"חנן פורת נלחם פה במלחמת ששת הימים, עם הפלוגה שלו. הם יצאו מהר הצופים לכבוש את הר הזיתים. ובנקודה – איפה שנמצאת השכונה – נהרג המפקד שלו, גיורא אשכנזי, מ"פ מהצנחנים. היה לו חלום להקים ישיבה על שמו", מספר אליסף אופן, קב"ט שכונת בית אורות.
"כעבור עשרים שנה הייתה פה תרומה של מוסקוביץ', הוא קנה פה שטח אדמה, ובנו פה ישיבה. היא נקראת ישיבת בית אורות – על שם ספר אורות של הרב קוק. אבל באופן לא רשמי היא על שם גיורא אשכנזי. יש מצב שזו הישיבה היחידה בעולם שנקראה על שם אדם חילוני. גיורא היה מ"פ בשומר הצעיר. חנן פורת מאוד העריץ אותו – את האישיות, את המידות שלו." היום, נמצאת בבית אורות תוכנית לבוגרי צבא, ומהישיבה צמחה שכונה.
אליסף עצמו לא חיפש את האתגר הביטחוני.
"ממש לא הייתי בכיוון של לגור במקומות מעט גרים ביטחונית. גרתי קודם בחצור הגלילית, אדם, נחלאות. היינו זוג צעיר, רצינו לגור בירושלים. בדיוק אז חיפשו שש משפחות שיבואו, כי התפנו דירות – ואף אחד לא בא."
זה היה סביב הסיפור של שלושת הנערים, אבו ח’דיר, פיגועי סכינים – המצב היה רעוע. אנשים לא באו לגור. הגיעו משפחות, ואז עזבו, ראו שקשה לגור. אין גינה, אין גן ילדים, אין מכולת, אין דואר. רגיעה – לפעמים יש, לפעמים אין."
החיים נבנו אט־אט.
"התחלנו בקמפיין ראשון, אספנו כסף ובנינו משחקייה. אחר כך התרמנו מאות אלפי שקלים לגן משחקים. אחרי שנתיים עוד קמפיין, ובנינו בית כנסת. הרב דב ליאור מתפלל אצלנו, זו דמות שמלווה אותנו – לילדים לראות כזה רב זה דבר מאוד משמעותי."
אברהם פואה, תושב השכונה, מוסיף:
"ערב שמחת תורה של המלחמה בקיץ שלפני – בנינו את בית הכנסת ביחד. כל השכונה. כולם נרתמו. זה ממש מקום שנותן להיות חלק, בלי שמישהו כופה אותך. יש אווירה של ביחד, אבל לא מכריחים אותך להשתתף."
"שכונת בית אורות – לדעתי היחידה במזרח ירושלים – שאין לה גדרות. אפילו אין אבטחה. אם יש אירוע – כולם יוצאים לרחוב, זה מייצר ביטחון. הערבים ממש מפחדים מהשכונה", מתאר אברהם.
"זה בא מהרב ליאור. כשהגיע הייתה התלבטות – לשים גדר או לא. והוא אמר חד־משמעית – לא. אנחנו בעלי הבית. הרב ליאור גר בבניין הכי קרוב לערבים, זה הבית שחטף הכי הרבה בקבוקים – והוא לא מפחד בכלל."
"אנחנו חיים מול הר הבית. כל יום בדרך לרמת אשכול רואים את כיפת הזהב. במשך שנים היינו עולים להתפלל מול מקום המקדש לקבלת שבת. עומדים שם ושרים 'מקדש מלך עיר מלוכה'. זה מאוד חזק", מתאר אליסף.
"מי שגר פה חי את זה חזק. גם מי שלא עולה להר הבית. יש פה ריכוז גבוה של אנשים שעולים. אתה חי את הדבר הזה כל יום."
אברהם מספר על תקרית:
"היו כמה חבר'ה אצלי בשיחה, בחורי ישיבה, וכשהיוו בדרך חזרה התקשרו ואמרו לי, 'זורקים עלינו אבנים, תגיע מהר'. באתי עם האקדח – והם ברחו. פעם אחרת ערבי כיוון אליי רובה שיורה כדורי גומי – פשוט שמטתי לו את הרובה מהידיים. ברוך השם אנחנו לא פראיירים, ויודעים להגיב."
"לא הייתה לי תקופה שלא קרה משהו – אבל יש שינוי. לפני כמה שנים לא היית הולך ברחוב – בטוח היית חוטף אבנים. היום יש אווירה אחרת."
אליסף: "אנחנו שכונה חוקית. אבל בלי יהודים שגרים פה – אף אחד לא מסתובב במזרח ירושלים. איפה שיהודים קובעים נוכחות – יש גישה. איפה שלא – אין. תסתכל על עיסאוויה, אבו טור. זו השליחות שלנו – לבנות את ירושלים."
"מי שבנה את המגלשות, למשל, כבר לא גר פה. והוא ידע את זה. אנחנו לא מטפחים נכס – אנחנו בונים את המקום בשביל עם ישראל. זו שליחות. מי שיישאר – יישאר. מי שיעבור – יעבור."
"יש היום שלושים משפחות, זה מלא. אבל אם לא תהיה התרחבות – זה לא יוכל להחזיק. אין מוסדות חינוך. צריך לבנות עוד. יש רעיונות – לבנות שתי קומות, להחליף קרוואנים. זה צו השעה", אומר אברהם.
"אנחנו יודעים שבלי השכונות האלה – אף יהודי לא ייכנס. לכל האזור. מה שאתה משדר – זה מה שרואים. וזה מסר שהלוואי שייצא מפה לכל הארץ: שלפחד זה מסוכן."
