הלב שמאחורי גיבורת דרום תל אביב

בדצמבר האחרון שפי כתבה לי: "מאיר, תודה ששלחת אלי את הבנות לחיבוק". הבנות ראו אותה ואמרו לי: "אבא, שפי פה". אמרתי להן: "ישר רוצו אליה". אני חוזר עכשיו להודעה הזאת. בתוך שמונה וחצי שנים של שותפות, מאבקים ושיחות, יש בה משהו פשוט שמסביר מי הייתה שפי בשבילנו. הבנות ראו אותה, ורצו לחבק.

שפי הייתה השותפה שלי, האחות הגדולה שלי, המנטורית והחברה הכי טובה שלי. התחלנו בעבודה משותפת, בדוברות ובייעוץ למאבק של דרום תל אביב. עם השנים הקשר נעשה עמוק הרבה יותר, והמשיך גם אחרי שההתקשרות המקצועית הסתיימה. דיברנו על פוליטיקה ועל המשפחה, התווכחנו, התייעצנו וצחקנו. הכרנו זה אצל זה גם את המקומות הכואבים. קשה לי מאוד לדמיין את החיים בלי השיחות האלה.

"תענה לי, נשמה. אני צריכה את השכל הישר שלך", כתבה לי פעם. הייתה בינינו קרבה שאפשרה להגיד דברים בלי לעטוף אותם. יכולתי לומר לה שהיא טועה, והיא בהחלט ידעה לומר לי שאני טועה. לפעמים רצתה עצה, לפעמים הייתה צריכה לפרוק. גם אני מצאתי אצלה כתובת. לאורך השנים למדתי כמה רגישות יש באישה הזאת, וכמה עמוק דברים נוגעים בה.

את הרגישות הזאת ראיתי גם במאבק שלה. שפי הכירה את האנשים בדרום תל אביב ואת החיים שנדרשו לחיות. היא כאבה את ההפקרה שלהם, את הפחד ואת התחושה שאיש אינו סופר אותם. מבחינתה, גם להם הגיע לחזור הביתה בביטחון, לגדל ילדים בשקט ולדעת שמישהו מתעקש בשבילם. החמלה שלה הייתה קשורה לאנשים ממשיים, ברחובות שבהם חיה.

היא שינתה את תפיסת עולמה מן הקצה אל הקצה, והייתה מוכנה לשלם על כך. ראיתי את המחירים ששילמה, עד המאסר. ראיתי גם את הכעס שלה על פוליטיקאים שהבטיחו הרבה ועשו מעט. היה לה קשה לשאת את הפער בין החיבוקים וההצהרות לבין מה שהשתנה בפועל בחיי התושבים. היא דרשה מעשים, גם מאנשים שחשבה שהם בצד שלה.

בעיניי היא הייתה חלוצה וגיבורת על יחידה בדורה. היא העמידה בחזית את שאלות ההגירה, הריבונות והאחריות של המדינה לאזרחיה, ונשאה במחיר שרבים מאיתנו לא היו מוכנים לשלם. המאבק שלה עוד לא הושלם. יש בו הישגים ויש בו אכזבות, והיא ידעה היטב למנות את שניהם. בנובמבר האחרון כתבה לנו: "עשינו כברת דרך מהימים שהייתי נעצרת לבד ומשתחררת לבד". המשפט הזה יישאר איתי.

ובכל זאת, היה דבר אחד שהתקשתה להאמין בו: כמה אוהבים אותה. הייתי צריך להזכיר לה את זה שוב ושוב. אחרי כל כך הרבה קיתונות של זוהמה, אחרי עלבונות ואכזבות, קשה לפעמים לזהות גם את היד המושטת. היא הייתה יכולה לראות המון אנשים סביבה ועדיין לתהות אם באמת מעריכים אותה.

ניסיתי להסביר לה שכאשר המאבק מתרחב מעבר אליה, כשאנשים נוספים מאמצים אותו וממשיכים אותו, יש בכך גם הכרה בפועלה. הדברים שעליהם התעקשה הגיעו לעוד אנשים. זה לא מחק את הפעמים שבהן התעלמו ממנה או פגעו בה, אבל רציתי שתראה גם את מה שבנתה. רציתי שתדע שהיא כבר מזמן לא לבד.

את האהבה הזאת ראיתי בקידושי בת המצווה של בנותיי. שפי הייתה שם, מחובקת בידי בני המשפחה, מוקפת באנשים שבאו מעולמות שונים מאוד משלה. היא הייתה חלק מהמשפחה שלנו. ראיתי את החיבוקים גם מאנשים ברחוב, מחילונים, מדתיים ומחרדים, מאנשי ההתיישבות ומנוער הגבעות. כל כך הרבה אנשים מצאו בה משהו קרוב.

ולאט לאט היא גם הצליחה לקבל את זה. ביום הולדתה כתבתי לה שאני מקווה ששוב הבינה כמה היא אהובה. היא ענתה: "אני מבינה ולא מבינה למה. אבל לוקחת ומקבלת ומחבקת". כמה שפי יש בתשובה הזאת. היא עוד לא לגמרי הבינה למה, אבל כבר הצליחה לקבל את החיבוק.

בשבועות האחרונים לחייה, כשהייתה חולה והתמודדה עם קושי גדול בעצמה, היא עוד התעניינה בגיוס תרומות שהייתי מעורב בו למען מי שטיפלו בחללי המלחמה ובני משפחותיהם. היא פרסמה, תרמה וביקשה ממני חומרים כדי שתוכל לעזור עוד. "ותבקש עזרה כשתצטרך", כתבה לי. אני קורא את המילים האלה עכשיו ונעצר. גם בתוך ההתמודדות שלה, היה לה מקום לדאוג לי ולאנשים אחרים.

יש עוד כל כך הרבה לספר עליה. על החוכמה ועל ההומור, על העקשנות שיכלה להוציא אותי מדעתי ועל הלב שלה. עכשיו אני חושב על כל הפעמים שעוד ארצה להתקשר אליה, להתייעץ, לספר משהו, לשמוע מה היא אומרת. על כל הדברים שעוד יהיו לי להגיד לה.

שפי שלנו, אחותי הגדולה, אני, יוכבד והבנות עוד נתגעגע אלייך שנים רבות. כשאני קורא עכשיו "תודה ששלחת אלי את הבנות לחיבוק", אני רק רוצה לשלוח אותן אלייך שוב - ולבוא איתן.