השוטרת שהפכה לאמא לנוער גבעות

כשהייתי בת 18,לפני יותר משני עשורים, לא חלמתי בחלומות הכי פרועים,שאהיה דוסית ושאגור בשומרון. 

בטח ובטח לא חלמתי שיהיו לי ילדים נערי גבעות משלי.

לפני 21 שנים,בזמן הגירוש מגוש קטיף הייתי משקית במג"ב. גירוש תושבי גוש קטיף מבתיהם היה האירוע הקשה ביותר בחיי. נקודת מפנה משמעותית כל כך עבורי, עד שדחפה אותי לחזור בתשובה ולהתחיל קשר מיוחד עם הקב"ה. ועד היום זה משפיע על אורח חיי.

כמשקית במג"ב, נאלצתי לבקר את הפלוגות בשטח, נחרדתי וביקשתי לא לשוב לשם ולשמחתי לא נדרשתי להגיע לשם שוב. אך הגירוש נחרט עמוק בליבי ושינה לי הכל. אירוע קשה ששינה את חיי למי שאני היום ועדיין מוביל אותי באורחות חיי.

באותה תקופה לא שיערתי בנפשי שאזכה ביום מן הימים להיות נשואה, דתיה ואם ל9 ילדים צדיקים ומתוקים ועוד על כל אלו שאגור ב"התנחלויות".

כחלק מעיסוקיי, לפני 15 שנה בערך, יצא לי להיות תחת תפקיד חדשני שעוד לא היה כמותו והוא נקרא עו"ס נוער גבעות. 

אז היתה נק' הנחה וסטריאוטיפ  שנערי הגבעות באים מבתים הרוסים, חווים קשיים של משפחות רווחה ונפלטים ממסגרות לימודיות.

התחלתי את התפקיד ביצירת קשר עם כל מיני בחורים טובים יקרים איכותיים ונהדרים ולאט לאט השלתי מעליי את הדעות הקדומות והסטיגמות והבנתי שיש פה משהו טוב ועוצמתי וגדול בהרבה מאיך שמתוארים נערי הגבעות.

זכינו ואנחנו גרים בהתיישבות קטנה וטובה שגם היא התחילה את דרכה כגבעה, בהיאחזות ברורה בקרקע.

עם המגורים ביישוב והעבודה עם הנוער בגבעות התוודעתי באמת אל הנוער הנפלא הזה והקשר עם חלק מהם, פקח את עיני לראות את היחס המפלה, המתעמר ואף פוגעני ממש של המערכת כלפיהם. 

ובפרט לעוולות השב"כ שעושה ככל העולה על רוחו וקצרה היריעה מלספר.

וכך עם הכרת המציאות והאנשים הדעות הקדומות התנדפו להן.

מאז עזבתי את מקצוע העו"ס אך המשכתי להיות בקשר עם חבר'ה מהגבעות . ובשנים האחרונות ילדיי שלי הפכו גם הם לאוהבי ההתיישבות וחלוצי הארץ הטובה ונמצאים בגבעות בקו הראשון. והנורא הוא שניטע בי פחד עמוק וחשש כי הם עלולים להיפגע רק כי הם נראים כפי שהם - עם הפאות והכיפות והימצאותם בגבעות השונות גם היא כמו עילה לכוחות הביטחון לפגוע בהם.

תמיד כשהילדים היו קטנים אמרו -ילדים קטנים בעיות קטנות ילדים גדולים בעיות גדולות. מעולם לא תיארתי לעצמי שחלק מהגדילה והבעיות הגדולות הן שאדאג ואתפלל בכל הכוח שכוחות הבטחון -שהייתי חלק מהם-לא יפגעו, חלילה, בילד שלי.

זה התחיל במקרה המזעזע של דומא שהעלילו על עמירם בן אוליאל והמשיך עם המקרה הנורא מאוד של הרג או רצח אהוביה סנדק הי"ד (אף אחד לא הועמד לדין!). 

מה שגרם לי להבין  שעצם היותם מסתובבים בגבעות עם פיאות וכיפה גדולה הם מסומנים ועלולים לשבת בכלא או להיפגע על לא עוול בכפם.

והיום הגענו למצב שנראה שניתנות פקודות והוראות מפורשות שאפשר ואולי אף צריך וכדאי-לירות עליהם.

על הבנים שלי. וחבריהם המופלאים. זה מזעזע אותי אפילו לכתוב את זה.

לילה אחד, לפני כשנה וחצי, כשחזרתי ממשמרת, שמעתי שיש פצועים יהודים בהפגנה ברמת גלעד. נורו ע"י מישהו מכוחות הבטחון. 

סירבתי בכל תוקף להאמין. הייתי בטוחה שהכוחות לא ידעו שמדובר ביהודים! 

בבוקר שלמחרת כבר שמעתי בכאב שהיה ברור לשוטר שביצע את הירי (שעדיין עובד במשטרה!) שמדובר ביהודים.

לא הפסקתי לבכות כל אותו יום מהשבר, שבר שלי מהמערכת שהתירה דם ומתעסקת ביצירת אויבים במקום טיפול באויבים הקיימים, האמיתיים.

אירועים אלו מדירים שינה מעיניי וליבי זועק את העוול שמתיר את דם בנינו הטובים.

לצד זה, אני רואה את העוצמות של הנוער היקר הזה, שגם כשמפרקים לו ממשיך לבנות ומתחזק ומאמין במה שהוא עושה.

זכיתי שגם בניי מתחברים לגבעות, בונים ומיישבים אותן.

אני לא גדלתי על זה, ואני בהודיה גדולה על חלקי, כאמא שלהם, במפעל הגבעות המרגש הזה, חלוצי הארץ הטובה. 

זה דור שעולה קומה ומעלה אותנו איתו בזקיפות שלא נראתה. אשריכם חלוצי דוד המלך!

גאה בכם ומתרגשת איתכם!

הכותבת היא אחות קהילה והוספיס ומלווה תהליכי סוף חיים. 

מתגוררת באחד מיישובי השומרון