיו לו את כל הסמכויות הנדרשות". אופיר מדבר גם על החמרת הענישה, לדבריו ישנם עבריינים שמחשבים את הקנסות שהם מקבלים כחלק מהוצאות העבודה.
"אני אגיד משפט לסיום: קודם כל, מדובר במחדל, הממשלה אמורה להיות גוף שמתכנן את הצעדים שלו בעיצוב המדינה. והעיקרון הבסיסי ביותר של מדינה שרוצה לייצב את עצמה, זה לוודא שבכל מרחב מדינתי, כלומר בכל מחוז, יש אופק מבוסס להיקף אוכלוסייה מספיק טוב ורחב שמזדהה עם ערכי היסוד של המדינה. במקרה שלנו, יהודית ודמוקרטית. אם המדינה לא עושה את זה, אם היא לא מייצרת בכל מחוז את האופק הזה, זה בסוף יכול להגיע בקצה גם חלילה לפגיעה בריבונות. יש תקדימים לדבר הזה בהיסטוריה. אתה מאבד אחיזה, ואז מתפתח כאן מיעוט אחר שבא ואומר 'רגע, יש לי צרכים'."
"ומנגד אני רוצה לומר, שאנחנו כבר עשור באירוע הזה, כארגון, ואני כן מזהה שיש התעוררות, גם בקרב המנהיגות המקומית, יותר ויותר ראשי רשויות מרשים לעצמם לדבר את השפה הזאת,דבר שנמנעו לעשות בעבר."
"חלק מהשרים מתחילים באמת להיות כבר יותר קשובים לאירוע, ומתקדמת עכשיו תוכנית לאומית, שאני מקווה מאוד שהיא תבשיל לכדי החלטת ממשלה, אבל עד שזה לא יקרה, זה לא יקרה. וסימן האזהרה כאן הוא בוהק ומעל הראש של כולנו."
