זה שנאבקתי ולא שיתפתי פעולה, שמר לי על הבריאות הנפשית

בתוך טירוף הגירוש, ממש כמו דפוסי החורבן, גם באותם ימים קשים לפני עשרים שנה, אפשר היה לסמן שתי גישות – מי שהובילו למאבק בניסיון אמיתי לבלום את הגירוש, ומי שהובילו מאבק מחאתי בלבד. רוני בקשי, שהיה מעורב מאוד בגוש, הבין מהר מאד כי מטה המאבק הוא מטה של כניעה. "ההנהגה הרוחנית של גוש קטיף יצרה את הסלוגן: 'יש לנו אהבה והיא תנצח'. אני חושב שזה משפט נוצרי. עם אהבה עושים דברים טובים, לא נאבקים ולא מנצחים. איך אמר לי אחד מראשי מטה המאבק? לא אכפת לי שיגרשו אותנו, העיקר שלא ישנאו אותנו. רוב רבני הגוש היו נגד הקו שלהם, אבל גם לא רצו להתנגד אליהם בפומבי".

ככל שהתקרב מועד הגירוש הגיעו לגוש עוד ועד שוהים בלתי חוקיים – שב"חים. "אני  מאוד האמנתי שצריך להביא כמה שיותר אנשים", מספר בקשי. "אבל היו גם קולות שהתנגדו להגעתם. כשהגיעו שבחי"ם מבית אל וחברון הם התנחלו במלון נטוש ללא מים וחשמל, ונזקקו לעזרה בסיסית. לבושתנו יצאה הודעה בגוש שלא לעזור להם כי הם פוגעים במאבק. הם התחננו שיתנו לילדיהם ללמוד בתלמוד תורה, אך סורבו. אני הייתי מביא להם בלילות אוכל ושתייה. הם היו שואלים אותי: רוני, מה עשינו לכם? עזבנו את הבית והעסק כדי לעזור במאבק, למה מתנהגים אלינו ככה? התביישתי. הייתי יוצא משם עם דמעות בעיניים".

מה חשבת על סבבי הכחש בכפר מיימון? לדעתך אם היו פורצים לכיוון הגוש היה אפשר לעצור את הגירוש?

 בקשי משיב בסיפור. "סיפר לי אחד הקצינים שהיה בכפר מיימון עם חייליו. אני אמרתי לרבנים: אם תפרצו אני אעזור לכם ואומר לכם מאיפה בדיוק כדאי לפרוץ. אם לא תפרצו – אתם מפספסים. אבל ההנהגה פחדה. במקום לגלות אומץ ולשתף איתי פעולה הם הודיעו ברמקולים 'לא בכוח, לא להתנגד'. פתאום התחילו לשיר. נעצרו. הם הרסו הכול. שם הפסדנו את המאבק".

בקשי עצמו הרגיש שהמאבק אבוד הרבה לפני כן. "הגענו לסיכום עם מועצת יש"ע שכל הישיבות יצעדו יחד לכיוון גוש קטיף. ואז 2 רבנים מהגוש צעקו: מה אתם עושים? אם יהודי אחד יחסם בדרכו הביתה – כל המאבק לא שווה. אנחנו נצא נגדכם תחת כל עץ רענן. אני שמעתי את זה, יצאתי החוצה ופרצתי בבכי. הבנתי אז שהעסק אבוד. גוש קטיף נמכר".

   |מעלים הילוך

כשראו בקשי וחבריו שמטה המאבק לא מתכוון להילחם על הגוש החליטו להקים וועד פעולה. "הבנו שצריך לשנות כיוון. פרסמנו בכל הגוש שאנחנו מארגנים כנס ענק במטרה לשמוע ולחשוב על כיווני פעולה נוספים. הגיעו כ-400 איש. ואז קמה אחת הנשים, פרצה בבכי ואמרה: יש לנו הנהגה, למה אתם יוצאים נגדה? למה שלא נלך כולנו יחד? השבתי לה:  במקהלה יש מנצח אחד, ונשמעים בה מגוון קולות. ואילו ההנהגה כאן לא מאפשרת לנו להשמיע כיוונים אחרים, הם רוצים להיות הקול היחיד".

מה היו הכיוונים שחשבתם שיוכלו להיות אפקטיביים יותר במניעת הגירוש?

"הכיוון היה להקשות על הצבא ולהפוך את משימת הגרוש לארוכה וסיוטית. ידענו שהצבא לא יוכל להחזיק הרבה זמן במאבק מול אזרחים. תכננו להתבצר על הבתים ולהישאר שם כמה שיותר זמן עד שהצבא ישבר".

הצוות של בקשי הגה את אחד הרעיונות השנויים במחלוקת – הטלאי הכתום. "בזמנו פורסם בעיתון הארץ שאני אבי הטלאי הכתום. אני הדגשתי לחברים, שאסור לי להיות בראש שהרי אני ספרדי ואין לי קרובי משפחה שהיו בשואה. התוכנית הייתה לעלות לכנסת בעשרה בטבת עם ניצולי השואה שגרו בגוש, להלביש אותם בשירותים במדי גטו ובטלאי כתום ולצאת החוצה".

אלא שהתוכנית השתבשה כשפורסמה בטעות לפני הזמן. "השמועה על הטלאי הכתום הגיעה לינון מגל. הוא פגש את זו שיצרה את הטלאי כשהיא בדרכה לגוש קטיף ולחץ עליה להביא לו טלאי אחד. בחדשות השעה 20:00 של אותו היום העסק התפוצץ. ניצולי השואה שהיו אמורים להופיע בכנסת לא יכלו לעמוד בלחץ, ביטלו את השתתפותם והתנצלו". 

   |איך הגירוש השפיע ועיצב את המשך דרכך?

"אני חושב שהעובדה שנאבקנו על הבית חשובה מאד לבריאות הנפשית. אני אישית לא כואב כמו אנשים אחרים שלא נאבקו על ביתם. אנשים ששיתפו פעולה עם המנהלת הרגישו שגם גורשו וגם אכלו את הדגים המסריחים, כי רימו אותם. הם אמרו לי שאם היו יודעים שכך יהיה, מה שנעשה בפינוי עמונה הוא כאין ואפס לעומת מה שהיו עושים"

   |שיקולים של פנסיה וקידום 

"כמה חודשים אחרי הגירוש", מספר בקשי, "פגשתי באקראי בכיר בצבא. סיפרתי לו שגורשתי מגוש קטיף, ואז הוא אומר לי: 'תשמע, הדרגה שלי כזו וכזו, אחד מקודקודי הגירוש היה חבר טוב שלי ושל אשתי והתייעץ איתנו הרבה אם לבצע את הגרוש. שאלתי אותו מה ההתלבטויות והוא ענה לי פנסיה וקידום'.

בקשי לא האמין למשמע אוזניו. 'זה מה שהעסיק אותו כשעל כף המאזניים יש דברים כל כך עקרוניים וקריטיים לעם ישראל? כן, השיב הבכיר, ואומר לך יותר מזה: כדאי היה שכמה אזרחים וכמה חיילים יהרגו כדי לעצור את הקטסטרופה הזו שלא תבוא. אמרתי לו בפנים: 'מה? אתם ידעתם את האמת ומכרתם אותנו בשביל פנסיה וקידום? בושה וחרפה".

אך בעוד הבכירים בצה"ל ובהנהגה דאגו לעצמם לפנסיות שמנות, את מגורשי גוש קטיף הפקירו פעם שנייה כשהקשו עליהם לקבל את הפיצויים המגיעים להם. "אחרי הגירוש פנו אליי מהמנהלת", מספר בקשי, "ואמרו לי שאם אני רוצה לקבל פיצויים על אובדן עבודה, עליי להוכיח שאת רוב הבריתות עשיתי לתושבי גוש קטיף. אמרתי להם: הרי הכול מתועד אצלכם בקבלות שהנפקתי למס הכנסה. ענו לי: אבל לא כתוב איפה בדיוק היו הבריתות". בסוף הצליח להמציא להם ראיות לעניין, אבל לא לפני שהוציאו לו את המיץ.

מדברים אצלכם משפחה על חזרה לגוש קטיף?

"הילדים מדברים על זה הרבה ויש תכנונים. יש לי בן שגר באילת והוא מנהל של בית הספר הימי של הישיבה התיכונית צביה. התלמידים שם לומדים להיות סקיפרים, לשוט בסירות מפרש ויכטות. בן הזקונים שלי גם למד שם. התוכנית שלהם היא להקים בית ספר ימי על החוף של עזה".

 ואתם, ההורים?

"נרשמנו לכמה גרעינים", הוא מפתיע. "בעבר נהגתי לומר לילדיי שאני לא מתכוון לחזור לגוש קטיף. אם במשך שנים הפקירו את דמם של תושבי שדרות, אז גם אם היינו גרים בגוש קטיף והיו יורים עלינו טילים והורגים בנו, גם אותנו היו מפקירים. אבל אם הצבא יכבוש את עזה והמדינה תרצה בכך באמת, אז וודאי שנחזור לשם. את שיעורי הנהיגה והטסט שלי עשיתי ברפיח, אין סיבה שלא נחזור לנהוג שם".