לרגל 20 שנה לגירוש מגוש קטיף, שוחחנו עם רונן שובל, ממובילי מאבק הסטודנטים נגד המהלך, לשיחה על הלקחים שלו מהגירוש, וההשפעה של המאבק ההוא על תפיסת העולם והפעילות הציבורית שלו עד היום. "האם הבנו את הלקח? לצערי עוד לא."
כבר בתחילת השיחה רונן מסביר כיצד הוא רואה את הדברים במבט רחב, ומה לדעתו קרה באמת בשנה ההיא: "קודם כל,התנתקות, לא גירוש. גירוש מתייחס לחוויה הנוראית שבני אדם עברו, שיהודים גורשו מבתיהם. ברור לי שהם השתמשו בשם התנתקות בשביל להלבין את הפשע הנורא שהם עשו, אבל, באופן עמוק, הם באמת התנתקו."
"הם התנתקו מעם ישראל, הם התנתקו מארץ ישראל, הם התנתקו מהחזון הציוני, הם התנתקו מהתקוות שלנו, הם התנתקו מהחלומות שלנו. ולכן מה שהיה פה זה התנתקות. הגירוש הוא פועל יוצא של ההתנתקות הזאת, אבל קודם, בעיקר מה שקרה פה, זה התנתקות אדירה של אנשים מהזהות שלהם."
בניגוד להתנתקות של מבצעי פשע הגירוש, רונן מצא שם דווקא את החיבור: "בתור ילד חילוני מרמת השרון, יליד 1980, התחושה שלי תמיד הייתה שאני נולדתי מאוחר מדי. אני לא יכול להיאבק עם סבא שלי לגרש את הבריטים מהארץ, לא יכול להילחם עם הדור של גיבורי ששת הימים ולשחרר את הכותל, לא יכול להילחם עם קהלני ולהציל את עם ישראל בעמק הבכא."
"סיפרו לנו כבר שהשלום הגיע. מה נשאר לך לעשות בחיים? המשימות הגדולות, החלומות הגדולים, ההיסטוריה כבר התרחשה. והתחושה הייתה שאנחנו, אני, פספסתי הכל, ואפשר לעשות כסף, בגדול. זה היה הצייטגייסט, רוח התקופה של הדור שלי. והרגשתי שההיסטוריה כבר חלפה. ומה שקרה בתקופה של ההתנתקות זה שפתאום אני הבנתי שהפוליטיקה של היום זה ההיסטוריה של מחר."
"הבנתי שלא פספסנו את זה, והדברים מתרחשים, והמציאות מתרחשת, ואפשר להשפיע, ואפשר לשנות, ואפשר לכתוב את ההיסטוריה, היא נכתבת ברגעים האלה ממש. זו התובנה הגדולה ששינתה לי את החיים בהתנתקות, זה שיש לי עד מה לתרום לסיפור גדול של עם ישראל, והוא לא הסתיים."
"בוא נגיד ככה, הכיתה שלי כדרך משל, ביקרנו לאין שיעור יותר פעמים בניו יורק מבירושלים. אתה לא חוצה את הקו מעבר לנתבג, זה הרי החושך. אנחנו נמצאים במזרח, אבל ליבותינו במערב. זו הווית הדור שגדלתי בתוכה. ופתאום משהו דרמטי השתנה בהבנה של המקום שלנו."
"כשהתחלתי את תא כתום, לא הייתה לי שום אשליה שאני אהיה זה שישנה את ההיסטוריה, ואני זה שימנע את ההתנתקות. אפילו כשהיינו בשביתת רעב, 12 יום, 70 סטודנטים, מול בית המשפט העליון, לא הייתה לי שום אשליה לגבי העניין הזה."
"כל מה שרציתי לדעת זה שכשאני אגיע אחרי 120, אני אוכל להגיד שאני נתתי 100%, והשתדלתי כמה שיותר. וזה מה שעשיתי, נתתי 100%. יותר ממאה אחוז אני לא יכול לתת, ואני אחראי על ההשתדלות, אבל ההבנה הזאת, פתאום, שאתה אחראי להשתדלות, וההשתדלות הזאת היא ההשתדלות של דורות של יהודים. וההשתדלות הזאת היא גם לרוחב וגם לאורך ואין לה סוף, אין לה קצה, מחויבות אין סופית, היא זאת שהובילה אותי אחר כך להבין, רגע, אם השתדלתי כל כך הרבה בקיץ 2005 או כמה חודשים לפני כן, באותה שנה, אז למה זה צריך להסתיים? זאת אומרת, סיימנו את זה, אז אין יותר אתגרים? אין יותר משימות? אין יותר דברים חשובים לעשות אותם? והתחושה שלי היא שבוודאי יש עוד אתגרים רבים נכון לנו, ולכן החלטתי לשנות את מסלול חיי בשביל להיות הרבה יותר מחוייב ופעיל, בשביל לממש את אותו חזון גדול שבשבילו התכנסנו כאן."
את תא כתום רונן וחביריו הקימו בנסיון להביא קול אחר למאבק, שישמע לציבור הישראלי: "היינו שלושה סטודנטים שהובילו את תא כתום, חמוטל כהן, אריאל גלבוע ואנוכי, והתחלנו אותה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומהר מאוד זה התפשט לכל האוניברסיטאות והמכללות בארץ."
"רצינו באותו זמן לייצר איזשהו סוג אחר של מאבק שהוא לא מאבק של חסימת כבישים, כי אז חסימת כבישים היה יהרג ובל יעבור, זה היה דבר שנתפס כטירוף הדעת, ועשינו הפגנות, כמובן עם אישור משטרה, ועשינו כל מיני מיצגים, כמו שחזור של ליל הגשרים, ששמנו סרטים כתומים על המון המון גשרים, וכל מיני מיצגים ברחבי הארץ, סטודנטים ברפואת שיניים נגד עקירה."
"השיא היה באמת שביתת רעב, שהגיעו אליה כ-70 סטודנטים מול בית המשפט העליון, מה שביקשנו בשביתת רעב הזאת, להבין למה? מה הסיבה? וניסינו לנהל שיח. וזו הייתה המטרה, לנהל שיח עם הצד השני, בשביל להבין מה הם רוצים, ובשביל לעורר את העניין, ומכיוון שאי אפשר היה לקבל שום תשומת לב תקשורתית, כי כמובן התקשורת באותה תקופה הייתה מאוד מאוד חד-מימדית, אני חושב שאפילו אתר הקול היהודי לא היה קיים. התוצאה הייתה זה שאם לא חסמת כביש, ואז כמובן אתה, אדם אלים, מסוכן, פשיסט, סכנה לדמוקרטיה שצריך לשים אותו במעצר מנהלי לשלושה חודשים, אז אין שום טעם לציין את המאבק שלך."
"היה צורך עמוק לתקשורת להציג את המתנחלים כחבורה של מטורפים, חולי נפש, משיחיים מסוכנים. והאלטרנטיבה שאנחנו ניסינו לייצר היא אלטרנטיבה הרבה יותר מעונבת, הרבה יותר רגועה, הרבה יותר מתוחכמת, ולקבל תשומת לב. היה לנו מאוד מאוד קשה לקבל תשומת לב תקשורתית בלי להיות אלימים, ולכן פנינו לשביתת רעב. השביתת רעב הצליחה להביא סוף סוף תשומת לב. שבתנו שם 12 יום, עד שהנשיא הזמין אותנו אליו בשביל לקרוא לנו להפסיק לשבות רעב, כי אחרי 12 ימים כבר היה קשה. "
"האומץ שנדרש לאנשים להיות בתא כתום באוניברסיטה הוא אדיר. זו הייתה סביבה מאוד מאוד מאוד עוינת. אני יכול להמשיל את זה למשל, שאם אני אגיד לך עכשיו להסתובב באוניברסיטה העברית, בלי חולצה, ועם בגד ים, יהיה לך יותר קל מאשר להסתובב עם חולצה כתומה באוניברסיטה העברית. זה פשוט היה מרחב שהוא עויין בצורה קיצונית, ונתנו אומץ לאנשים להביע את עמדתם, ולהיות הם עצמם, ויצרנו את אחד המאבקים הכי מפוארים של סטודנטים, באינספור פעילויות. מכפר מימון, עד כל העצרות שהיו.
מה היה האופי של האנשים, זה היה שונה מארגוני מאבק הרגילים של ההתנתקות?
כן ולא, זאת אומרת בגדול היינו כמה חילונים שהובילו את האירוע הזה, והיו הרבה מאוד דתיים שהצטרפו, ניסינו לתת לזה פן שהוא יותר סטודנטיאלי.
אני לא חושב שהיו בכלל אנשים אלימים, זה היה מאבק טיבטי, שהיו אנשים באים לגרש אותם מהבית שלהם, והם יוצאים מחובקים עם חיילים. "באהבה ננצח". אנחנו ניסינו להיות הפן היותר חילוני, יותר סטודנטיאלי, מתוך מטרה לקבל איזושהי תשומת לב תקשורתית, שלא תהיה תשומת לב עוינת, האם הצלחנו לקבל את הדבר הזה? לא כל כך, כי תמיד הם היו עוינים, ותמיד רימו ושיקרו. אני זוכר כתבה של ציון נאנוס, שסגרתי איתו מראש שהוא לא מציג אותנו כאנשים ששורפים כבישים וצמיגים, והוא צייר אותנו בתוך הכתבה כהתארגנות של חמישים סטודנטים באוניברסיטה העברית לפעילות אלימה, מה אתה יכול לעשות? צריך לזכור, אנחנו בדור שלפני פייסבוק, אין תקשורת, כלום יש ערוץ אחד, ערוץ שתיים, זה מה שיש,
אתה חושב שהיה אפשר למנוע את הגירוש, בצורת מאבק אחרת, או שזה היה קרב מאסף בכל מקרה?
לא, אני אגיד ככה, כמה מסקנות בהיסטוריה מהעניין הזה, אחד, המאבק טעה, כי הוא היה מאבק של מתנחלים, ולא של הימין, הוא היה מאבק של, אפילו דתיים ולא יהודים, הוא היה מאבק שלא ידע לחבר אליו. הוא היה כתום ולא היה כחול לבן, במובן העמוק של המילה. הוא טעה, אבל זה לא משנה, ההתנתקות לא התרחשה, להבדיל ממה שחושבים, בתשעה באב, התנתקות התרחשה בהחלטת הממשלה, בהצבעה בכנסת, למעשה, כאשר כנסת ישראל, נציגי הריבון, החליטו שחלק מארץ ישראל לא שייך לעם ישראל, זו הייתה ההתנתקות, זו הייתה נקודת השבר, והיא התרחשה 8-9 חודשים לפני אותה שליחת צווים ושליחה של חיילים לבתים נווה דקלים, ובקטיף ובכפר דרום..
איך אתה חושב שאנחנו עומדים עכשיו, 20 שנה אחרי?
לא במקום הרבה הרבה יותר טוב, מהסיבה הפשוטה, שהימין, למרות שהוא מנצח בבחירות, יש פער עצום, בין להיות בשלטון לבין לשלוט. התודעה קובעת את ההוויה. ואם התודעה היא שזה לא שלנו, אז זה לא שלנו.
אם התודעה היא שזה עזה, וזה לא ארץ ישראל אז זה לא שלנו, אז זה אף פעם לא יהיה שלנו. ואותו דבר לגבי יהודה ושומרון, אם זה הגדה מערבית, או אם זה מרחבים מנוכרים אלינו, אז זה לא שלנו. התודעה שלנו ביחס לארץ ישראל, היא שקובעת את ההוויה, היא שקובעת את החומריות.
"הימין לא יודע להקים את אותם מוסדות. הוא הפיק קצת לקחים, אבל הוא לא מצטיין בהקמה של אותה מוסדות שמייצרים את המציאות. בעלייה השנייה, ברל קצנלסון הקים את את כל המוסדות הגאוניים. מהקיבוצים, דרך בנק הפועלים, דרך דבר, דרך ספריית פועלים, דרך צוותא וכולי וכולי, כל אותן מוסדות שבתוכן אנחנו פועלים. והמוסדות האלה, דור אחרי דור, משכפלים את עצמם אידיאולוגית. הימין אחרי מלחמת ששת הימים הלך והקים עוד מאחז, ועוד מאחז, אבל הוא לא ידע להקים את המאחזים בתקשורת, הוא לא ידע להקים את המאחזים באקדמיה, הוא לא ידע להקים את המאחזים בתרבות, הוא לא ידע להקים את המאחזים בבית המשפט. כאשר המרחבים האלה מוזנחים לצד השני, הם קובעים את התודעה, והם אלה שאומרים לנו שעזה לא שלנו, ושגוש קטיף לא שלנו, ושאין לנו מה לחפש שם. אנחנו הגענו לעניין הזה על ידי זה שחשבנו שנבנה עוד יישוב ועוד מאחז. בנינו כמה? 25 יישובים, 25 שנה אבל בסוף אם התודעה זה שזה לא שלנו אז יפנו אותם אז האם השתפרנו? כן יש היום, היה קצת קהלת, כן פתאום יש אם תרצו וישראל שלי ויש כמה התחלות, אבל האם הבנו את הלקח שבלי תודעה של צדקת הדרך אנחנו לא נצליח בטווח הארוך? לצערי עוד לא.
