בע"ה י"ז תמוז תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

השאלה החשובה ביותר: מה היעדים?

השאלה שבה אנחנו צריכים לעסוק היא לא רק השאלה האם יהיה הסכם או פעולה צבאית, אלא מהי הפעולה הצבאית.

  • מאיר אטינגר
  • ד' תמוז תשפ"ד - 13:35 10/07/2024
גודל: א א א
מאיר אטינגר
מאיר אטינגר

סדרת הכתבות "מלחמת לבנון הראשונה או האחרונה" הייתה בעצם מסע של למידה סביב השאלה "מה צריך לעשות בלבנון", מאחר ומלחמה בלבנון, אחרי 9 חודשי הלחימה וגירוש תושבי "רצועת הביטחון הישראלית" מבתיהם, לכל הפחות נמצאת בסבירות גבוהה. נשאלת השאלה: מהם היעדים של אותה מלחמה? כיצד והאם ניתן לנצח את חיזבאללה? ולאן אנחנו חותרים למעשה באותה פעולה צבאית.

מאחר ולכולם ברור שהמלחמה בלבנון תהיה קשה מאד, לאור העובדה שהאויב שם מצויד ומאורגן הרבה יותר מהאויב העזתי, ושגם העורף ישלם מחיר כבד (רחמנא ליצלן) מארסנל הטילים האדיר שמחזיק חיזבאללה, השאלה בשביל מה יוצאים למלחמה כזו כבדה ומה יהיו ההישגים שלה מתעצמת עוד יותר.  

שאלת היעדים זו שאלה חשובה, לא סתם שאלה חשובה אלא שאלה קריטית ואולי הכי קריטית.
חיילים יכולים להתגייס עם רוח קרב אמיתית, לסכן את נפשם ואפילו לגבור על האויב בקרב,
אבל מה שיקבע את גורל המערכה אלו המטרות והיעדים שלה ההיגיון המערכתי והדרך שבה המטכ"ל חושב שהיא תסתיים.

השאלה השנייה והחשובה לא פחות: היא מה מתכננת צמרת צה"ל, מהם התוכניות שאושרו (לא במובן המבצעי, כמובן אלא מה הן המטרות) כיצד מגדירים ניצחון, ואיך הם רואים את תמונת הסיום של המלחמה. כאמור בזמן המלחמה יש אנדרלין שיא שמטשטש לפעמים את השאלות החשובות: אפשר להיתפס לפירוטכניקה, או להבדיל לגבורה העילאית של הלוחמים, אבל לא לשים לב לשאלה הגדולה: לאן כל זה מוביל.

מניסיון העבר, ומהמעט שאנחנו יודעים גם כעת, ללא ספק יש סיבה לדאגה וצורך להתגייסות ציבורית לעסוק בשאלות האלו - לא פחות מהצורך להתגייס ללחימה

מניסיון העבר, ומהמעט שאנחנו יודעים גם כעת, ללא ספק יש סיבה לדאגה וצורך להתגייסות ציבורית לעסוק בשאלות האלו - לא פחות מהצורך להתגייס ללחימה. קחו למשל את מלחמת לבנון השנייה, שהתחילה בחוסר בהירות מוחלט: כך צה"ל, שרק 6 שנים קודם נסוג מלבנון, לא רצה לחזור לשם. בדרג המדיני - אפילו בשאלה מי האויב: חיזבאללה, מדינת לבנון או הסורים שהספיקו לעזוב את לבנון זמן לא רב קודם - לא הצליחו להכריע. וכך יצא שמה שקרה בפועל הוא כוחות שנכנסים ויוצאים המתמרנים את עצמם לדעת  כשהחיילים נכנסים להסתכן עבור יעד לא ברור. האסטרטגיה הרבתי של המבצע לא הוגדרה, תוכניות שונות בתכלית הוחלפו זו בזו, ומנגנון הסיום בדמות הפיקציה של החלטה 1701 הומצא תוך כדי תנועה. המחיר הוא גם בלחימה עצמה - המתבטא בדשדוש וברבור שעולה ח"ו בדם חיילים, וגם בתוצאותיה.

השאלות האלו חוזרות על עצמן כיום והעניין המדאיג הוא, שעל פי המסתמן בצה"ל לא מאמינים שניתן הכריע את חיזבאללה, או גרוע מכך, מגדירים יעדים חלקיים שאותם יציגו לבסוף כ"הכרעה". זאת הסיבה שאנחנו שומעים שוב ושוב על "הסכם" כי הרי "בכל מקרה מלחמה בצפון תסתיים בהסכם" - כאילו זה כבר הפך לאקסיומה שאין לערער עליה. ואם בכל מקרה "המלחמה תסתיים בהסכם" - מהי מטרת המלחמה? בוודאי שלא להכריע, ןאפילו לא לשלול את יכולות הטרור של חיזבאללה אלא לתת "מכה קשה" כזו שתאפשר להלבין את אותו הסכם. ומכיוון שמדובר במלחמה שהמחיר שלה יהיה כבד כל כך, אומרים בצה"ל ובצדק - למה לצאת למלחמה כדי להשיג את אותה תוצאה שאפשר להשיג בהסכם.

אך התוצאה שאפשר להשיג בהסכם מסוכנת מאד. ראשית, אין משמעות להרחקת חיזבאללה למרחקים המדוברים (8 ק"מ ). למשל, כבר היום טילי הנ"ט מגיעים למרחקים גדולים יותר, שלא לדבר על האמצעים הנוספים. ומעבר לכך, אנשי חיזבאללה כיום הם תושבי הכפרים בדרום לבנון, לא ניתן להרחיק אותם, ולכן גורלו של ההסכם יהיה כגורלה של החלטה 1701 וגרוע מכך. ובקיצור: כלום. בין אם ההסכם יגיע לפני המלחמה או לאחריה.

בשיחות שבסדרה עלה שוב ושוב הצורך לשנות את קו הגבול המלאכותי והבעייתי מאד מאד שנקבע בהסכמי סייקס-פיקו. כלקח מ"רצועת הביטחון" (שבמהותה תוכננה לא כרצועה ביטחונית, אלא על רקע אתני כחלק מהניסיון ליצור שלטון חלופי), נראה שקיימת הסכמה כי לא ניתן להשאיר אוכלוסייה ברצועת הביטחון, ומסתמן כי גם בשאלה המהותית בין התפיסה שניסח טרומפלדור "קו המחרשה הוא קו הגבול", לבין תפיסת רצועת ביטחון צבאית, בין ההתיישבות לשטח האויב, הלך הרוח המקובל כיום נוטה לתפיסה השנייה. אולי בהשראת המצב בגבול כיום, והשינוי בצורת הלחימה.

לקיחת השטח היא אקט של הכרעה, שללא ספק יש לו גם השפעה מוראלית על תקוות האויב לנצח, אך גם תמרון וכיבוש דרום לבנון (שללא ספק יהיה מורכב ומסוכן מאד בשל התשתיות הרבות שהכין חיזבאללה בעשורים של השקט המדומה), לא יספיקו. הלחימה בלבנון אינה דומה ללחימה בעזה. לחיזבאללה עומק אסטרטגי, ויכולות שיגור ופגיעה בעורף הישראלי ובכוחות המתמרנים ממנו, שלא נדבר על תרחיש הצטרפות כוחות נוספים כמו איראן למערכה. האם ניתן להסתפק בפעולה מהאוויר בעומק לבנון? האם אפשר להכריע את חיזבאללה בלי תמרון במעוזים שלו בביירות או בבקעא? או שכפי שאומר האלוף גיורא איילנד, לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא פעולה מול מדינת לבנון ופגיעה בתשתיות האסטרטגיות שלה, וגם אם כן מהו תרחיש הניצחון.

השאלה שבה אנחנו צריכים לעסוק היא לא רק השאלה האם יהיה הסכם או פעולה צבאית, אלא מהי הפעולה הצבאית. והשאלה הזאת צריכה להתקיים בדיון ציבורי, בשל העובדה שאנחנו יודעים כי בדרגים הבכירים בצה"ל ישנה מבוכה מוחלטת ורוח תבוסה. חלקם לא רוצים לנצח, חקלם לא מאמינים שניתן לנצח, וחלקם לא מוכנים לעשות את מה שצריך כדי לנצח.

אסור לצאת מתוך נקודת הנחה שהתשובות קיימות

 

ניצחון משמעותו כניעה של האויב. כיצד מביאים את האויב לכניעה? האם צה"ל מוכן מבחינת התפיסה המוסרית, והיכולת לעמוד בלחץ הבינלאומי לעשות את מה שצריך כדי להגיע למטרה הזו? אסור לצאת מתוך נקודת הנחה שהתשובות קיימות.

אך למרות השאלות הקשות אני לא חושב שיש פריבילגיה שלא לצאת למלחמה ועכשיו. לקחי אסון שמחת תורה הם שמי שמאפשר את התעצמות האויב שכוונותיו ברורות, רק מאפשר לאויב להתכונן למתקפת הפתע.

אין כזה דבר אויב מורתע, יש או אויב כנוע או אויב מתארגן. מי שחושב שאם יחזרו תושבי הצפון לביתם, ישנה אפשרות שצה"ל יתכונן ויזום מעצמו מתקפה מחודשת מול חיזבאללה, הוא מדומיין. בוודאי שהתמיכה הבינלאומית לכך תהיה קטנה עוד יותר.

יתרה מזו, גם מלחמה ללא יעדים, ואפילו כזו שלא תשיג את מטרותיה, עדיפה על פני הימנעות ממלחמה. תעיד על כך מלחמת לבנון השנייה, שעל אף כל חסרונותיה, הביאה לשקט ממושך בגבול הצפון. כמו בעזה, שעל אף החסרונות הרבים בניהול המלחמה והויתור על הפתרון האמיתי שהוא כיבוש, גירוש והתיישבות. לדעתי, על אף החסרונות בצורת הלחימה הנוכחית, היא עדיפה על פני החלופה של  העדר לחימה, ואפילו מקדמת גם אם שלא ברצונה לפתרון מוחלט. כך בצפון: כאשר היוזמה בידינו, המצב תמיד פועל לטובתנו, וניתן להתקדם ממנו. כאשר היוזמה בצד של האויב  אז הוא יחליט מתי תיפתח הרעה.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 5 מהשבוע האחרון