פרסומים נפרדים בשבועות האחרונים הציבו תמונה אירונית של יכולת קידום הציונות בארץ ישראל - במקביל להכרזה על 22 יישובים חדשים ביו"ש, החלטה על שני יישובים בצפון הביאה מיד לחשיפת הכשלון הכמעט ודאי בהקמתם, לאור היסטוריה של עשרות יישובים שלא קמו.
בשנתיים וחצי בהן מכהנת הממשלה הנוכחית היא כבר הספיקה לקדם אישור של 50 יישובים ביו"ש. מרגע ההכרזה עד קבלת 'סמל יישוב' יכול לעבור קצת זמן, אבל הוא נמדד בחודשים. לעומת זאת בצד המערבי של הקו הירוק הכרזות על יישובים מושמעות בקול תרועה, וכעבור עשרים שנה עדיין לא קרה דבר בשטח.
הבעיה הועלתה שוב לדיון ציבורי אחרי החלטת הממשלה על הקמת שני יישובים בצפון, אחד ליד בית ספר כדורי למרגלות התבור ואחד למרגלות החרמון. זאת במסגרת מדיניות של חיזוק הרצועה המזרחית של ישראל בהתיישבות צעירה שתוכל לשמור על סביבתה, כאחד מלקחי טבח שמחת תורה. לאחר ההודעה כתב חבר הכנסת אריאל קלנר שלמרות השמחה הוא איננו רוצה למכור אשליות, והצביע על עשרות יישובים שהוחלט להקימם ומאז לא קרה דבר בשטח.
העיתונאי עקיבא ביגמן פרסם באתר מידה תחקיר על כלל היישובים שהוחלט על הקמתם ולא הצליחו להתרומם מאז.
רק יישוב בודד, חירן, הוקם למרגלות יער יתיר לאחר כשני עשורים מתחילת תכנונו. הסיבה, כפי שתואר בהרחבה, היא הנחיה של היועמ"ש לממשלה בשנת 2004, מני מזוז. הנוסח איננו החלטי, אבל כמו במקרים רבים בדמוקרטיה הישראלית, הנחיות כמו 'חובת התייעצות' הפכו בפועל לכלי וטו בידי פקידים.
במסמך של מזוז נכתבו מילים שקשה היה לזהות אז את עצמתן. הן קבעו שהחלטת ממשלה צריכה "להתבסס על עבודת מטה מקצועית בשיתוף כל הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר" ולכן לא תתקבל החלטה סופית לפני שזו נעשתה, וכן ש"אין לכלול בהחלטה הוראות תכנוניות החלטיות, כגון מיקום ותיחום מדויק של היישוב החדש". ואחרי כל המילים האפורות מגיע המשפט הסמלי למדי במשמעותו, גם אם הוא מדבר רק על מיקום ותיחום מדויק: "בהבטים האלה רשאית הממשלה להביע מדיניותה, אך לא להחליט במקום הרשות המוסמכת".
והתוצאה בפועל של ההנחיה הזו, יחד עם החלטות בג"צ והנחיות נוספות ותחת האקלים הכללי של 'עצמאות' שומרי הסף מכל כפיפות לנבחרי הציבור ולשיקולי המדיניות שעליהם החליטו, הייתה שמאז הממשלות לדורותיהן לא יכלו יותר להכריע בשאלת הקמתו של יישוב חדש.
👉 הצטרפו לעמוד האינסטגרם שלנו
כעת המסלול שצריך לעבור כל יישוב חדש הוא כפול - מעבר בכל הרמות של מנהל התכנון, בדיונים רבים שבהם כל התנגדות עשויה להפיל את ההחלטה, עד שבכלל יוגדר, אם יוגדר, 'כתם יישוב' - השטח המדויק שעליו הישוב יקום. זוהי עבודת המטה האמורה. אם היוזמה שרדה עד כאן, צריך עכשיו לעבור את המסלול כולו מחדש, הפעם בתכנון מפורט של רחובות, בניה, צפיפות, ביוב וכו'.
העיכוב העצום הזה גורם להוצאות כבדות ובעיקר ל'אפקט מצנן' - נופלים בדרך לא רק היישובים שועדות התכנון עצמן יפילו, אלא גם היישובים שיוזמיהם מתייאשים כיון שהם יודעים כמה זמן יקח התהליך וכמה מוטלת בספק עצם הצלחתו.
גם היישוב חירן שהצליח לקום אחרי כל כך הרבה שנים, הצליח בזאת דווקא בגלל מספר השנים - ההחלטה על הקמתו היתה רחוקה כל כך בערפילי העבר, שהיא קדמה אפילו לתמ"א 35, שמכבידה על הקמת יישוים חדשים ברוח ההחלטה של מזוז.
כל נתיב הייסורים הזה, או כמעט כולו, נחסך מן הממשלה דווקא כשהיא פועלת בשטח שעוד לא הוחלה עליו רבונות ישראלית. ההוראות מבוצעות דרך משרד הבטחון והצבא, עם הרבה פחות בירוקרטיה. המקום שבו חוקי מדינת ישראל ברובם לא חלים הוא המקום שבו ממשלת ישראל מסוגלת להכתיב ולבצע מדיניות נמרצת.
כפי שחבר הכנסת קלנר ציין בפוסט שהעלה לרשתות החברתיות, המכשולים הבירוקרטיים הספציפיים בתכנון יישוב חדש בתוך הקו הירוק אינם נובעים באופן מוצהר מהתנערות מסמכות הממשלה. אך התנגדויות מטעם ארגונים ירוקים ועותרים, ועל בסיס טענות תכנוניות נגד פיזור בניה כפרית, שדורשת תשתיות פחות יעילות, סיכלו בפועל את הקמת היישובים האלו.
יש לציין שעל אף שועדות התכנון נוקטות כביכול במדיניות המתנגדת להוספת בניה כפרית, בתכנוני ההרחבות של יישובים ערביים מקודמת בפועל בניה כפרית נרחבת. כפי שנסקר לאחרונה בתחקיר של ערוץ 14, הבניה ביישובים ערבים מתוכננת בצפיפות נמוכה ותופסת בהתאם שטחים נרחבים, כך שלמעשה עיירות ערביות אינן נבנות ומתפתחות כיישוב עירוני, אלא ככפר ענק. יתכן שלאור ההבדל הזה ביחס לבניה כפרית יהודית וערבית, קלנר מאשים כי "במינהל התכנון יש מי שרואים בהתיישבות היהודית בנגב ובגליל לא ערך, אלא פשע"
לא בטוח עד כמה הממשלה עצמה מעוניינת להאבק על היישובים האחרונים שעליהם החליטה, ועד כמה ההצהרה והאהדה שהיא מעוררת בציבור הן היעד בפני עצמו, ויישום איננו חלק מהתכנית. אך גם אם יופגנו עקשנות ונחישות לקדם את היישובים היהודיים האלו, לבדן הן לא יספיקו. במקרה האופטימי, היישובים האלו יצליחו לקום בעוד כעשרים-עשרים וחמש שנים, אם לשפוט לפי הנסיון.
פתרון אפשרי צריך להיות שינוי מהשורש של הנחיות היועמ"ש. לרוע המזל, עם היועמ"שית הנוכחית ובמידת ההכרה בנוכחית בסמכותם של נבחרי הציבור, זו תקווה רחוקה.
פתרון אחר, שתנועת 'נחלה' ביססה בחוות דעת משפטית מפורטת, הוא שימוש בסמכות הממשלה להקים "אתר זמני". לפי החוק הממשלה יכולה, במקרה של חשיבות לאומית לאתר וסכנת עיכוב, לתת פטור מתכנון והיתר ולהקים אתר באופן זמני תחילה. לאחר הגירוש מגוש קטיף הוקמו באופן זה יישובי המפונים, ובעת המלחמה הנוכחית יישובים זמניים כאלו הוקמו למפונים מעוטף עזה. בחורף האחרון הגיעו המשפחות שכבר יושבות ברמת ארבל באופן לא מוסדר להסכם עם המדינה - לפיו היא מתחייבת להכשיר אתר זמני ואליו הן יעברו עד שיישוב הקבע יוסדר.
מה שאיפשר את ההגעה להסכם הזה הוא ישיבתן של משפחות בשטח לאורך כשנתיים, בנחישות שעברה כמה פינויים. לאור זאת, דרך אחרת ששוקלים גורמים המעורים במערכה על הגליל היא מאבק בסגנון זה שמתרחש ביהודה ושומרון, של הקמת מאחזים ללא אישור הפקידות. בניגוד ליו"ש, אחד מכלי האכיפה שבידי הרשויות הוא הטלת קנסות אישיים, במאות אלפי שקלים. כך, רק מאבק ציבורי נרחב יצליח להטיל את כובד משקלו ולשנות את ההתנהלות הקיימת.
האם שרי הימין שהצליחו להביא להישגים מרשימים בהתיישבות ביו"ש יאבקו גם על איזורי ההתיישבות הפחות זוהרים, בגליל ובנגב?
הכתבה מתפרסמת בעולם קטן בשבת הקרובה
