האם סינוואר הזהיר את נתניהו מפני הטבח שתכנן?

אתמול התפרסמה ב"הארץ" כותרת דרמטית: נשיא איחוד האמירויות העביר לנתניהו ערב הטבח מידע מודיעיני על כוונות חמאס, ונתניהו התעלם. הידיעה, שפורסמה על ידי העיתונאי שלומי אלדר, שמוביל מסע יחסי ציבור לספר שכתב על נושא החטופים, אומצה על ידי האופוזיציה, בפוליטיקה ובתקשורת. אבל ספק אם אפילו מעטים מאוד טרחו לשאול את עצמם מה באמת כתוב בכתבה, והאם זה הגיוני. בפוסט הזה ננסה לפרק את התזה של שלומי אלדר ואת המניפולציה שלדעתי הוא מנסה לבצע. אמנם הכותרת של "הארץ", שהופיעה כחלק ממסע יחסי הציבור לספרו של שלומי אלדר, הכריזה על "מידע מודיעיני" שהועבר לנתניהו על כוונות חמאס. אבל מי שהתאמץ לקרוא בפנים גילה שמדובר למעשה באיום מפורש שסינוואר העביר, לטענת הכותבים, לישראל. קודם כל נזקק את התזה שמציג שלומי אלדר. לפי אלדר, בין ישראל לחמאס התנהלו במהלך 2023 מגעים על הסדרה ארוכת טווח. המגעים התפוצצו בתחילת ספטמבר על נושא עסקת הנעדרים, וסינוואר ניתק מגע. במקביל, כך טוען אלדר, העביר סינוואר מסר באמצעות פעיל פת"ח מעזה, שמופיע בכתבה בשם בדוי. המסר הועבר מספר שבועות לפני הטבח דרך יועץ פלסטיני של מוחמד בן זאיד, שקל לנחש שמדובר במוחמד דחלאן, ומשם, בתחילה לשב"כ ולאחר מכן בשיחה אישית עם נתניהו, שבה נמסר כי סינוואר איים ב"רעידת אדמה". לפי הנרטיב שמציג שלומי אלדר, בשב"כ לקחו ברצינות את האיום. אף שלא חזו תרחיש של פלישה כפי שהיה ב-7.10, רונן בר, לטענת אלדר, הציע "לכבות בפיצוץ" או להגביר אמצעי הגנה, ואילו נתניהו התעלם מהאזהרה. גם אם נתעלם מהניסיון המגושם של שלומי אלדר להסיר אחריות מרונן בר ומהשב"כ, שנראה מגוחך לאור העובדה שבליל 7.10 עצמו, למרות שהשב"כ היה מודע לפחות לאזהרה הראשונה, לפי גרסת אלדר הוא בפועל לא רק שלא הורה להגביר אמצעי הגנה, אלא להפך, פעל למנוע מיסקלקולציה. נתניהו מכחיש את קיומה של השיחה, אבל גם אם נצא מנקודת הנחה שהיא התקיימה, ושסינוואר באמת העביר מסר שבכוונתו לבצע "רעידת אדמה", האם מה שמנסים למכור לנו הוא שסינוואר בכלל לא רצה לבצע טבח, אלא העדיף להשיג התקדמות בהסדרה? ושהיה מוכן לסכן את תוכנית הפלישה בשביל זה? בעיניי, זה נשמע לחלוטין מופרך. אם מצרפים את התוצאה, השב"כ והדרג המדיני לא הבינו מהמסר שמתוכננת פלישה, ואת הכוונה, סינוואר לא התכוון להסגיר את תוכנית הפלישה שעליה שמר בקפדנות ולאבד את גורם ההפתעה, המסקנה המתבקשת שונה לחלוטין. כדי להאשים את נתניהו, אלדר למעשה "מנקה" את סינוואר ומציג אותו כמי שרצה להימנע ממערכה באמצעות העברת איום. זו לא רק תיאוריה שממשיכה בקו ישר את הקונספציה, אלא שהיא מופרכת משלל ראיות לגבי המידור וההתנהלות של סינוואר ערב הטבח. אפשר לעשות תרגיל מחשבתי: אם אכן הועבר מסר מאיים כזה, שגם בשב"כ וגם נתניהו לא התייחסו אליו ברצינות, ואם לא נניח שסינוואר החליט לחשוף את כוונות תוכנית הפלישה שלו, ניתן להבין שהאיום הועבר מלכתחילה באופן שבו היה ברור כי לא יתפרש בהקשר של התוכניות האמיתיות של חמאס. מטבע הדברים, ניתן להניח שחוכמת הבדיעבד תמיד יכולה לספק אינסוף סימנים מטרימים למחדל המודיעיני. חלקם סימנים של ממש, שלפעמים בזמן אמת קשה לזהות כאשר יש המון רעשי רקע ומסיחים שונים, וחלקם סתם מניפולציות שבדיעבד נשמעות יפות, אך בזמן אמת חסרות משמעות. כזו היא, לדעתי, הטענה של שלומי אלדר. אין לי ניסיון לנקות את נתניהו מאחריות לתפיסה שהתעלמה מהאיום של חמאס. מי שיקרא את ספרנו "תיק עזה" יראה שהוא לא עושה הנחות לאף אחד, בוודאי לא לנתניהו. אלדר, לעומת זאת, כותב באופן פוליטי מובהק, אולי גם כדי לטייח את חלקו האישי ואת חלקה של התקשורת באופן כללי בטיפוח הקונספציה כלפי חמאס. משום מה, שלומי אלדר מסתיר גם את זהותו של המתווך הפלסטיני בעזה שמופיע בסצנה לדבריו, וגם את זהותו של היועץ באמירויות, שקל להבין שמדובר בדחלאן. למה להסתיר את זהותו? צריך להזכיר שלא רק שדחלאן בירך את חמאס מיד לאחר הטבח, אלא שאנשיו השתתפו בטבח עצמו, ושגם כיום הוא מקדם רשימה משותפת יחד עם חמאס בבחירות ברשות הפלסטינית. במסגרת העבודה על הספר "תיק עזה" יצא לי לבחון סיפורים שונים שפרסם שלומי אלדר, שללא ספק יודע לספק סיפורים צבעוניים, לאורך השנים. בחינת העובדות השאירה אצלי רושם בלתי אמין של מי שמתחמק מהצגת מקורות. גם בעיתון "הארץ" יש עיתונאים שבלי קשר לדעותיהם הפוליטיות ניתן להתייחס לפרסומים שלהם כאמינים. שלומי אלדר, לטעמי, הוא לא אחד מהם. בעיניי, שלומי אלדר, כעיתונאי מרכזי שסיקר את חמאס וכמי שכתב ספר בשם "להכיר את חמאס", הוא אחד הגורמים המשמעותיים בטיפוח הקונספציה בציבור הישראלי ביחס לחמאס. מעבר לכך, הוא כמעט מתגאה בכך שלפחות פעמיים הפעילות התקשורתית שלו הביאה לסיום מבצעים צבאיים, כך ב"קשת בענן" וב"עופרת יצוקה". בספרו הוא מטפח תדמית של חמאס פרגמטי, ואת ישראל כמי שמחמיצה שוב ושוב את האפשרות לתת לחמאס את מבוקשו ולסיים את הסכסוך. כך, למשל, הוא מתאר את חטיפת שליט כיוזמה עצמאית של אחמד ג'עברי מהזרוע הצבאית של חמאס, כשאסמעיל הנייה, לדבריו, בכלל היה עסוק במגעים להסכם ארוך טווח. הראיה לדבריו היא מגעים שהתנהלו בחשאי על ידי שליח מיוחד ששלחה חמאס. כך מתברר שהנייה פשוט לא היה זמין בזמן חטיפת שליט וכו' וכו'. הוא כמובן לא טרח להציג לקוראים את האפשרות שכל זה היה מסכת הונאה, בדיוק כפי שעשה חמאס שנים מאוחר יותר לקראת הטבח, כשבמקביל הציג מצג של חתירה להסדרה. אחת האנקדוטות שהיו כאן בטוויטר הייתה כשאלדר התעקש שראיין את בנו של הנייה, ואז התחפר שוב כשהתעקש שאין לו בן בשם חמאם. בספרו של אלדר הוא מביא סיפור נאה, אך ללא מקורות, על עסקה בין שרון לחמאס: הפסקת חיסולים תמורת הפסקת פיגועי התאבדות. הסיפור דווקא תאם את הנרטיב של הימין, אך כשחיפשתי מקורות ראיתי שלא רק שאין לכך שום אישוש, אלא שהעובדות סותרות את זה, כי בתוך התקופה המדוברת בוצעו מספר חיסולים. לסיכום, את סיפוריו של אלדר הייתי ממליץ לקרוא כסיפור טוב, אך עדיף לא לקבל אותם כעובדה בלי קורטוב של מלח, לכל הפחות. כך או כך, כשקוראים סיפור מומלץ לחשוב מה התזה שהכותב מנסה למכור לכם, והאם היא הגיונית. ספוילר: כנראה שלא. ובכל מקרה, מי שרוצה להבין מה באמת בנה את הקונספציה במשך 30 שנה, שיזדרז לקנות את הספר "תיק עזה" בקישור כאן בסוף או בחנויות הספרים. אמנם אין לנו סיפורים מטלטלים ומפוקפקים כדי לקיים מסע יחסי ציבור, אבל יש לנו ספר ששווה לקרוא.