או שאומרים תודה לה', או שנתפסים השרירים בדרך לממ"ד

כדי להבין את המקום שבו אנו נמצאים, צריך לחזור אחורה. התחלנו את המערכה הזו ממכה שנראתה אנושה, כואבת ובלתי נתפסת. אבל משם, לאט לאט, מתוך כאב עמוק ומחירים כבדים, צמח שינוי גיאופוליטי שהדעת מתקשה לעכל. זה התחיל ממחיקה של תשתיות הרשע בעזה, המשיך לתסריטי מלחמה בלתי נתפסים מול חיזבאללה ששיתק אותנו מפחד, התפתח למערכה שלא דמיינו בלי להפעיל בכלל כוח בסורה שהתפרקה לנו מול העיניים, והגיע לשיא שאף אחד לא חלם עליו - גם לא מי שהתחנן בפני העולם במשך שנים לעצור את איראן: ישראל הקטנה מפרקת במו ידיה את אימת המזרח התיכון.

בתוך המהלך העצום הזה, אנחנו עטופים באינסוף בונוסים בלתי נתפסים. אנחנו רואים מטוסים שמתנהגים מעבר לכל מה שמצופה מהם, מערכות הגנה אווירית ששוברות את כל הסטטיסטיקות של היצרנים שלהן, ומדדי כלכלה שעולים דווקא תוך כדי לחימה. שגרת החיים שלנו חזקה כל כך, עד שלפעמים אנחנו שוכחים איך אמורה להיראות מדינה שנמצאת במלחמה קיומית.

פרדוקס הסבל: מנותקים בתוך הנס

אבל כאן טמון פרדוקס קורע לב. ממש מתחת לאף שלנו נבנית מציאות שמסתמנת כעידן גיאופוליטי חדש לגמרי - עבורנו ועבור ילדינו בעתיד - ובמקביל כאילו ביקום נפרד ישנם אנשים חכמים, אינטליגנטים ומוצלחים, שלא רק שאינם רואים אותו, אלא חווים את ההפך הגמור. הם סובלים. וזה סבל אמיתי, לא ציני.

כשקוראים את מה שהם כותבים ברשתות החברתיות, אי אפשר שלא להשתומם מול הניתוק. אדם בוגר מתלונן ש"שרירי התאומים שלו התחזקו" מרוב ריצות למקלט, ותוהה בשם חוסר הנוחות הזה מה בכלל מטרת המלחמה. אחר מקונן על כך שפעם אפשר היה לעשות "אמבטיה בשכיבה" והיום צריך לחפוף ראש כפופים כדי להגן עליו. יש מי שמכריז בייאוש שאי אפשר להמשיך לחיות ככה אפילו שבוע כי "זה פשוט עניין פיזי" ואי אפשר לישון שעתיים ברצף, ויש את אלו שקוראים ממש "לעצור את המדינה" - לא לשלוח ילדים לבית הספר ולא ללכת לעבודה – פשוט כדי להפסיק את השגרה המלחמתית.

עבורם, זו לא ציניות פוליטית קרה; הם באמת קורסים. התודעה שלהם שרויה במצוקה אותנטית, פשוט כי הם אינם מצליחים לראות מילימטר מעבר לאף של עצמם. במערכה כלל עולמית שבה ישראל גוברת על איומים היסטוריים ומייצרת מגדלור מוסרי שעיני העולם נשואות אליו, התודעה שלהם נותרה מצומצמת, כמעט ילדית. לא בקטע מזלזל, אלא כתיאור מצב טראגי של מי שהופקע ממנו המבט הרחב.

תרבות שמאבדת את עצמה לדעת

העיוורון הזה שופך אור חדש ומצמרר על מאבקים שחווינו כאן רק לאחרונה. כשפרץ הוויכוח האם לעצור את המלחמה בשביל עסקת חטופים, המחנה הלאומי - שרצה את החטופים בכל ליבו אבל בשום אופן לא במחיר כניעה - עמד משתומם. איך אפשר לדמיין מצב שבו לא נכריע את חמאס? מולו עמד מחנה שביקש ברצינות תהומית לעצור הכל, כאן ועכשיו. אז, עוד אפשר היה לטעות ולחשוב שזה ויכוח ערכי על "פדיון שבויים". למרות שכל ילד מבין שכדי למנוע חטיפות בעתיד חייבים למגר את הרוע, אבל אז המסגרת הייתה כביכול מוסרית.

אבל היום, מול המערכה ההיסטורית נגד איראן, המסכה הוסרה. כשרואים אנשים שמבקשים לעצור את המאבק מול הרוע המוחלט בעולם רק בגלל ששגרת חייהם ונוחותם נפגעת - אתה הולך וקולט שזה מעולם לא היה רק ויכוח על פדיון שבויים. זוהי חשיפה של תרבות האינדיבידואל בשיאה. תרבות שמוחקת את כל המרחב שמחוץ לאדם הבודד.

תרבות כזו היא בעומקה תרבות מתאבדת, והיא אינה תופעה מקומית בלבד, אלא תסמין של מחלה עמוקה הפוקדת את תרבות המערב כולה. לא מעט ספרים והוגים כבר עמדו על שקיעתו של העולם המערבי, עולם שאיבד את יצר הקיום הבסיסי שלו. זו תרבות שמדברת גבוהות על "איכות חיים", אבל בפועל אינה חפצת חיים. כשהאדם מסרב להכיר במשהו שגדול ממנו, התוצאה היא קריסה פנימית: אנחנו רואים צניחה דמוגרפית וילודה שלילית שמבטאת חוסר רצון להמשכיות; אנו רואים טשטוש ומחיקה של הזהות הלאומית מול גלי הגירה עצומים; ופירוק שיטתי של התא המשפחתי הטבעי לטובת תרבות הלהט"ב שלמעשה חסרת המשכיות פיזיולוגית. 

המחלה הזו מייצרת חוסר אונים ונכות מוסרית מובנית. כשאין אמת מוחלטת, כשאין זהות ברורה, אין גם יכולת להבחין בין טוב ורע, וממילא אין שום יכולת לנצח. בהקשר הזה, התרבות הזו מתאבדת כי היא באמת ובתמים לא מצליחה לראות את המאבק הקיומי העצום שאנחנו מנהלים כאן. 

קומת הקודש: מנוע קיומי של חיים

כאן בדיוק נכנסת הראייה האמונית. לא ככלי פסיכולוגי, ולא כסם הרגעה למצוקות, אלא כקומת קודש שהיא חלק בלתי נפרד מיצר החיים עצמו.

הניסים העצומים שאנו חווים אינם מנותקים מהמציאות; הם פועלים דווקא דרך התיקון של עולם שבו העם הטוב והנרדף עבד קשה, התאמץ, ובנה את עצמו. הכוחות הגנוזים בנו, הטוב האיטי והעמוק שהתורה יצרה בנו, היכולת להבחין בין טוב לרע, השמירה על המשפחה והלאומיות - כל אלה הבשילו בעשרות השנים האחרונות ויצאו כעת אל הפועל בעוצמה אדירה.

דווקא בשלב הזה, יש חשיבות קריטית לעמוד ולהגיד לעולם: תדעו, זה הכל כי אלוקים הדריך אותנו בדרך של אמת. ההודיה וההילול לה' לא נועדו "בשבילו". התכלית של הטוב הזה היא להתעצם ולהתפזר בעולם, והדרך לפיזורו עוברת בחיבור התודעתי שאנחנו יוצרים למקורו. כשאדם פותח את המבט למרחב הגדול, הוא מתברך, מתמלא בכוח, ורוצה ללכת בדרך הקודש שה' מייצר בתוך עולמו המורכב.

ההודיה לה' היא השריר שמוציא את האדם מעצמו. היא מחברת אותו להקשר הרחב, למשפחה, לעם ולנצח. הראייה האמונית-ריאלית הזו היא המפרידה בין אדם מוכשר ככל שיהיה שקורס אל תוך החרדה שלו, לבין אדם שרואה את התמונה הגדולה, מקבל החלטות נכונות, ומנתב את כוחותיו לעשייה. זהו השריר שנותן לנו את הכוח להתבונן במציאות בערנות, להילחם ברע ללא פשרות, ולהמשיך לבנות כאן חיים.

לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת. תודה אלוקים. הכל שלך ומאיתך.