מדור חדש: מעבר לגבולות

ההר שגנב לנו את הכנרת

במדור החדש "בדיקת גבולות" נציע שם עברי להר לבנוני יוצא דופן שלא זוכה לתשומת הלב הראויה לו. ואיך המפה שנתנאל אלינסון צייר על מדים בצפון חושפת סוד גיאוגרפי שעיצב את המזרח התיכון וגבולות הארץ התנ"כיים?

מפות של טיילים, לא של חיילים

הימים הם ימי התמרון הקרקעי בדרום לבנון במלחמת חרבות ברזל. בימים שבשגרה נתנאל אלינסון הוא חוקר הארץ ועומד בראש המיזם "תנ"ך ישראלי", אבל בימי המלחמה הוא מצא את עצמו במילואים באחד הכפרים בדרום לבנון מתבקש להכין "כרטיס טווחים" מעמדת תצפית שצופה צפונה. כרטיס טווחים אמור להיות שרטוט טקטי וקר שאומר לכוח איפה יש אויב ואיפה יש מחסה. אבל הנוף הלבנוני עושה את שלו. במקום עזר שמתאים לחייל, אלינסון מוצא את עצמו מצייר מפה טופוגרפית מפורטת להפליא שמתאימה לטייל. במרכז הציור שלו ניצב רכס אחד, שרובנו מעולם לא שמענו עליו, אבל כזה שעיצב את האיזור כולו. 

הפקק של השבר הסורי-אפריקאי

הכירו את רכס "ביר א-דהר". מבחינה גיאוגרפית, הרכס הזה הוא הבן החורג והמורד של השבר הסורי-אפריקאי. השבר הזה, כידוע, מורכב משרשרת ארוכה של עמקים – מהערבה, דרך ים המלח, בקעת הירדן ועמק החולה. תמיד מדובר בעמק נמוך שמוקף בהרים משני צדדיו. אלא שדווקא שם, מצפון לבקעת עיון (שמעל מטולה), במקום להמשיך את העמק השטוח והנוח צפונה אל תוך לבנון – צומח לו פתאום "פקק" טופוגרפי אדיר: רכס הרים בגובה של יותר מ-1,000 מטרים שנתקע ממש בלב השבר.

התוצאה ההיסטורית? הדרך העתיקה שחיברה את ארץ ישראל לסוריה, בבל ואשור, לא יכלה לעבור בנוחות בתוך הבקעה מרובת המעיינות. הרכס חסם אותה. שיירות הסוחרים וצבאות העולם העתיק העדיפו לסטות מזרחה, לטפס אל רמת הגולן ולהסתבך במדבר הסורי, רק כדי לעקוף את "ביר א-דהר".

הנהר האבוד ו"הברך" של הליטני

אבל ההשפעה הדרמטית ביותר של הרכס הזה נוגעת למים שלנו. נהר הליטני, שזורם מצפון לדרום, היה אמור באופן טבעי להמשיך לזרום בתוך השבר הסורי-אפריקאי ישר לתוך נהר הירדן. אם זה היה קורה, הכנרת שלנו הייתה אגם גדול ושופע הרבה יותר. אלא שרכס "ביר א-דהר" חסם לליטני את הדרך דרומה, ואילץ את הנהר האדיר הזה "לשבור" חזק מערבה, לחצות את ההרים ולהישפך לים התיכון. הרכס הזה פשוט "גנב" את מי הליטני מהירדן.

בשיחה שקיימנו השבוע עם אלינסון, הוא מצייין גם את הבעיה הגיאוגרפית שהשבירה של הרכס יוצרת. רבים מדברים על הליטני כגבול הצפוני הטבעי והביטחוני של ישראל, אבל הברך הטופוגרפית הזו מסבכת את התמונה. "נניח הולכים עם הליטאני מהים התיכון מזרחה. הוא הרי לא מגיע עד דן. הוא נתקע ברכס ביר א דהר וממנו עולה צפונה". אז איפה עובר שם הגבול הגיאוגרפי? הרי אם אתה ממשיך צפונה, זה צפונה עד לבעלבכ שבלב בקעת הלבנון".

הררי נמרים וגבולות הארץ

כאן מתחבר הסיפור הגיאוגרפי לשורשים העמוקים שלנו. המלחמה הזו מחזירה אותנו אל הרכס הזה לא רק פיזית, אלא גם בזיכרון. זהו אותו הר שבו לחמו ונפלו לוחמי סיירת צנחנים ויעל במבצע "מרכבות האלים" בשנת 1997. כשאלינסון הביט אל הרכס הזה, הוא הציע לו שם עברי מתוך פסוק בשיר השירים שמתאר את האזור: "הררי נמרים".

בשיחתנו מתברר שהשם הזה משתלב בדיוק עם חידת הגבול והעיקול של הליטני. "ממש בקצה הצפוני של הרכס הזה, בתפר בין הרכס לבקעת הלבנון, נמצא הכפר לבאיא", חושף אלינסון. "זהו אחד הזיהויים המקובלים ל'לְבוֹא חֲמָת', שמופיעה לא מעט במקרא כגבול ההתיישבות הצפוני של הארץ – למשל בביטוי 'מלבוא חמת ועד נחל מצרים'. אז בעצם, הקצה הצפוני של הרכס הזה, לפי אחת הדעות, הוא גבול הארץ".

כשהלוחמים שלנו צועדים שם היום, בין הליטני לרכס ביר א-דהר, הם בעצם סוגרים מעגל טופוגרפי, היסטורי וישראלי. מתברר שההר הזה חיכה להם.