ההזיות המסוכנות של בנט

המחבל עם הפטישון הוא האיום הגלוי. האיש ששולף את מוטות הברזל מהקיר הוא האיום המסוכן באמת.
נפתלי בנט רוצה שתאמינו שהוא איש חזון. הוגה דעות. אסטרטג עמוק שרואה שלושה מהלכים קדימה בזמן שכל השאר עדיין מנסים להבין את הלוח. זהו בנט שחי בדמיונו של בנט עצמו: יזם ההייטק שהפך למדינאי, האיש ליד הלוח המחיק, הטכנוקרט הקר רוח שכבר הריץ את כל המספרים והגיע, למרבה הצער וכמובן בניגוד לנטיות לבו, למסקנות הקשות והבוגרות שאנשים פחות מתוחכמים ופחות רציונליים אינם מסוגלים להתמודד איתן. הוא אינו מתווכח. הוא מסביר בסבלנות. הוא אינו משכנע. הוא יורד מן ההר כשהלוחות כבר חקוקים בידו.
הבעיה היא שבנט אינו מתחיל מעקרונות ובונה סביבם קואליציה. הוא מתחיל מהקואליציה שהוא רוצה, ואז עובד לאחור עד שהוא מייצר את העקרונות המתאימים לה. מנהיג אמיתי מגבש עמדה ואז מחפש עבורה תמיכה ציבורית. בנט מחפש את התמיכה הציבורית ורק אחר כך מגלה את העמדה. הוא בוחן את פלח המצביעים שהוא זקוק לו, לומד בדיוק מה הם רוצים לשמוע, ואז מחזיר להם את הדברים עטופים באריזה של ממלכתיות ואחריות. מה שהוא מכנה חזון הוא לעיתים קרובות מראה המוצבת מול קבוצת מיקוד. הלוח המחיק הוא אביזר. האסטרטגיה נבנית מן הבוחר המתנדנד לאחור.
כבר ראינו את שיטת הפעולה הזאת בעבר, והיא לא הייתה עדינה במיוחד. בשנת 2021 בנט הביט למצלמה, חתם על התחייבות מפורשת והבטיח שלא ימסור את המדינה ליאיר לפיד. אחר כך הוא מסר את המדינה ליאיר לפיד. ולא די בכך. הוא הכניס את מנסור עבאס ואת רע"ם האסלאמיסטית לקואליציה ממשלתית לראשונה בתולדות המדינה, לא משום שהדבר נבע מאיזו תפיסת עולם שבה החזיק קודם לכן, אלא משום שזה היה החשבון הפוליטי שהוביל אותו לכיסא ראש הממשלה. הוא אמר דבר אחד למחנה הלאומי ועשה דבר אחר לחלוטין. זו לא הייתה מעידה. זו הייתה השיטה.
כעת אותה שיטה מופנית כלפי המאחזים ביהודה ושומרון, וכאן כבר לא מדובר בעתידו הפוליטי של אדם אחד אלא בביטחונם של מיליוני אזרחים. בנט אומר לנו ש"מה שאינו חוקי לא יישאר", ששטח C שייך לישראל, וששטחי A ו-B צריכים להפוך ל"אוטונומיה פלסטינית". הסירו את לשון הכיבוס וקראו לילד בשמו. אוטונומיה היא מדינה בשלב העוברי שלה. והחוות, המאחזים ויישובי הגבעות שבנט כה להוט לפרק אינם, כפי שהיה רוצה שהבוחר הנוח והשליו יאמין, אוסף צריפים בלתי חוקיים המפריעים לנוף ומזינים את הנרטיב על "אלימות המתנחלים". הם העובדות הפיזיות בשטח שמונעות רצף טריטוריאלי פלסטיני - ורצף טריטוריאלי הוא תנאי הכרחי להקמת מדינה פלסטינית.
סלאם פיאד הבין זאת לפני שנים טוב יותר מכפי שבנט מעמיד פנים שהוא מבין כיום. בנו מוסדות, צרו רצף טריטוריאלי, והמדינה תקום כעובדה מוגמרת שאיש כבר לא יוכל לבטל. המאחזים הם מוטות הברזל שבתוך הבטון של התוכנית הזאת. בנט רוצה לשלוף את מוטות הברזל ולהציג זאת כעבודת תחזוקה.
ואחר כך הוא מבקש לכוון לעברנו צבא.
לא כמטפורה.
כחמישים אלף אנשי מנגנוני ביטחון פלסטיניים, חמושים, מאומנים ומאורגנים, כוח שמקבל תמיכה מאיראן ופועל במציאות המעודדת טרור, במרחק דקות ספורות מכפר סבא, מראש העין, מרעננה, ומדלת ביתו שלו. אחרי עוטף עזה. אחרי שבעה באוקטובר. אחרי שלמדנו בדם מה קורה כאשר אויב חמוש יושב מעבר לגדר ומנהיגינו משכנעים את עצמם שהאיום מוכל, שהגדר מספיקה, ושלאויב יש יותר מדי מה להפסיד.
זוהי הקונספציה בחליפה חדשה.
זהו אותו כשל דמיון בדיוק שהפקיר את הדרום בבוקר חג אחד, אלא שהפעם הוא מוצע במודע, מתוך ידיעה מלאה, ומכוון אל בטנה הרכה של גוש דן. לקרוא לזה אסטרטגיה הוא עלבון למילה. זהו תכנון מסודר של האסון הבא.
והנה החלק שאמור להדאיג במיוחד את אותם מצביעים שבנט מנסה לכבוש. יש סיכוי לא רע שזה יעבוד. הלשון החלקלקה הזאת משכנעת באמת. הוא ימשוך אליו בדיוק את אותם מצביעי מרכז-ימין מתונים, אחראים וביטחוניסטים, הרואים בעצמם את המבוגרים האחראים בחדר. הוא מדבר בשפתם. הוא עוטה את מתינותם. הוא מחמיא לדימוי העצמי שלהם, ובאותו הזמן נושא בכיסו את זרעי הסכנה שהוא מבקש להביא עליהם.
הם ישמעו מקצועיות. הם ישמעו אחריות. הם ישמעו אדם בוגר שמוכן לקבל החלטות קשות. הם לא ישמעו שהם בוחרים להפוך את עצמם לפגיעים יותר.
ואומר כאן דבר שאינו נוח לי לכתוב.
פעם תמכתי בו.
אני אינני אדם שקל למכור לו סחורה פוליטית, ובכל זאת מכרו לי. אני מתבייש לכתוב זאת, אבל המחיר של המבוכה הזאת נמוך בהרבה מן המחיר שעלולים לשלם תושבי מרכז הארץ אם די מצביעים יקנו שוב את אותו שמן נחשים פוליטי.
ההזיה של בנט היא שהוא האסטרטג בסיפור הזה. הסכנה האמיתית היא שמספיק מצביעים יאמינו לו.
הם ישמעו מתינות. הם ישמעו פרגמטיות. הם ישמעו את שפתו המרגיעה של מדינאי נאור שבא לעשות סדר ב"כאוס" של הגבעות. יסבירו להם שהרחקת יהודים מאזורים המיועדים לשליטה פלסטינית היא רק מנהל תקין. שפינוי מאחזים הוא רק אכיפת חוק. שוויתור על הנכסים האסטרטגיים המונעים הקמת מדינה פלסטינית הוא רק סגירת קצוות.
אבל הגבעות אינן מפגע נופי, והיישובים אינם מטרד מנהלי.
הם מן המחסומים האחרונים העומדים בין פנטזיית אוסלו הכושלת לבין מסקנתה המתבקשת.
הוציאו מספיק יהודים ממספיק מקומות. צרו מספיק רצף טריטוריאלי. והסכר ייפרץ.
האוטונומיה תהפוך למדינה. המדינה תהפוך לאויב חמוש היושב מעל המותן הצרה של ישראל. וחמישים אלף אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים יהפכו לגרעין האיום הקיומי על גוש דן.
וכאשר זה יקרה, לא יהיה לוח מחיק מתוחכם מספיק, לא תהיה קבוצת מיקוד מלוטשת מספיק, ולא תהיה לשון חלקלקה מספיק שתוכל להסביר את האסון המדמם שייפול, חלילה, על לבה של מדינת ישראל.
הרקטות לא יתעניינו בשם שניתן למדיניות שאפשרה אותן.
החדירות לא יתעניינו במיתוג.
ההלוויות לא יתעניינו בסיסמאות.
למציאות יש הרגל מגונה לפסוק את דינה בעצמה.
ובניגוד לפוליטיקאים, היא אינה מתקנת את הפרוטוקול בדיעבד