בא אל החירות - הפרשה בכותרות

פן ירבה – הארבה – המצרים דאגו "פן ירבה" וכעת הארבה פושט ומכלה את הארץ. פרעה מתעקש אך נכנע וחוזר בו (ה' מקשה את ליבו).

כשלא רוצים לראות – מכת חושך שלפי חז"ל אפשר למשש בה את החושך, מביאה את מצרים לשפל חדש, אך פרעה מתעקש.

מי יזכה בבכורה ההיסטורית – כעת מגיע האיום של מכת בכורות ומערכת היחסים מול פרעה נזעמת; אך ברור שמשה מגיע בעמדת עליונות ברורה. ה' מדגיש את הצורך לשאול כלים, ולצאת ברכוש גדול.

פוסחים על העבדות דרך המשפחה – בני ישראל מקבלים מצוות, ומתחילים לבנות מערכת מחוייבות מול בורא עולם, דרך איסוף של כולם בתאים משפחתיים, סגורים וחמים, אחר הכנות מדוקדקות והקרבת קרבן לה'.

יוצאים ממצרים – התאים המשפחתיים הופכים לנהר שיוצא ממצרים בחפזון, בעקבות מכת בכורות שגרמה למצרים להישבר לגמרי, ולמהר לשלח את העם. מצות נאפות בחפזון, והלילה הזה הופך להיות הלילה של עם ישראל – לדורות.

משעבוד למצרים - לעבדי ה' – הפרשה מסתיימת במצוות נוספות, שממשיכות את הכניסה שלנו בנועם עול מצוות – תפילין, קדושת הבכורות, לימוד תורה וחינוך הילדים.

להשתחרר בלי ללכת לאיבוד

יציאת מצרים היא יציאה מהמיצרים. כולנו מוגבלים, והמיצרים הללו כובלים אותנו, פעמים רבות באופן שנראה לנו מייאש או יותר גרוע, באופן שברור לנו שככה זה וזהו, אנחנו בכלל לא מודעים לזה שאנחנו משועבדים. חז"ל אומרים שעד יציאת מצרים – "לא ברח עבד ממצרים" – המערכת היתה כל כך חזקה וברורה שלא היתה מחשבה שאפשר לצאת מהמיצרים הללו. יציאת מצרים מלמדת אותנו שאפשר לצאת מהמיצרים, להשתחרר ולשאוף למעלה.

מעניין שיציאת מצרים מלווה במסגרות ומחוייבויות: קרבן פסח, הסתגרות בחיק המשפחה, מצוות מחייבות. יציאה ממיצרים של כבלים ושעבוד עלולה להביא להתפרקות והתפוררות. אולי זה לא מעט ממה שמונע מאיתנו לצאת מהמיצרים – אנחנו מפחדים מההתפרקות הזו, ומעדיפים להישאר במסגרת המגוננת, גם אם היא מלאה כפיה ושעבוד.

טוב שנדע לצאת ממיצרי השעבוד בלי ללכת לאיבוד. לפתוח את הנחות היסוד שכובלות אותנו אבל לעשות את זה תוך חיפוש מתמיד של מסגרת טובה, של קבלת עול נעימה ומחייבת שמבטאת את הטוב שבנו.

אמרנו שקרבן פסח הוא קרבן משפחתי (גם בהלכות קרבן פסח לדורות יש ביטויים לנקודה הזו), ומשפחה היא דוגמא יפה לענין. בדורנו יש שמתייחסים לחיי משפחה כאל שעבוד, כאל קושי. קשה להתווכח עם העובדה שחתונה והקמת משפחה גורמים ל"שעבוד" ומחוייבות אבל זה שעבוד שאנחנו רוצים בו, שעבוד של בני חורין, שעבוד שפותח לנו את המח והלב לעולם אין סופי, למעיין נביעת החיים (איזה הורה לא מרגיש שהילדים מוציאים אותו מעצמו למקומות אחרים לגמרי?..). דוקא הרווקות היא הישארות במיצרים של עצמי, בלי שהצלחתי להיפתח אל מישהו אחר ולבנות מסגרת שמבטאת את החופש שלנו. חופש שאינו פתוח לבורא העולם, ושאינו כמה לקשר חי איתו – סופו שיחזור ויטבע בכבלי שעבוד להרגלים, תאוות, גוף ומתח מתמיד.

(אולי טוב להיזכר במדינה שכעת מפרפת לצאת לחופשי מעריצות, כאשר לפני למעלה מארבעים שנה דמיינה שהיא יוצאת משלטון עריץ, וגילתה שהיא נפלה מקושי לשעבוד גרוע ממנו, מן הפח אל הפחת).

נקוה שהדברים יעזרו לכולנו לצאת מכל המיצרים בצורה טובה ובריאה, ולקראת פתיחת שנת האילנות בחודש שבט נפתח גם אנחנו שנה טובה ומלאה חופש ולבלוב.