והשיב את הגזלה אשר בג"ץ

בימים אלו נדונה בוועדת החוקה של הכנסת הצעת חוק המבקשת להשיב לבתי הדין הרבניים חלק מהסמכויות שניטלו מהם לאורך השנים. הצעת החוק עברה כבר קריאה ראשונה במליאה וכעת הועדה  מכינה אותה לקריאה שניה ושלישית. ההצעה מתייחסת למקרים שבהם שני צדדים מעוניינים לדון על פי דין תורה. הם חותמים על הסכמתם, ואז יוכלו לדון בבית הדין הרבני. הזווית שדרכה יש להתבונן על הצעת החוק היא כתיקונו של עוול היסטורי; כהשבת דבר שנלקח בידי בג"ץ שלא כדין, אל בעליו או כדברי יו"ר ועדת חוקה חה"כ שמחה רוטמן החוק הזה, הוא 'והשיב את הגזלה אשר גזל'.

קצת היסטוריה

אלפי שנים דנו בתי הדין הרבניים בדינים אזרחיים. עוד לפני כינונה של מדינת ישראל, משפט התורה ניהל את חיי הלאום היהודי. מה ששימר את היהודים כלאום ואת שאיפתם לשוב אל ארצם, הייתה יכולתם לשמר את תרבותם הלאומית כתרבות מובחנת וייחודית. כך שעם הקמתה של מדינת ישראל היא מצאה לפניה מוסד היסטורי־לאומי, שלא נזקק לקבל ממנה את אישורה לקיומו. ניסח זאת בבהירות שופט בית המשפט העליון, צבי טל:

"לא מדינת ישראל הקימה את בית הדין הרבני. בית הדין הרבני קדם לתקומתה של מדינת ישראל… המחוקק הישראלי, כאשר בא בשנת תשי"ג (1953) לקבוע תחום שיפוטם של בתי דין רבניים, מצא גם הוא לפניו בתי דין קיימים ועומדים. חוק שיפוט בתי דין רבניים אינו מקים בתי דין רבניים. הוא אך נותן גושפנקא ממלכתית לשיפוטם של בתי דין הקיימים זה מכבר".

בארץ ישראל, גם בעת השלטון העות'מני והמנדט הבריטי, דנו בתי הדין בעניינים אזרחיים. מאז קום המדינה, במשך עשרות שנים היו בתי הדין הרבניים דנים בדיני ממונות מכוח חוק הבוררות, כאשר הצדדים היו חותמים על שטר בוררות, ופסקי הדין היו נאכפים לאחר שאושרו בבית המשפט המחוזי. כל זה עד לפסק הדין "סימה אמיר" שניתן בשנת 2006. בתיק זה פסל בג"ץ את בתי הדין לשמש כבוררים, בטענה שהמחוקק אינו מסמיך אותם לכך. פסיקה זו חוללה שינוי יסודי וגזרה על בתי הדין הרבניים להפסיק את אשר נהגו מקדמת דנא, לדון בענייני ממון.

פרופ' שוחטמן עוד בתש"ע: על המחוקק לומר דברו

כחודש לאחר פסיקה זו הגיב עליה בית הדין הגדול באחד מפסקיו והגדיר אותה "פגיעה קשה בסטטוס־קוו וביחסי בתי הדין עם בתי המשפט". בכנס הדיינים בשנת תש"ע מתח פרופ' אליאב שוחטמן ביקורת קשה על פסיקת בג"ץ, תוך שהוא מציב את מתווה הפתרון: "על המחוקק לומר את דברו ולהחזיר לבתי הדין הרבניים את מעמדם מימים ימימה. זהו צורך של הציבור שומר תורה ומצוות במדינה, הנצרך – מבחינה הלכתית – לשירותיו של בית דין קבוע (הנבחר על ידי המדינה ורשויותיה, ומכוח הסכמת הציבור), הדן דין תורה, לצורך הכרעה בסכסוכים אזרחיים ועוד. זהו גם צורך של מדינת ישראל, כמדינה יהודית, לדאוג להמשך יישומו ופיתוחו של המשפט העברי על ידי הגופים השיפוטיים הממלכתיים שלה".

החוק המוצע כעת מתקן כאמור עוול היסטורי בהשבת יכולת השיפוט לבתי הדין הרבניים, שנלקחה מהם שלא כדין; הוא עונה על צורך של אנשים המבקשים להסדיר את ענייניהם האזרחיים על פי עולם הערכים וסולם העדיפויות התורני, במערכת משפטית  שמייצגת את הריבונות היהודית בארץ ישראל; הוא יוצק משמעות ותוכן להיותה של ישראל מדינה יהודית הנותנת מקום למשפט התורה. חוק זה הוא בדיוק מה שנדרש לפיתוח עולם שיפוט תורני, בעידן שבו הריבונות היהודית חזרה להתקיים. הוא מאפשר לפתח את תפיסת הצדק של התורה בצורה קוהרנטית ולא מבוזרת, ולייצר התאמות לעידן ריבוני מתוך מנגנון פנימי וללא כפיפות חיצונית. הוא חוק של שוק חופשי, שבו רק שיפוט שיקרין צדק מרומם יוכל למשוך אליו אנשים.

לא לפספס את ההזדמנות

השבת המשפט היא שלב חשוב בתחיית עם ישראל. הגמרא מסבירה את סדר הברכות בתפילת העמידה: "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים, שנאמר "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ", וכתיב "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה" (מגילה יז, ב). על פי הגמרא, סדר הברכות בתפילת שמונה־עשרה משקף את סדר הגאולה. בתחילה ברכת הארץ, יצירת שפע גשמי בארץ ישראל לקראת שיבת בניה אליה. בשלב הבא הבנים שבים לארצם, והדבר מבוטא בברכת קיבוץ גלויות. לאחר מכן מגיע עידן השבת המשפט.

ברכת הארץ נתקיימה בנו: עגלת קניות ממוצעת בערב שבת מכילה כמעט כסעודת שלמה בשעתו. ברכת קיבוץ הגלויות נתקיימה בנו, וכל יהודי הרוצה בכך יכול למצוא את מקומו בארץ הקודש. עכשיו הגיע עידן "השיבה שופטינו", שהצורך בו זועק מכל מהדורת חדשות ומכל דיון בכנסת. הגיע הזמן לקידום השבת משפט התורה. לאחר כ 20 שנים של גזלת הסמכות מבתי הדין, יש לתקן, ולהשיב להם את סמכותם. שיתוף הפעולה בין המחוקק, מערכת בתי הדין, וארגונים אזרחיים בסוגיה החשובה הזו, מייצר הזדמנות שיש לממשה.