הגליל הלבנוני: כשעייתא א-שעב וברעשית היו עיירות יהודיות

הפסיפס ששירטט את גבולות הארץ

כבר דיברנו לא פעם על כך שארצנו לא באמת נגמרת בקו הגבול הצפוני המודרני של המדינה. אבל הפעם נתמקד בעדות ארכיאולוגית וטקסטואלית מאלפת שמראה עד לאן בדיוק הגיעה ההתיישבות היהודית הרציפה – מימי הבית השני, דרך מרד בר כוכבא ועד לתקופת התלמוד.

במקורותינו (בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובמדרש) מופיעה ברייתא חשובה המוכרת בשם "ברייתא דתחומין". מטרתה הייתה להגדיר מהם גבולות ארץ ישראל לעניין קיום המצוות התלויות בארץ (כמו תרומות, מעשרות ושמיטה). הגבולות הללו נקבעו לפי תחום ההתיישבות היהודית בפועל, מה שנקרא בהלכה "כיבוש עולי בבל".

במשך דורות, הברייתא הזו הייתה טקסט כתוב בלבד. אלא שבשנת 1973, בתל רחוב שבעמק בית שאן, התגלה ממצא מדהים: רצפת פסיפס שלמה של בית כנסת עתיק, ועליה חרוטה הברייתא בשלמותה בעברית. "כתובת רחוב", כפי שהיא נקראת כיום, מתארת את גבולות הארץ עם כיוון השעון, ומפרטת שורה ארוכה של יישובים. עושר הפרטים בחלק הצפוני של המפה גרם לחוקרים להעריך שכותב הברייתא המקורי היה תושב הגליל שהכיר את השטח היטב.

מראש הנקרה אל מעבר לליטני

הסיור הגיאוגרפי של הברייתא מתחיל בצפון-מערב, סביב אזור ראש הנקרה וכברי של ימינו. רבי ישמעאל מזהה שם את נקודת הגבול "לבנן", שככל הנראה מתייחסת לרכס הלבן של ראס א-נאקורה. משם, קו הגבול העתיק עוזב לחלוטין את "הקו הכחול" של ימינו, וחותך צפונה – עד לנהר הליטני ואפילו מצפון לו.

יעדי תקיפה או עיירות יהודיות קדומות?

כאן מגיע החלק היותר מרתק. כשקוראים את שמות היישובים המופיעים בברייתא בגזרה הצפונית, מגלים רשימה של מקומות שמככבים כיום בדיווחי החדשות כיעדי טרור וכתזכורת לקרבות קשים שניהל בהם צה"ל. חלק מהכפרים הללו, אגב, כבר חרבו כמעט לחלוטין במלחמה הנוכחית. הנה כמה מהזיהויים המרתקים:

עייתא א-שעב: הכפר שהפך לסמל של מעוזי חיזבאללה, מופיע בברייתא כ"קובעיא דאייתא". אגב, על פי קינה עתיקה שחיבר הפייטן המפורסם רבי אלעזר הקליר, "אייתא" (או עייתא) הייתה מקום מושבה של משמרת הכהונה "שעורים".

 יאטר: הכפר הלבנוני (שנמצא שניים-שלושה רכסים צפונית לעייתא א-שעב) מזוהה עם היישוב הקדום "יתיר".

 ברעשית: הכפר הגדול מצפון לבינת ג'בייל מזוהה עם היישוב "מרעשת".

 חולא: הכפר הלבנוני שצופה על אצבע הגליל ומטולה, מזוהה כנראה עם "אולי רבתא"

 מקורות נחל עיון: מופיעים בטקסט תחת השם הציורי "ניקבתא דעיון".

השילוב בין המקור הקדום מהתלמוד לבין הממצא הארכיאולוגי החי מבית שאן, מספר סיפור היסטורי עצום. הוא נותן לנו חותמת חיה לכך שיהודים חיו, עיבדו את האדמה ושמרו מצוות בדרום לבנון – לא רק בימי התנ"ך הרחוקים, אלא באופן רציף ממש עד לימים שבהם השלטון הביזנטי והכיבוש המוסלמי דלדלו את האחיזה היהודית בארץ כולה. ההיסטוריה, מתברר, כתובה עמוק מתחת לאדמת הטרשים של דרום לבנון.

תודה רבה לבן אפרסמון מקבוצת חרגבים