מערכה זו מתנהלת כיום הלכה למעשה בשלוש חזיתות משפטיות מרכזיות, שכולן נמצאות תחת מתקפה בבג"ץ. מדובר בשלושה חוקים דרמטיים ששלושתם עוסקים בזהות היהודית של המדינה ובמוסדות האמונים עליה : חוק בתי הדין הרבניים בנושא מזונות, חוק בתי הדין הרבניים בנושא דיני ממונות (אשר מבוסס ממילא על הסכמה הדדית של שני הצדדים ולכאורה לא אמור לעורר בעיה), וחוק הרכב האסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים. חרף הליכי החקיקה המפורשים של הכנסת, בג"ץ בחר להוציא צווים על תנאי ביחס לחוקים אלו – מהלך משפטי שמתווה את הכיוון לעותרים ומשדר כוונה ברורה, או לכל הפחות תכנון, לפסול את החקיקה.
אתגר זה מציב מבחן פוליטי וזהותי דרמטי עבור הממשלה הבאה. ההבנה במערכת הפוליטית היא שממשלה נחושה, שתדע להתמודד בגאון מול התערבות בית המשפט העליון, תוכל לתת מענה הולם למשבר. מנגד, ממשלה שהזהות היהודית, הלאומית וריבונות העם אינן עומדות בראש מעייניה, לא תוכל לעמוד בפרץ. מציאות כזו עלולה להוביל למצב חסר תקדים שבו שתי המערכות המרכזיות במדינה – גם הממשלה וגם בית המשפט העליון – תוקפות הלכה למעשה את הזהות היהודית.
החזית המיידית במערכה המדוברת ניטשת סביב חוק הרבנות הראשית, וליתר דיוק – סביב הרכבה של האסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים ואת חברי מועצת הרבנות הראשית.
האסיפה הבוחרת מורכבת מ-150 חברים, המחולקים על פי חוק לשני חלקים: 80 רבנים ו-70 נציגי ציבור. חלוקה זו אינה מקרית. הרוב הרבני באסיפה נשען על העיקרון שקבע מייסד הרבנות הראשית, הרב קוק, לפיו "רבנים ממנים רבנים", ולכן הכרחי שיישמר רוב רבני מובהק בגוף הבוחר. עשרה מתוך אותם 80 רבנים ממונים אישית על ידי הרבנים הראשיים המכהנים.
הסטטוס-קוו המוסדי הופר בעקבות עתירות של ארגוני נשים ועותרות מהמרחב של הפמניזם הדתי . העותרות דרשו למנות נשים למשבצת המוגדרת "רבנים". בפסק דין שנודע כ"בג"ץ רקמן", קבע בית המשפט העליון כי על הרבנים הראשיים לשקול מינוי של נשים בעלות השכלה תורנית והלכתית מתאימה לאותה מכסת עשרה רבנים הממונים על ידם. לשקול, בלשון של בג"ץ זה לחייב בלשון הפשוטה.
מועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים סירבו בתוקף ליישם את הפסיקה, בנימוק הלכתי שאינו מאפשר למנות נשים לתפקיד "רב". כדי לעקוף את הסירוב, מונו מחליפים לרבנים הראשיים מתוך ציפייה שהם אלו שימנו נשים, אך גם הם עמדו בסירובם. כתוצאה מכך, הרוב הרבני איבד בפועל מכוחו, והבחירות לרבנות נערכו לבסוף בהרכב חסר של 140 חברים בלבד, תוך איבוד עשרת הנציגים של עולם התורה.
מתוך מטרה להשיב את האיזון ולהגן על כוונת המחוקק המקורית, הכנסת התערבה ועיגנה מחדש בחוק את הרוב הרבני, כפי שהרבנות הראשית מבינה אותו. תיקון מס' 8 קבע הגדרה סטטוטורית ברורה וסגורה למונח "רב" בסעיף הרלוונטי: מדובר אך ורק במי שהוסמך לרבנות ("יורה יורה") מטעם הרבנות הראשית לישראל או מחזיק בתעודת כשירות רשמית לכהונת רב עיר, אזור או שכונה.
בד בבד, כדי לתת מענה ענייני לטענות על ייצוג חסר וכדי לאזן את התמונה, הכנסת הגבירה את הייצוג הנשי בחלק של "נציגי הציבור" (המונה 70 חברים). במסגרת זו, שיעור הנשים הוגדל ועוגן בחקיקה כך שיכלול 31 נשים לפחות מכלל האסיפה, קרי מעל 30% מקרב נציגי הציבור. חקיקה ממשלתית זו נועדה לתת פתרון הולם שלם לסוגיה, ולוותה גם בהיבט האזרחי שלה.
אבל באופן לא מפתיע ארגוני נשים הגישו עתירה נוספת לבג"ץ, בטענה שהתיקון החדש סוגר את הדלת לחלוטין בפני "נשות הלכה" מלהשתלב בחלק ה"רבני", ומהווה אפליה והדרה המגיעות עד כדי השפלה.
למרות שהחוק נוסח בצורה בהירה מאוד שאינה מותירה מקום לספק באשר לכוונת המחוקק, בית המשפט העליון הוציא שוב צו על תנאי ביחס לחוק. צעד זה מתפרש במסדרונות הפוליטיים כאיתות מובהק לכך שבית המשפט מתווה את הכיוון לעותרים ומתכנן, למעשה, לפסול את החוק או להתערב בו עמוקות. בכנסת הבאה, האתגר יהיה לבסס את מעמדה של חקיקה זו אל מול התערבות שיפוטית שמבקשת להכתיב מחדש את אופיים של המוסדות הדתיים.
זירת עימות נוספת ומובהקת בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין בית המשפט העליון מתנהלת סביב סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים, סוגיה שנמצאת בימים אלו תחת בחינה מחודשת ומתקפה משפטית.
חוק שיפוט בתי דין רבניים משנת 1953 (סעיף 3) העניק לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית בכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, תוך ציון מפורש כי סמכות זו כוללת "מזונות לאשה ולילדי הזוג". אלא שלאורך השנים, בית המשפט העליון כרסם בסמכות זו דרך פסיקות תקדימיות. החל מ"הלכת שרגאי" ב-1969, נקבע כי בית הדין הרבני אינו דן ישירות במזונות הילדים עצמם אלא רק בתביעה ל"השבת הוצאות" בין ההורים, מה שאיפשר פתיחת הליכים מקבילים בבתי המשפט האזרחיים.
מגמת הצמצום הגיעה לשיא בפסיקה משנת 2019 (בע"מ 7628/17), שבה קבע השופט מני מזוז כי סמכות בית הדין מוגבלת אך ורק להוצאות עבר או הוצאות קונקרטיות קרובות, ובכך הפך את סעיף 3 המקורי לאות מתה כמעט לחלוטין.
לנוכח צמצום זה, החלו מוסדות המדינה היהודית להשיב מאבק. בשנת 2021 קבע בית הדין הרבני הגדול כי פסיקתו של השופט מזוז אינה מחייבת את בתי הדין להפסיק לדון בכריכת מזונות ילדים במסגרת השבת הוצאות. במקביל, גורמים פוליטיים ומשפטיים החלו לקדם תיקון חקיקה (תזכיר חוק משנת 2023) שנועד להבהיר ולעגן מחדש את כוונת המחוקק: קביעה מפורשת כי "מזונות ילדי הזוג" כוללים את כלל הצרכים הכלכליים של הילדים, לעבר ולעתיד עד תום גיל החיוב, ולא רק השבת הוצאות בין ההורים. כפי שצוין בתדרוך הפוליטי הפנימי, בחוק זה ישנו חלון הזדמנויות ומקום לתיקון שאפשר וצריך להעביר.
התערבות בג"ץ: צו על תנאי הניסיון להשיב לבתי הדין את סמכותם המקורית נתקל מיד בחומה משפטית. עתירות הוגשו לבג"ץ נגד החלטות בתי הדין הרבניים בנושא, ובעקבותיהן הוציא בית המשפט צווים על תנאי. המהלך האחרון בחזית זו התרחש ממש לאחרונה, ב-1 בנובמבר 2026: במסגרת עתירה של ארגון "ישראל חופשית" (בג"ץ 61483-12-25) נגד הכנסת והנהלת בתי הדין הרבניים, הוציאו השופטים ברק-ארז, גרוסקופף וכנפי-שטייניץ צו על תנאי נוסף, המחייב את המדינה להגיש תצהירי תשובה עד ה-3 בינואר 2027.
הוצאת הצו על תנאי גם בתיק זה מהווה אבן דרך נוספת באסטרטגיה שתוארה בפרק הקודם: בית המשפט העליון משתמש בכלים משפטיים כדי להתוות כיוון ולבלום את ניסיונות הכנסת והרבנות להסדיר את סמכויות מוסדות היהדות. עבור הממשלה הבאה, חוק המזונות הוא דוגמה מובהקת למערכה על יכולתה של הכנסת לממש את מדיניותה אל מול אקטיביזם שיפוטי המבקש לצמצם את דריסת הרגל של המשפט העברי בדיני המשפחה בישראל.לצד המאבק בהתערבות בית המשפט העליון.
אולם אי אפשר לנתק את הסוגיה הזו מהאחריות המוטלת לפתחם של בתי הדין הרבניים עצמם. בנושא זה קיימת חוסר נחת ציבורית ממדיניות הפסיקה של בתי הדין, שמחד מחלקת את הממון בין בני הזוג ומאידך משיתה את נטל מזונות הילדים כמעט באופן בלעדי על כתפיהם של האבות. גישה זו מייצרת לעיתים מצבים בהם גברים קורסים תחת נטל כלכלי כבד. חשוב להדגיש כי בעולם התורה קיימת מחלוקת הלכתית פנימית עמוקה בנושא, כאשר פוסקים מרכזיים קובעים כי מגיל שש ומעלה חיוב המזונות נובע מדיני צדקה, ולכן אמור לחול על שני ההורים. בעקבות הביקורת והצורך לאזן את הפסיקה, מינה הראשון לציון ועדה מיוחדת מטעם בתי הדין שתבחן מחדש את המדיניות ותגבש מתווה הלכתי-משפטי אחיד וצודק. אולם, חרף הזמן שנקבע להגשת המסקנות, הוועדה עדיין עובדת על מסקנותיה.
החזית השלישית והאחרונה במערכה הנוכחית נוגעת לניסיון להסדיר את מעמדם של בתי הדין הרבניים כערכאה היכולה לדון גם בדיני ממונות (סכסוכים אזרחיים-מסחריים).
בשונה מהסוגיות הקודמות הנוגעות למעמד האישי (גירושין ומזונות) או למינויים ציבוריים (הרבנות הראשית), חוק בתי הדין לממונות נשען על עקרון יסוד פשוט: הסכמת שני הצדדים. על פניו, במדינה דמוקרטית וליברלית המכבדת את חופש החוזים והתאגדות חופשית, ניהול הליך משפטי-הלכתי בהסכמה מלאה של שני הצדדים לא אמור לעורר כל קושי או התנגדות.
ואולם, גם חוק זה, למרות אופיו הוולונטרי, מוצא את עצמו תחת מתקפה בבג"ץ. בעיני מקדמי החוק, מתקפה זו מוכיחה כי ההתנגדות אינה נובעת מדאגה לזכויות הפרט או לכפייה דתית, אלא ממאבק עקרוני ורחב יותר נגד עצם קיומם והתרחבותם של מוסדות המדינה היהודית.
שלוש המערכות הללו – חוק הרכב האסיפה הבוחרת, חוק המזונות וחוק בתי הדין לממונות – אינן אירועים משפטיים מבודדים, אלא חלק ממגמה רחבה. תמונת המצב היא חריפה: בית המשפט העליון רואה עצמו עליון על הריבון (העם), מתעלם מכוונת המחוקק גם כשהיא נכתבת בצורה הבהירה ביותר, ופועל בצורה שיטתית ומודעת כדי לכרסם בזהות היהודית של מדינת ישראל ובמוסדות האמונים עליה. הצווים על תנאי שמוציא בג"ץ נתפסים כניצול של חולשה פוליטית קואליציונית, וכאיתות מובהק לכך שבית המשפט שם לעצמו למטרה לפסול את החקיקה המסדירה את מוסדות היהדות.
לאור זאת, לקראת הכנסת הבאה בפני הבוחר ונבחרי הציבור ניצבת ההבנה : זוהי אינה רק שאלה של רפורמה משפטית או מאבק סמכויות טכני, אלא מאבק על הזהות היהודית והלאומית.
המערכה בכנסת הבאה לא תעסוק רק בניסוח מחודש של חוקים או במציאת פשרות נקודתיות, אלא בשאלה העמוקה ביותר: למי המילה האחרונה בעיצוב פרצופה של המדינה היהודית.