הרעיון המטורלל של הכנסת סיוע לאויב בזמן מלחמה – תופעה יחודית של עם נבל ולא חכם – טומן בחובו אולת מוסרית, אך יותר מכך – הוא מלמד על הלך מחשבה שקנה שביתה גם בקרב ממשלת הימין המלא-מלא, הלך מחשבה הדורש עקירה מהחודש, משום שהורתו בפסיכולוגיה אבנורמלית של מי שאינו בוטח בעצמו ובזכותו להתקיים פשוטו כמשמעו, ובדומה לתסמונת שטוקהולם, המח שלו נשטף עד שבסופו של דבר הוא מזדהה – גם אם בתת-מודע – עם הנרטיב של האויב.
מהנשיא הרצוג, שכל עולם הערכים שלו בנוי על התרבות המערבית העקומה והצבועה, שמענו את הלהג הבא –
״ישראל ניצבת מול אויב אכזר ואפל, שעינה והתעלל בחפים מפשע, שרף, הטיל מום וחטף את אחינו ואחיותינו. אבל אנחנו טובים יותר. לא ניתן לאויבנו להפוך אותנו לחסרי אנוש. אנחנו מוכרחים להיות טובים יותר. אנחנו ננהיג תמיד מתוך אנושיות״.
בעברית פשוטה – אמנם החמאס עינה והתעלל, שרף וחטף, אבל אנחנו – הטובים – נאפשר לו להמשיך לעשות זאת, ובלבד שלא להכיר במציאות המזדקרת לעיניים, ולפיה יש כאן מאבק בין עמים, ולכן עלינו להתאכזר עליהם כדי שלא יתאכזרו עלינו. לפני כשלושת אלפים שנה היה זה שאול המלך שרחם על אגג וחז"ל בעינם החדה ראו ברחמנות זו את מה שהיא באמת – אכזריות, שהיא הייתה השורש לרצח כהני ה' על-ידו. "כל המרחם על האכזר – סופו להתאכזר על הרחמן" אמרו במדרש קהלת רבה, כהד לדברי החכם מכל אדם שקבע – "אל תהי צדיק הרבה", והוסיפו רבותינו – "יותר מבוראך".
יש אנשים שחושבים שהם יותר מרחמים ממי שברא את הרחמים. אולם באמת – מדובר באכזריות, ולא צריך חשיבה מרובה מדי כדי להבין מה יעוללו לנו אותם עזתים שאנו מאכילים. יותר טובים מהם? לא, כבוד הנשיא, איננו טובים מהם בכך שאנו מאפשרים להם לרצוח אותנו, ואיננו טובים מבוראנו שקבע הלכה פסוקה, כי יש לצור על העיר הנלחמת בנו עד רדתה, ולא להכניס לה סיוע. גם גויים נורמלים מבינים את זה. לכן גרמניה הנאצית לא זכתה לסיוע הומניטרי, ולכן היא הובסה בלי רחמים.
הבעיה מתחילה יותר עמוק, היא מתחילה בכך שאנו לא באמת משוים את החמאס לנאצים, את הפלשתינים לגרמנים, משום שהשמאל הצליח לכרסם באמונה בצדקת דרכנו במאבק על הארץ, וממילא לא רואים פה מאבק בין טוב לרע. הפרוגרס הרי כופר בכל המושגים של טוב ורע מוחלטים, משום שהם כופרים בבורא עולם שטבע את המושגים הללו, ולכן אצלם הכל יחסי. לכן אסור להכריע את חמאס וצריך להגיע אתו להסדר – שירצח רק 800 יהודים ולא 1200 ביום אחד, למשל.
בוז'י הרצוג חושב, שעלינו להיות 'טובים' מהאויב. מתים יותר, אך טובים יותר. מה שבטוח, אנחנו טפשים יותר. הרבה יותר. והטפשות מגיעה מהשורש, והיא מחלחלת לכל שכבות הציבור, גם לאנשי הימין, שטוענים כעת, שכדי לנצח במלחמה, אנחנו זקוקים לתמיכת העולם, ולכן אסור שיראו שהעזתים רעבים.
עם חפץ חיים, עם בריא בנפשו, עם שמבין שהוא נלחם על חייו – לא דואג ממה שיגידו עליו על יחסו למרצחים. עם שמבין שאנו עומדים מול אויב השואף להשמידנו – לא מבקש רשות מהעולם להגן על עצמו. הוא גם לא מחכה לשמוע מי מוכן לקלוט את העזתים והאם הם יואילו בטובם להתפנות מהאדמה שגזלו מאתנו. עם בריא בנפשו מבין, שאם הוא לא רוצה עוד טבח כמו בשמחת תורה, הוא מבהיר לאויב שלא יהיה עליו בדל של רחמים. והוא מבין, שהמאבק כולל לא רק את הנוחבות, אלא גם את האוכלוסיה שתמכה בהם וברגעים אלו ממש מעניקה להם מסתור ומאפשרת להם להחזיק בחטופינו.
אם מישהו מכיר פסיכולוג שיודע לרפא אומה, אשמח לדעת, צריך לשלם לו כל הון שבעולם, ובלבד שירפא את העם החולה הזה...
