הח'ליף עמר בונה המקדש

אחר מות מוחמד הנהיגו את האומה האסלאמית החדשה מנהיגים שנקראו ח'ליפים – מחליפים. ארבעת הח'ליפים הראשונים הם:

אבו בכר - ابو بكر. מונה בשנת 632 ונפטר לאחר שנתיים בשנת 634.

עמר בן אל ח'טאב عمر بن الخطاب. החליף את אבו בכר בשנת 634 ונרצח בשנת 644.  

עת'מאן בן עפאן عثمان بن عفان. החליף את עמר בשנת 644 ונרצח בשנת 656. 

 עלי בן אבי טאלב علي بن أﺑﻲ طالب. מונה בשנת 656 ונרצח בשנת 661.  

ארבעת ח'ליפים אלו מכונים الخلفاء الراشدون - אלחֻ'לַפאא' אלרַאשִדוּן, החליפים ישרי הדרך, ובתרגום מילולי מורי הדרך. הח'ליפים שבאו אחריהם היו מנהיגים צבאיים אולם אינם נחשבים לאישים שראוי ללכת בדרכם. 

הח'ליף עמר הקים את האימפריה המוסלמית. תחת הנהגתו כבשו הערבים את ארץ ישראל, סוריה, מצרים, ופרס. הח'ליף עמר הוא אישיות חיובית ביותר עבור המוסלמים הסונים. אבל, אצל השיעים התריסריים עמר נחשב למי שגזל את הח'ליפות מעלי, חתנו של מוחמד. השיעה התריסריית היא היום הענף המוסלמי השליט באירן. בנוסף לשאר כיבושיו עמר הוא גם הח'ליף שהכניע את האימפריה הפרסית. כך שהוא מזכיר לפרסים את השפלתם לפני הערבים. אומנם השיעים התריסריים רואים בשלושת הח'ליפים שקדמו לעלי גזלנים. אבל ענפים אחרים בתוך השיעים רואים בח'ליפים הללו, ובתוכם הח'ליף עמר, מורי דרך.

כלומר, ניתן לומר שמרבית כיתות האסלאם רואות בח'ליף עמר מורה דרך.

היהודים ראו בח'ליף עמר את מי שהציל אותם מהלחץ הנוצרי.

בשנת 638 נכנעה ירושלים הביזנטית  לח'ליף עמר. היהודים שסבלו מטבח ורצח המוני תחת השלטון הנוצרי תלו תקוות רבות בכיבוש המוסלמי. התקוות הללו התגשמו בחלקן. עובדה הסתורית היא שהח'ליף עמר אפשר ליהודים לחדש את הישוב היהודי בירושלים. וזאת, למרות התנגדותם הנחרצת של הנוצרים. 

בנוסף לכך יהודים רבים ראו בעמר את מי שניסה לבנות מחדש את בית המקדש היהודי.

ספר אנונימי, שנכתב כנראה זמן מה לאחר עלית האסלאם, הקרוי "תפילת ר' שמעון בן יוחאי" מתאר את תקוותיהם של היהודים מתקופה זו. הכותב האלמוני שם בפיו של ר' שמעון בן יוחאי כביכול:

אמרתי לו: אדוני, וכי בני ישמעאל ישועה לישראל? אמר לי: ולא כך אמר ישעיה הנביא: וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל (כ"א ז'').  רכב, זו מלכות מדי ופרס. צמד, זו מלכות יון. פרשים, זו מלכות אדום. רכב חמור, זה משיח. שנאמר: עני ורוכב על חמור (זכריה ט' ט'). רכב גמל, זו מלכות ישמעאל. שבימיו תצמח מלכות משיח. לכך הקדים רכב חמור על רכב גמל. וישמח רכב גמל בביאת המשיח. 

והמלך השני שיעמוד מבני ישמעאל הוא אוהב את ישראל. והוא גודר את פרצות ההיכל. ועושה מלחמה עם בני עשיו והורג את חיילותיהם. 

אנו רואים שיהודים בני הזמן תלו תקוות גדולות בח'ליף השני. הם קיוו שהמלך השני שיעמוד לישמעאל יבנה את בית המקדש.

שורה של בעלי כרוניקות יהודיות אירופיים כתבו שהח'ליף עמר ציוה לבנות את בית המקדש.

ההסתוריון היהודי האיטלקי יוסף כהן הרופא כותב בספרו עמק הבכא:  

בימים ההם בא עומר בן קטף וילכוד את ארץ ארם, וארץ פלישתים, ודמשק, וארץ מצריים, וארץ ישראל כולה, וירושלים. וישאל מהבית אשר נקרא שם הא-לוהים שם. ויוציא כסף וזהב לרוב להשיבו על תלו כבראשונה. וישתחו שם ארצה. 

כמה עשרות שנים אחריו כותב בגרמניה  ההסתוריון היהודי ר' דוד גנז בספרו הכרונולגי צמח דוד כותב על שנת ד' אלפים שצ"ו (636 למנין הנוצרים):

 עמר בן קטף, נכדו של מחמד, לכד את ירושלים מיד הנוצרים, ויצו לבנות את הבית על תילו. והיה זה בשנת שצ"ו. ועיין בחלק שני בשנה זו. (בחלק השני ר' דוד גנז  הזכיר שעמר בן קטף כבש את ירושלים מיד הנוצרים. אבל לא הזכיר שם שניסה לבנות את בית המקדש).

כמאה שנה אחריו כותב הרב הלפרין בספרו סדר הדורות: 

עמר בן קטף, נכד של מחמד, לכד ירושלים מיד הנוצרים ויצו לבנות הבית על תלו שנת שצ"ז. ויתן אל המקדש הכנסה ושדה אחוזה.

לעומתם, כותב ההסתוריון היהודי  שחי במצריים, ר' יוסף סמברי בספרו דברי יוסף שנכתב סביב שנת תל"ג - 1673 שבזכות הח'ליף עמר פינו את הר הבית מאשפה. 

כמי שחי במזרח, אין ר' יוסף סמברי שוגה באשליה שהח'ליף בנה את בית המקדש. 

וכך הוא כותב: 

סיפור סיבת גילוי המקום של בית מקדשינו: ואחר כך עלה על ירושלים ויצר עליה. ויתננה ה' בידו. וכאשר הכין כסא המלכות, והחרים ובנה ותיקן מקומות רבים, שאל על מקום בית קודשינו ותפארתינו איה מקום כבודו להעריצו. ולא נודע לו המקום כי לא ידעו מה היה. וירבו הימים. והנה הוא עובר בשוק ואשה זונה לקראתו, ובידה כלי מלא אשפה ותשליכהו מיד על הר גבוה. ולא דיבר מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא. ויהי ביום השני ויעשו כן קצת נשים. ויתמה המלך על הדבר. וישאל לאנשי המקום: מדוע עושים כן? ולא יכלו להשיבו. ויפצר בם מאוד. ויאמרו לו כי שאלו לאביהם וזקניהם, והגידו להם כי הערלים תקנו שכל איש שיכבד את ביתו ישליך עפרו בזה המקום. כי היה בית המקדש של היהודים. וישתומם על המראה. וגזר שיפנו זה המקום לראות תבניתו. ויפזר עליו כוס אחד של זהובים ויתלקטו עליו אנשים ריקים ופוחזים וכמעט קט פינו המקום. וראה המלך המקום ושמח בלבו. והחזיק את בדק הבית. ועשה אותו במה עד היום בעוונות.

כלומר, בניגוד ליהודים האירופיים שיכלו לשגות באשליה שהח'ליף עמר בנה את בית המקדש. היהודי המצרי ידע היטב שהח'ליף עמר אמנם פינה את הר הבית  מהאשפה שזרקו בו הנוצרים, אבל הח'ליף לא העלה על  דעתו לבנות את בית המקדש אלא בנה עליו מסגד.  

ההסתוריה הזו מעלה הרהורים על חלון הזדמנויות הסתורי ועל החמצתו. 

האם הייתה באמת הייתה בימיו הראשונים של הכיבוש המוסלמי הזדמנות לבנות מחדש את בית המקדש בחסותו של הח'ליף עמר? האם הח'ליף עמר יכול היה להיות כורש חדש? האם בימינו עדיין קיימת ההזדמנות שלפחות המוסלמים הסונים ישמחו בבניין בית המקדש ויעודדו את היהודים לבנותו?

הרהורים מסוג זה עלו בדבריו של בן גוריון.

 בדיון בכנסת הראשונה על נפילת העיר העתיקה אמר בן גוריון:

מפי מר בגין וחבריו שמעתי לא פעם על החטא הקדמון של שר הבטחון אשר כאילו מנע כיבוש ירושלים והארץ כולה. פלא שאין הם יודעים על חטא קדמון אמיתי שאין איש שיוכל להכחיש אותו. החטא שבשנת 637 לא מנע שר הבטחון, או יהודי אחר, כיבוש ארץ ישראל על ידי עמר. או בשנת 1099 על ידי נושאי הצלב. כאחד היהודים אני מודה בחטא זה. מיום שעמדתי על דעתי ועיינתי בתולדות עמינו הגעתי לידי מסקנה שלא הגויים אחראיים על גלותינו וכל הכרוך בה, אלא אנו בעצמינו היהודים. בכל דור ודור. מה שעשינו בארץ בשבעים השנים האחרונות היינו יכולים לעשות בתנאים הרבה יותר נוחים בהרבה הזדמנויות אחרות במשך אלפיים השנים האחרונות. לא היה כל הכרח שארץ זו תהיה כל כך הרבה זמן בידי זרים. וכאחד היהודים אני שותף לחטא זה של גלותינו.  

האם יתכן שיבוא יום וחלון ההזדמנויות ההסתורי יפתח שנית? האם יתכן שבהשראת הח'ליף עמר בניין בית המקדש יוכל להיות נקודת חיבור, נקודת ברית, נקודת הסכמה, בין יהודים ולמוסלמים?